Video part 1   Video part 2  Video part 3   

ענין ק"ש אחד ואהבת כו'. וגם ביאור פ' ראשונה בכללה.

הנה איתא בת"ז: אנת הוא חד ולא בחושבן כו'.

וביאור הדבר: כי הנה כל ההשתלשלות מעילה לעילה בכל עולם ועולם - הם עשר ספירות. וכן בנפש האלקית יש ע"ס, וכן בנפש החיונית, וראשיתן החכמה כו'.

והנה יש בחי' שהיא למעלה מן החכמה, והוא בחי' הרצון העליון. כי: אית רצון ואית רצון.

אית רצון שהוא למטה מן החכמה והדעת, והוא רצון שבמדות שנלקח מטו"ד. כמו עד"מ בגשמיות בנפש המשכלת ענינים הצריכים לגופו, איך שטוב לפניו מו"מ זה שיש בו ריוח, וע"כ נפשו חושק ומתאוה ורוצה לעשות כן.

ואית רצון שהוא למעלה מן הטעם והדעת. שלפעמים אדם רוצה בדבר שאפילו יבואו כל אדם ויראו לו בשכלם ותבונתם שאין לעשות כן - אעפ"כ לא יאבה ולא ישמע להם מפני עקשותו בדבר. והוא הרצון שלמעלה מן הדעת, שאין הדעת פועל בו שום פעולה.

וכן באלקות, הוא ע"ד מארז"ל: שתוק כך עלה במחשבה - כי אין טעם לרצון. ואע"פ שבוודאי יש טעם לדבר - אך הטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגת המלאכים, ולכן אמר להם שתוק כו'. (ועמ"ש מזה בביאור ע"פ כי על כל כבוד חופה)

והנה מחכמה ולמטה נק' בחי' השתלשלות, כי כל השתלשלות הוא להיות בחי' גילוי, וגילוי הראשון נק': אצילות, מלשון: ויאצל מן הרוח - דגבי משה. לפי שמשה היה במעלה עליונה וגבוה מאד נעלה הי' עליו למשא הנהגת בני ישראל בגשמיות לתת להם בשר כו'. וזהו שאמר: מאין לי בשר (עמ"ש בד"ה בהעלותך שלך גדול כו')

ולכך אמר לו הקב"ה שיאסוף שבעים איש הזקנים: ואצלתי מן הרוח כו' - כלומר שירד ונשתלשל עד מעלת ע' זקנים, שהם הסנהדרין שהיו למטה ממנו במדרגה, ועי"ז: ונשאו אתך במשא העם. שאצילות זו היא ירידה והשתלשלות ממדרגה למדרגה כדי שישאו במשא העם.

וכך לגבי אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה, לא היו העולמות יכולים לקבל זיו והארה ממנו ית', ולהיות התהוות העולמות כלל, אם לא ע"י ירידת והתשלשלות האצילות. וכמ"ש בד"ה: כי אברהם לא ידענו - שע"ס דאצילות הם ממוצעים בין בחי' המאציל א"ס ב"ה לבחינת נבראים בי"ע.

והשתלשלות זו מלשון: שלשלת - כמו שלשלת האחוזה טבעת בטבעת עד שנעשית ארוכה - כך להיות גילוי והתהוות העולמות הוא ע"י שלשלת: הארה, והארה דהארה כו' - משכל למדות, וממדות למחשבה דו"מ כו'.

[קטע הבא עד אות ב' לא הבנתי כ"כ]

הגם: כי לא מחשבותי מחשבותיכם, שאין זה מהות המחשבה כלל - שהרי ממחשבה ודיבור גשמי א"א להיות שום התהוות, משא"כ: בדבר ה' שמים נעשו, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, כי הוא אמר ויהי - רק כ"ז נק' בשם שכל ומחשבה כו'. עד"מ כמו בגשמיות שהדבור מורגש לזולתו, משא"כ המחשבה. 

כך החיות הנמשך להחיות עלמין דאתגליין להיות בגילוי בפו"מ, כמו הנביאים ששמעו קול ה' בגילוי ממש. כמ"ש במשה: וישמע את הקול כו'. וכמו התהוות העולמות בע"מ: יהי אור ויהי אור - שנתהווה אור גשמי בפו"מ. הרי החיות הנמשך לגילוי זה נק' בשם דבור שהוא מורגש לזולתו, משא"כ עלמין סתימין כו'.

