הנה המן הוא בחי' טל. כמ"ש: "ותעל שכבת הטל". והוא טל שעתיד להחיות בו את המתים, הוא בחי' רחמים רבים. כמאמר: "מחי' מתים ברחמים רבים". 

ולהבין מהו בחי' רחמים רבים למעלה? 

הנה כתיב: "וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה" (בירמיה סי' ל"א. ועמ"ש מזה ע"פ ואלה המשפטים) פי', שיש שני מיני נשמות, בחי' אדם ובחי' בהמה. 

ויובן זה עם מ"ש: "פני אריה אל הימין כו'", שהוא בחי' אהבה. ובמ"א כתיב: "אריה שאג מי לא יירא" (בעמוס סי' ב'). וגם ימים נוראים נקראים ע"ש אריה. כי אריה אותיות יראה. 

והיינו שבחי' אהבה זו של בחי' אריה למעלה, הוא מבחי' התגלות גדולתו של הקב"ה, "ולגדולתו אין חקר", שאינו יכול להתלבש תוך עלמין, ולכן: תפול עליהם אימתה ופחד בהתגלות גדולה זו, מצד המקבל, שאינו יכול להתלבש בהם בחי' זו, כמו שהיא למעלה בבחי' אהבה.

[וע"ד המבואר במ"א המשל מחותם בולט, נעשה על השעוה צורת חותם שוקע. כך מהתגלות גדולתו של הקב"ה, נמשך למטה בעולמות בחינת יראה] 

וזהו ענין שירד על המזבח אש בצורת אריה דאכיל כל קרבנין כו'. דהיינו בחי' חלב ודם שנכלה ונשרף בהתגלות בחי' זו. וע"ז נאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא", ששורף ומכלה כל האשים.

ובחי' אהבה מקבלים כל העולמות מבחי' פני שור שמהשמאל, שהוא בחי' גבורה המעלים ומסתיר בחי' גדולה הנ"ל. 

ואהבה שנמשך מבחי' זו נקרא בשם "בהמה", לשון נוקבא, שמקבלת מפני שור הנ"ל. ונק' "אהבת עולם", מפני שאהבה זו באה ע"י העלם והסתר חיות אלקות שבתוך העולמות.

והחיות הוא העולה למעלה, בתשוקה נפלאה, להתעלות ולהתכלל באחד שהוא מקור וחיי החיים בחי' סוכ"ע.

כמ"ש "אל דמי לך כו'", "קארי תדיר ולא שכיך כו'".

וכן האדם שמתבונן תמיד בעין שכלו, העלם והסתר חיות אלקות, שלכן נקרא עולם מלשון העלם והסתר, מתעורר בתשוקה נפלאה, שמשתוקק ונמשך בטבע למעלה, לאור באור החיים. ונק' אהבה זו בחי' "בהמה" ו"אהבה זוטא" שבתוך העולמות.

והנה בחי' אדם הוא כמ"ש "ועל דמות כו' כמראה אדם כו'". דהיינו מארי דאורייתא. והוא עד"מ כמו האדם שיש בו רמ"ח אברים ושס"ה גידים. משא"כ אברי בהמה אין בהם מספר זה. 

כך התורה היא רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שהיא בחי' גבוה מאהבה ויראה - שאהבה ויראה הם רק גדפין לבד לפרחא לעילא במקום התורה:

ב 

והנה כתיב "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך", בהמות לשון רבים. שיש עוד בחי' בהמה שלמעלה מבחי' אדם. והיא הנקראת בשם "בהמה רבה", שהיא בחי' אהבה רבה שלמעלה מן הדעת המושג ומלובש תוך העולמות, שהוא מבחי' סוכ"ע, דכולא קמיה כלא חשיב ממש. 

[והיינו ענין מ"ש בע"ח שער (א"א פ"ד), שכל הפרצופים העליונים של אריך אנפין, ואב ואם, ז"א ונוקבא יינקו תחלה מב' בחי' דדי בהמה ע"ש] 

ומשם נמשך בחי' רחמים רבים. דהיינו כמו למשל מלך בשר ודם, שמפני גבהותו והתנשאותו על כל השרים והעמים, יש בו מדת רחמנות יותר, שמרחם על כולם. מפני שכולם הם שפלים וגרועים ממנו, לכן הרחמנות גדולה מאד בעיניו על גודל ועוצם שפלותם. 

וככה ממש כביכול באור א"ס ב"ה שהכל בטלים במציאות נגדו ית',  וכולא ממש כלא חשיבא קמיה. ואפי' עולמות עליונים, כדכתיב: "הן שמים לא זכו בעיניו". ולכן הרחמנות גדולה מאד עליהם, איך שהם שפלים וגרועים בתכלית השפלות נגדו ית'. שאפי' על בחי' ג"ע העליון ותחתון נופל בו רחמנות הנ"ל. [כמ"ש מזה ע"פ כי ההרים ימושו כו'] שענין ג"ע הוא שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה כו', ואין זה אלא זיו והארה המתפשטת ממנו ית'. 

אבל בו בעצמו ובכבודו לא שייך זה כלל, כי הכל בטלים במציאות נגדו ית', ונכללים ביחודו ואחדותו, ואין שם דבר בפ"ע שיפול עליו שם דבר ומהות בפ"ע כמו ג"ע כו'. 

[ועמ"ש בד"ה אשירה לה' כי גאה גאה בפ' בשלח, בענין עלמא דאתכסיא] 

ואפילו בחי' "עדן" שלמעלה מבחי' "גן", שהיא בחי' חכמה, נאמר עליה: "כולם בחכמה עשית", שנחשב בחי' עשי' גשמיות לגבי הקב"ה. והרחמנות ע"ז גדולה מאד, איך שירדו כ"כ בבחי' מטה להיות נחשב כלא ממש קמיה כנ"ל. 

ומזה יתבונן המשכיל, לעורר רחמים רבים על נפשו. דהיינו על ניצוץ אלקות שבו שהוא חלק אלוה ממעל ממש, מבחי' אלקות. ו"אני ה' לא שניתי", היה הוה ויהיה. ו"אתה הוא קודם שנברא העולם כו'". והוא אסור וקשור בהבלי עולם המעלים ומסתיר אור האמת, ועוסק בהבלי עולם שהם כלא ממש. 

ואפילו עוסק בדברי תורה, אי עבד בגין יקרי' כו', דהיינו שרוצה להשיג איזה דבר להיות נחשב ליש ודבר, הרי לימוד זה מ"תחת השמש", שהכל הבל ורעות רוח.

וכשיעמיק בענין זה בהתבוננות כל אחד ואחד לפי מה שהוא יודע ומכיר את עצמו, כי ידע אינש בנפשיה - יעורר רחמים רבים וחמלה יתירה, איך שהוא בתכלית השפלות ורחוק מה' בתכלית. 

ובזה תחי' נפשו כתחיית המתים ממש. שענין תחיית המתים יהיה ע"י טל, כמ"ש: "כי טל אורות טליך", והוא טלא דנטיף מפומא דעתיקא כו'. 

פי', שיהיה התגלות אלקות בבחי' גילוי רב ועצום ממקור וחיי החיים א"ס ב"ה, "ונגלה כבוד ה'". כ"כ, עד שאפילו במקום שהיה מעט מזעיר חיות וקיום, יעוררו ויעלו למעלה, להכלל באחד, ולהבטל כביטול נר בפני אבוקה, ויתקבצו מכל המקומות המודחים שם. ועי"ז יוכלו לקבל חיות רב להחיות מתים, מפני שנשאר בהם קסטא דחיותא.

וככה ממש יחיה איש את נפשו, האסורה וקשורה בהבלי עולם, ונחשבת כמת. כמ"ש: "ויתן את רשעים קברו". וכמארז"ל: "רשעים בחייהם קרויים מתים". שאפילו החיות שבהם כמת נחשב. וע"י התעוררות בחי' רחמים רבים מלמעלה, עי"ז מתעורר ומתקבץ החיות, מכל מקום שיש בו מעט מזער קיסטא דחיותא, למקורו ושרשו. ויקבל חיות רב להחיות נפשו:

ג 

והנה המשכות בחי' רחמים רבים הנ"ל, הוא ע"י י"ג מדות. והיינו שלפי שהם רחמים רבים בלי גבול, א"א להתלבש תוך העולמות, אם לא ע"י צמצומים דרך י"ג מדות, שנותנים מדה ושיעור שיוכלו העולמות לקבלו. 

[וזהו ענין "כשמן הטוב כו' יורד על הזקן כו'". וכמ"ש בזהר ח"א (דפ"ח א') איהו שמן ואיהו טל ויורד על הזקן שנמשך ומתלבש בי"ג מדות שהם בחי' י"ג ת"ד. והיינו מ"ש הרמ"ז בפי' ויקרא (בדף ט"ו ע"ב) ובפ' אמור (בדף צ"ד ע"א) בשם הלק"ת פ' תולדות, שיש בדיקנא ב' בחינות שערות והפנימית כו' ע"ש] 

והיינו כנגד י"ב שבטים ושבט לוי הכולל כולם. ולכן אומרים סליחות וי"ג מדות מר"ח אלול ואילך שאז הוא זמן התעוררות בחי' הנ"ל. 

וזהו שכתוב "רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני". שע"י בחינת רחמים רבים נמשך חיות כ"כ, עד שאפילו במקום "משפטיך חיינו". וכמאמרנו "כתבנו לחיים טובים". 

וזהו שכתוב "כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו, אתה הוי' אבינו". פי' כי הוי' אבינו הוא בחי' רחמים רבים הנ"ל. 

[י"ל ע"ד מ"ש הרמ"ז פ' אמור שם, שמציאות אבא מושפע מבחי' הפנימית דדיקנא כו'. ועמ"ש על פסוק זה כי אברהם כו' גבי מגלת אסתר] 

ולכן אומרים בעשי"ת: "אבינו מלכנו", והוא למעלה ממדרגת האבות שהן הן המרכבה. וכמ"ש "ושמי הוי' לא נודעתי להם", פי' שלא היה להם ידיעה והתחברות בשם הוי' אבינו, שהוא בחי' רחמים רבים הנ"ל. 

וזהו שכתוב במן שהוא בחי' הטל, בחי' רחמים רבים: "אשר לא ידעון אבותיך", שלא היו לאבות ידיעה בו. 

[ועיין מזה ברבות במדבר רפ"א ס"פ ראה פ' אחרי ס"פ כ"ב בקהלת רבה בפ' ברבות הטובה דצ"ג ע"ב]. 

"למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה וגו'". פי', ע"ד מה שארז"ל, "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו". כי לא בזה "יחיה האדם". פי' האדם עילאה שעל דמות הכסא כו'. ע"ד מאמרז"ל "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים", אלא "כי על כל מוצא פי' הוי' וגו'". דהיינו ע"י התבוננות, שמשכיל ומתבונן שהתורה היא מוצא פי הוי' ודבורו של מקום, ואורייתא וקוב"ה כולא חד.  והוא ענין טל תורה. כמאמרז"ל "כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו", שהוא מבחי' סוכ"ע. אלא שנתגשם באותיות גשמיות על הספר בדיו. 

[ועמ"ש מענין טל תורה בד"ה האזינו השמים כו' תזל כטל אמרתי ובד"ה יחיינו מיומים] 

וזהו: "למען הודיעך", פי' על ידי המן יוודע לך זה. שהוא בחי' טל "אשר לא ידעון אבותיך" כנ"ל, ואעפ"כ "ויאכילך" שנתגשם עד שדכו במדוכה. 

ומזה תבין ענין התורה שהוא מוצא פי הוי' כנ"ל רק שירדה ונתלבשה כו'. ולכן על ידי זה יחיה האדם. 

[ועיין עוד בפירוש "כי על כל מוצא פי כו'" בזהר פ' יתרו דפ"א ע"ב, פקודי רנ"ג א', נשא קכ"ב ב' קכ"ג א', ויחי דר"ג ע"א]: