וזהו אל עולם, כמ"ש: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", יהי"ה, ב' פעמים י"ה. שלא יהיה בבחינת ו"ה.

כי הוא"ו הוא בחינת המשכה שיוכל להשתלשל למטה עד שיוכל להיות יש ודבר בפ"ע, אלא שיהיה הכל בחינת י"ה למטה כמו למעלה.

ועיין בלק"ת בזכריה על פסוק זה ומ"ש מזה בביאור ע"פ והיה מספר בני ישראל. ומ"ש סד"ה ששים המה מלכות גבי תמתי.

אך הנה כתיב: "ונרגן מפריד אלוף". (במשלי סי' י"ו כ"ח). ועיין זח"ג (י"ו א'). וברבות בראשית רפ"כ לתאוה יבקש נפרד^[1] שכשאדם משים רצונותיו בתענוגי העולם או בנצחונות ומדות רעות ח"ו הוא בחינת נפרד שלא יוכל להיות בבחי' ה' אחד ושמו אחד הנ"ל.

והנה כתיב: "יאר פניו אתנו סלה". פי', בחי' הארת פנים הוא, כמשל אדם הנותן לאוהבו האמיתי איזה דבר - הוא נותן בעין יפה ורצון הטוב, וצהבו פניו מרוב אורה ושמחה. משא"כ לשונאו, נותן כמאן דשדי בתר כתפוי בע"כ. וזהו: "יאר ה' פניו אליך", שישפיע החיות מבחינת הארת פנים הנ"ל, משא"כ גבי כו'.

אך הארת פנים הנ"ל הוא: "אתנו" דוקא. פי', כשאנחנו ג"כ בבחי' הארת פנים. כמ"ש: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם כו'".

פי', "האדם" התחתון הוא כנ"י. כמ"ש: "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם - אתם קרוים אדם כו'" "לאדם" פי' לאדם העליון שעל דמות הכסא כו'.

ובחי' הארת פנים אצל ישראל הוא כמ"ש: "ישמח ישראל בעושיו", כמו שהוא ית' שש ושמח בנו. כמ"ש: "ומשמחתך ששמחת בו קראת כו'". והיא חדות ה' מגדולתו שאין חקר. כמשל האדם שצהבו פניו מרוב אורה ושמחה כשרואה את אוהבו האמיתי בבחי' הארת פנים הנ"ל ושוכח לגמרי על צערו ויגונו שיש לו מחמת השמחה ותענוג מראות פני אוהבו.

כך כשיזכור האדם על ה' שהוא אוהבו האמיתי בבחינת הארת פנים הנ"ל ויתבונן בגדולתו אשר ממלא כ"ע וסובב כ"ע וכולא קמיה כלא חשיב ישכח ע"ע לגמרי. אפילו יש לו צער ממילי דעלמא כו', וישכח הצער מפני השמחה בה' כו'. כמ"ש: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" לבטל כל חפץ ותשוקה זולת התשוקה בה' אחד.

והנה זמן התעוררות הארת פנים הנ"ל הוא בר"ה: יושב על כסא רחמים. ואז כתיב: שמאלו תחת לראשי, התחלת התקרבות עד שביוה"כ ושמחת תורה הוא: "וימינו תחבקני כו'".

ובעשי"ת צריך האדם להתבושש מפני ה', אשר הוא יתברך מקרב אותנו בבחי' הארת פנים הנ"ל, ואנחנו בתכלית הריחוק ממנו מפני עונות המבדילין. כמ"ש: "בושתי ונכלמתי להרים אלהי פני אליך".

וכמ"ש בזהר ס"פ בחקתי ע"פ: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם". "לכלתם" כתיב למשל ככלה שהיא בשוקא דבורסקי, ומחמת עוצם אהבתו אליה, דמי ליה כשוקא דרוכלין בריחין טבין.