וזהו: הללוהו כרוב גודלו - ולא כתיב: כגודל גודלו. שגודל גודלו היה משמע גדולת בחי' התפשטות של מדת הגדולה שהיא החסד, שכח ההתפשטות של החסד הוא גדול מאד. אבל: כרוב גודלו - פי' שכמה מיני ריבוי התחלקות בבחי' גדולת ההתפשטות של החסד, בכמה מיני עולמות ומדרגות רבות עד לאין קץ. כי התפשטות החסד דעשי' הוא עד"מ מן הארץ לרקיע ת"ק שנה ומרקיע לרקיע כו' זו היא התפשטות גדולה.

ויש התפשטות לענין השגה, כמו השגת משרבע"ה אדון הנביאים, שהיתה התפשטות השגתו לאין קץ. וכיוצא בזה יש מדרגות רבות מעולם ועד עולם מריש כל דרגין כו'. ועיין בר"ח שער היראה פ"א:

ב והנה השתלשלות זו היא באצילות, וממנה ולמטה שהוא להיות חכמה שכל ומדות ומחשבה כו' - שהמדות נשתלשלו מהשכל והמחשבה מהמדות כו'. אבל במאציל עצמו ב"ה אין ערוך אליו ית'.

ולשון: ערך - הכתוב בתורה בערכין, שמעריכין כסף ערכו במספר שניו. וכן ערך במספר נק' כערך שנים אל ארבעה כך ערך ארבעה אל שמונה, שהוא חציו, וכיוצא בזה.

וכן בכל סדר ההשתלשלות, יש ערך מאחד אל חבירו, שהרי נשתלשלו זה מזה מדות משכל, ומחשבה ממדות כו'.

וכן גשמיות לגבי רוחניות - יש ערך שהרי הרוחניות מתלבשת בגשמיות: כח השכל במוח, וכח הראיה בעין כו', והרי יש ביניהם איזה קישור וחיבור ע"י אידים כמבואר בחכמת הניתוח, שבתלת חללי גלגלתא תלת מוחין אם יש איזה חסרון באיזה מוח גשמי כמו מוח הזכרון יהי' שכחן כו'.

וכן השכל מתלבש אפי' במעשה גשמיות, כמו מעשה הכתב שכותבין על הספר בדיו דברי שכל עמוק.

אבל במאציל עליון ב"ה לא שייך כל בחי' אלו, שאינו בבחי' השתלשלות ולא בבחי' התלבשות כלל, אלא נק': סוכ"ע - שמעלה ומטה שוין אצלו שאינו נתפס ומלובש בגדר עלמין כלל.

כי אני ה' לא שניתי - כתיב: ואתה הוא קודם שנברא כו', ואם היה איזה תפיסא והתלבשות ממהו"ע ית' בהעולמות - היה שינוי ח"ו. שהרי קודם שנברא לא היתה תפיסא והתלבשות ואחר שיכלו ימות עולם ג"כ לא יהיה כו'.

אלא שגם עתה אינו בהתלבשות, אלא שהחיות הנמשך בתוך עלמין להחיותם הוא בבחי' שם בלבד, ממדת מלכותו ית'. כמשל המלך שאע"פ שהוא מרחוק - שמו נק' על מקומות ממשלתו שהם תחת רשותו, ושמו נק' עליהם שהם שלו.

וזהו: חד ולא בחושבן - כלומר שאינו בבחי' ערך, כי אינו בגדר ההשתלשלות כלל.

וכשישים האדם אל לבו בחי' אחד זה בק"ש - אזי יהיה: ואהבת בכל לבבך - בבחי' יחידה שבנפש, שהוא: כל לבבך.

שבנפש יש נרנח"י. והוא עד"מ כמו שרואים שכחות הנפש מתפשטות מדרגות רבות ומתפעלות מהתפשטות שלה, אבל אין ההתפעלות שוה. שהרי כשמספרים לפני האדם סיפורי מעשיות ממלחמות - מתפעלת הנפש קצת, שיש לה נחת מן הסיפורים ההם אבל לא מתכליתם, שאינו נוגע לה אם המעשה כך או כך. אבל בדבר הנוגע לה - מתפעלת יותר מדבר והיפוכו.

ויש בדבר הנוגע לאדם מדרגות רבות עד שיש דבר שנוגע עד מיצוי הנפש ממש בתכלית נקודת הלב, שאליו הוא נושא את נפשו ממש. וזהו בחי' יחידה שבנפש השכלית והחיונית.

וכן בנפש האלקית מקור נשמות ישראל היא כנ"י, נק' בשם: לבי, נקודת הלב - בחי' יחידה - שמקבלת בחי' אחד שהוא בחי' הרצון שלמעלה מן הטעם ודעת.

והיינו לפי שיתבונן איך שהוא ית' אחד, חד ולא בחושבן. וההשתלשלות היא ירידה גדולה ועצומה מאור פניו ית' בבחי' שם בלבד: יהללו את שם הוי' כי נשגב שמו לבדו רק הודו כו'. וכמה מיני ריבוי רבבות מדרגות צמצומים רבים ועצומים לאין קץ עד שנתהווה הויות העוה"ז הגשמי: יהי אור גשמי.

ועל קוטב זה הולך וסובב כל דבר^[1] בע"ח*) מראשיתו ועד סופו. שתחלת דבריו ביאור צמצום א"ס, וסוף דבריו בדף האחרון, בריאת שמים וארץ. ומתחלת הצמצום עד שנעשה שמים וארץ הוא כל ההשתלשלות שבע"ח.

ועד"ז תקנו חז"ל סדר פסוד"ז, וברכת יוצר להאריך באחד: שכל המאריך באחד מאריכין לו ימיו - היא מדת האהבה שנק' יום, כמ"ש: יומם יצוה ה' חסדו. שע"י שמאריך להתבונן באחד תגדל ותתרבה מדת האהבה אליו ית'.

ובפסוד"ז מבואר איך שיהללו את שם ה' כו', והללוהו בגבורותיו הללוהו כרוב גודלו. שכרוב גודלו הוא רבוי התחלקות, מדת הגדולה בכמה מיני מדרגות בכל עולם ועולם נמשך ע"י גבורותיו, הן הן הצמצומים רבים והעצומים.

ועי"ז ישוב לאהבת ה' אור א"ס ב"ה להבטל ולהכלל אליו ית', כי תקטן מאד בעיניו אהבת עוה"ז וכחותיו הגשמיות, שהם ירדו ונשתלשלו מעולם ועד עולם בסתר המדרגות, ממדרגה למדרגה בכמה מיני צמצומים רבים ושונים:

ג ואמת שהתנאים ואמוראים לא היו מאריכין כ"כ בתפלה ובפרט בפסוד"ז. (ועמ"ש מזה בד"ה: ויעש משה נחש נחושת) רק היינו לפי שהיו גבוהים מאד במעלה, כמאמר רשב"י: בחד קטירא אתקטרנא כו' - שהיה נתפס אחד אמת בלבבם בהתבוננות מועטת בפעם אחת, והיתה יתד תקועה בלבבם בל תמוט עולם ועד.

(ע' זח"ג קכ"ח א', מענין יתד במקום נאמן. וברבות תצוה ר"פ ל"ז. וכתיב: אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. (בישעיה ל"ג) והוא בחי' תרין ריעין דלא מתפרשין. ועמ"ש סד"ה שובה ישראל עד. ועמ"ש מזה בד"ה תחת אשר לא עבדת)

משא"כ אנחנו מגושמים ורחוקים מרוחניות, שצריך להאריך עד שיותפס בשכלנו ולבנו ענין הרוחניות, ואיך שהגשמיות היא ירידה גדולה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. וכמשל התינוק שצריך להסביר לו ההלכה באריכות הדברים ובמשלים ומליצות שונות לקרב אל שכל הקטן לפי קטנו וריחוקו משכל הגמרא ומידיעת עניני טיב העולם במה שההלכה עסוקה.

לכך תקנו לנו פסוד"ז ושתים לפניה כו', שעי"ז מקיים: ואהבת את ה' אלקיך - להיות הוי' אלקיך ממש שורה ומתגלה בך. והיינו ע"י התבוננות:

שמע ישראל הוי' אלקינו - הוי', היה הוה ויהיה. אלקינו - אלוה שלנו, שאנחנו בטלים אליו בביטול ויחוד אמיתי, כמ"ש: בנים אתם לה' אלקיכם - ברא כרעא דאבוה.

כמו הרגל שבטל לגבי הראש. ואפילו אם הראש רוצה להכאיב את הרגל ולהדאיבו לתשובה או לרפואה, כגון אם הזיק את הרגל בקרירות שהרפואה היא לשפשפו בשלג, ואם נכוה הרפואה היא לחממו ביותר במרחץ - שהרפואה היא כואבת ביותר בשעת מעשה מאד ואין הרגל מרגיש את הרפואה כ"א הראש, ואעפ"כ אין הרגל מונע מפני ביטולו להראש באחדות.

וע"ז יפול שם: אלקינו - אלוה שלנו. שבאדם אחד יכול לומר על כל האברים שהם שלו, דהיינו שהראש הוא של הרגל או שהרגל הוא של הראש, משא"כ על אחד אחר נפרד אינו יכול לומר שהוא שלו ממש.

כך נק' בכל התורה כולה: אני ה' אלקיכם - אלוה שלכם ממש. כי חלק ה' ממש עמו, אלא שירדה ונשתלשלה בהשתלשלות המדרגות מאיגרא רמה כו'. ולפיכך: ואהבת את הוי' - שיהיה אלקיך ממש.

ואל יאמר האדם שהוא רחוק מזה - כי ע"ז מסיים בסוף ק"ש: אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים - שהיתה ערות הארץ ונדבקנו בנו"ן שערי טומאה והקב"ה הוציאנו משם ובחמשים יום קבלו את התורה ונתעלו בעילוי רב מאד, עד שהיה: להיות לכם לאלקים - גילוי השכינה במ"ת, לפיכך גם עכשיו: אני ה' אלקיכם.

ותכלית הירידה היא להיות המשכות אלקות בתורה ומצות. מצות הם רמ"ח אברין דמלכא - כמו אברים שבהם מלובש כחות הנפש, בעין כח הראיה כו', וע"י שמושך העין מושך כח הראיה שבנפש שנתלבשה שם. כך המצות הן המשכות אור א"ס ברוך הוא המלובש בהם, שע"י הטלית ממשיך כך כו'.

אך ההמשכה הוא על ידי: ואהבת - כי רוח אייתי רוח כו': אם ישים אליו לבו כו' (כמ"ש בד"ה: לכן אמור לבנ"י, ובד"ה: מנורת זהב, בענין כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואח"כ יקבל עליו עול מצות)

ודרך כלל המצות הם בחי' אהבה וחסד, ה' חסדים ה"פ אור, ה"פ מים שנאמרו ר"פ בראשית. (כי מים היינו בחי' מעשה המצות שהם ה' חסדים כמיא דאשקי לאילנא מים יורדים מגבוה לנמוך. וכמ"ש בד"ה: והיה מספר בני ישראל. אך פנימיותם הוא ה"פ אור, היינו בחי' אהבה שהוא פנימיות של החסד).

והיו הדברים האלה אשר אנכי כו' - זו תשב"כ, מקרא - מלשון: והיה לך למקרא העדה שנאמר גבי חצוצרות, שהוא לשון קריאה ואסיפה. כך כל התורה שמותיו של הקב"ה, וע"י זה קורא וממשיך אור א"ס מלמעלה למטה.

ושנתתם לבניך - זו תשבע"פ, שהוא ממטה למעלה שעיקרה היא ההשגה, ואינו חילוק בין לשון המשנה או לשון התוספתא וירושלמי ולשון הב"י - הכל נק' תשבע"פ. וע"י ההשגה הוא המעלה מלמטה למעלה כו'.

(וזהו: ושמתי כדכד שמשותיך - ב"פ כד: הא' ותמלא כדה כ"ד ספרין דאורייתא מלמעלה למטה, ופירושן בתשבע"פ הוא בחי' מלמטה למעלה. וכמ"ש במ"א)

וקשרתם - זו מעשה המצות, כי הוקשה כל התורה לתפילין. כשם שתפילין הוא ענין המשכת יחודו ית' שיתגלה בגשמיות, כמו שכותבין הפרשה של אחד בקלף ובדיו להיות כתוב בתפילין בגשמיות ולהניח על היד ובין עיניו בגשמיות. כך כל המצות הם המשכת יחודו ית' שיהא אחדותו ית' שורה ומתגלה בגשמיות המצות כמו בטלית כו':