וזהו שאנו מבקשים: "מחל לנו" שלא יריח ריח הרע שבבורסקי. דהיינו ע"י שיזרוק עלינו מים טהורים, להרחיץ את הריח הרע שבבורסקי וכו'.

וענין מים טהורים הם: י"ג מדה"ר, י"ג נהרי דאפרסמונא דכיא. והם נמשכים ממקום הנקרא: "טמירא דכל טמירין", "רעוא דכל רעוין".

פי', למשל מקור המעין שאינו נראה ונגלה, רק נהרות הנמשכות ממנו הם הנראים. כך הוא ית' נקרא: "טמירא דכל טמירין" שהי"ג מדות הרחמים הם נמשכים ממנו.

ולכן נקרא: "יושב על כסא רחמים", שהוא רעוא דכל רעוין.

והנה בחי' זו רעוא דכל רעוין ישנו אצל כל או"א מישראל, והוא בחי' נקודת הלב שלמעלה מן הדעת, והיא נקראת יחידה.

וזהו שכתוב: "מיד כלב יחידתי", להוציא בחי' חפצו ורצונו מעניני זה העולם, ולדבק בדביקה וחשיקה, רצון של כל הרצונות, לה' אחד לבדו.

ובשופר הוא מעורר בחי' זו, שהיתה בבחי' שינה, שישנו אצל כל אחד ואחד מישראל.

וע"י בחי' זו, נמשך בכל יום מעשי"ת בחי' י"ג מדות הרחמים, שהם נהרות הנ"ל, שנמשכים ממקורם הנ"ל, וד"ל.

ונקראים מים טהורים שמרחיצים את הריח הרע וכו'. שופר מאריך אריכא דאנפין דרך כלל. ובדרך פרט בכל יום מעשי"ת חוזר פנים בפנים אחד מן י"ס שבאדם, שהם חב"ד ומדותיו.

והנה ארז"ל: "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב - אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ". פי' "בהיותו קרוב", כשהוא בבחי' הארת פנים הנ"ל, אתערותא דלעילא שמאלו תחת לראשי כנ"ל, ואז בנקל יכול להיות אתערותא דלתתא. כמ"ש: "כאן ליחיד" פי', בחי' יחידה הנ"ל.

והנה בזמן ההוא, מקבלים כל ניצוצות מישראל בחי' דחילו ורחימו מלמעלה. (עזח"ג רי"ד ב') והוא בחי' דחילו ורחימו עליונים מאד, שאי אפשר להשיג ע"י אתעדל"ת.

וכמ"ש: "לב טהור ברא לי אלקים", בחי': "בר לבב", לא יוכל להיות אצל בחי' נברא מצד עצמו באתערותא דילי', כ"א מתנה שנותנים לו מלמעלה, בעת בחי' הארת פנים הנ"ל.

(ועמ"ש בד"ה כי תצא בפי' יהבין לי' ברתא דמלכא. וסד"ה וידעת היום בענין והנורא)

וצריך הכנה לזה ע"י עינוים וסיגופים. ולכן בעשרת ימי תשובה מתענים ולא משלימין. שאין חשוב תענית אלא עינוי. שלא יהיה בנפש שביעה וכרס מלאה, שלא יוכל לקבל בחי' לב טהור כשאוכל לשובע וכרס מלאה כו'.

וזהו שאמר אתם כו'. פי' שעד הנה הייתם אתם הרואים כו', ע"י אתערותא דלתתא, אבל ולא נתן ה' כו'. פי' בחינת לב טהור שנותנים מלמעלה, שלא יכול נברא להשיג על ידי אתערותא דיליה.

וזה היה ענין המן. דכתיב: "ויענך וירעיבך כו'", שע"י המן ועל ידי עינויים וסיגופים, זכו למעלה עליונה יותר, לקבל בחי' לב טהור.

(ועמ"ש בפרשה עקב ע"פ ויאכילך את המן כו')

וכן הוא הענין בעשרת ימי תשובה. ולכן קורים פרשה זו קודם ר"ה: