שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי כי הלבישני בגדי ישע וגו'.

(במדרש הובא פסוק זה בויקרא רבה בפ' צו ס"פ עשירית, וס"פ ואתחנן. ובשה"ש רבה בפ' נגילה ונשמחה בך. ועיין בזח"ב בפ' יתרו ד"צ ע"ב, נשא קל"ג א', בלק קצ"ט ב')

הנה ההפרש שבין שמחה לגילה הוא, כי השמחה נקרא בהגלות נגלות השמחה מבחוץ, והיא בחינת חג הסוכות זמן שמחתנו. וגילה נקרא כשהשמחה עדיין בפנימית הלב ולא באה לידי גילוי בחיצוניות. וכמ"ש: וגילו ברעדה - שרעדה תכסה את השמחה שלא תהא נראית ונגלית בחוץ, רק תוכו רצוף השמחה, ובהתגלות נראית ונגלית בחינת רעדה. והוא בחי' ר"ה, וכמשי"ת.

(וזהו: ה' מלך תגל הארץ - והיינו בחינת ימים נוראים שנקרא הקדוש ברוך הוא: המלך הקדוש, המלך המשפט - הנה אז הוא בחינת גילה: תגל הארץ. וזהו גם כן: בני ציון יגילו במלכם. ועיין מ"ש לקמן סד"ה ביום השמיני עצרת מענין גילה)

והנה הכתוב אומר: שוש אשיש, ולא פי' מי הוא האומר - והיינו לפי שהוא מאמר הנביא בעד כללות ישראל.

וביאור הענין, הנה כתיב: תקעו בחדש שופר. ופשטיה דקרא אינו מובן לכאורה שאמר: בחדש - ולא פי' באיזה חדש, והל"ל: בחדש השביעי?

וגם מאי דכתיב: שופר, בשופר מיבעי ליה?

אך הענין, כי הנה חדש הוא מלשון התחדשות, שעל שם זה נק' כן כל חדש, מפני חידוש הלבנה שמתחדשת בכל חדש. ואמר: תקעו בחדש שופר - פי' בחידושו של שופר, שהשופר מתחדש בכל שנה, ושופר של שנה זו אינו שופר של שנה אחרת.

ולבאר זה, צריך להקדים ביאור ענין ר"ה שנקבע באחד בתשרי שבו נברא האדם, הוא יום ששי למע"ב. כי בכ"ה באלול נברא העולם. וצריך להבין למה אין קובעין ר"ה ביום א' למע"ב. ויום א' למע"ב הי' צ"ל א' בתשרי, ולמה היה תחלת בריאת שמים וארץ בכ"ה באלול. ור"ה שהוא יום א' בתשרי היה ביום ברוא אדה"ר?

אך הנה על תחלת בריאת שמים וארץ לא היה צריך לקבוע ר"ה יום מיוחד בשנה - כי בריאת שמים וארץ היא בריאה מאין ליש גשמי להיות נראה גשמיות העולם וחומריותו ליש ודבר. וע"ז נאמר: המחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב - שבריאה זו מתחדשת תמיד בכל יום ולא בר"ה בלבד.

אלא על בריאת האדם ביום ששי למע"ב. ולא על בריאת גופו אלא על נפשו, שנא': ויפח באפיו נשמת חיים - שנשמת אדה"ר היתה כלולה מכל נש"י, וכמ"ש אדם אתם. והיא תכלית עיקר בריאת העולמות. כמ"ש: בראשית - בשביל ישראל שנק' ראשית, הנה התחדשות בריאה זו, שהיא מאין ליש רוחני היא מתחדשת בכל ר"ה.

(וענין זה הוא מ"ש בע"ח שער הנסירה רפ"ב, ובפע"ח שער הק"ש פ"ה: כי ב' יחודים יש למעלה בחכמה ובינה:

האחד, להחיות העולמות ולקיים קיום הכרחי, והמשכה זו ויחוד זה הוא תדירי, ואינו נפסק לעולם, כי אם יתבטל רגע אחד יתבטלו כל העולמות.

ויחוד ב', להולדת מוחין, שהם נשמת זו"נ פנימית העולמות, וזה היחוד וההמשכה אינו תדיר כו'.

והנה פי' יחוד חו"ב, הוא ענין ההמשכה מאין ליש. כי החכמה מאין תמצא, ובינה נק' יש, כנודע ממ"ש: להנחיל אוהבי יש.

והנה בחי' הא' להחיות העולמות ע"ז נאמר: המחדש בטובו בכל יום תמיד כו' - שאינו נפסק ההמשכה מאין ליש תמיד כו'. ומזה נמשך התהוות חיצוניות העולמות. וזהו ענין מאין ליש גשמי כו', ר"ל חיצוניות העולמות דאבי"ע כו'.

אמנם מאין ליש רוחני, היינו הולדת הנשמות, שהם פנימי' העולמות ומקורם לידת זו"נ, שהם בחי' אדם וחוה כו', והיינו ע"י יחוד עליון דחו"ב שמקבלים ההשפעה מא"א ועתיק, ומלמעלה מעלה עד א"ס כו'. וכמ"ש בלק"ת פ' וירא. וכללות המשכה זו הוא בר"ה, שאז הוא לידת והמשכת מוחין דזו"נ כו')

שלכן נק' בשם ר"ה, כמו ראש האדם עד"מ, ששם ראשית גילוי כללות החיות מעצמיות הנפש, אשר בעצמות הנפש כל פרטי התחלקות החיות כלולים בהעלם, וראשית יציאתן מההעלם אל הגילוי הוא ע"י שנמשך תחלה גילוי כללות החיות מעצמיות הנפש במוחין שבראש. ומהם מתפשט לכל אבר לפי מזגו ותכונתו.

כך בר"ה נמשך גילוי כללות החיות של כל השנה, וממנו נמשך חיות להתחלקות פרטים: שלש רגלים, וארבע תקופות, ובארבעה פרקים שבהם העולם נידון, וי"ב חדשים, ואח"כ לימים אחדים להיות מחדש בכל יום תמיד מע"ב, ואדם נידון בכל יום, ואח"כ גם לרגעים. וכמ"ש: לרגעים תבחננו. מפני שראשית גילוי ההמשכה הכללית היא מבחי' סוכ"ע שאינו בגדר עלמין כלל, דהיינו שאין שם בחי' גילוי עלמין כלל, רק שכל בחי' עלמין הם שם בהתכללות בהעלם, כמו עד"מ בעצמות הנפש הנ"ל.

ואין פי' סובב ומקיף מלמעלה, שהרי כתיב: את השמים ואת הארץ אני מלא - אני ממש. אלא שאין שם בחי' גילוי שיוכלו העולמות לקבל ולא יבטלו במציאות, שהרי כל העולמות הם בע"ג: ת"ק שנה. ואפילו המלאכים שהם שכליים נבדלים - הרי יש גבול להשגתם, ואין יכולין לקבל אור א"ס ב"ה, שכשמו כן הוא: אין לו סוף כו'.

ועל ידי התחדשות גילוי כזה, שהוא למעלה מן ההשתלשלות לבחינת וסדר ההשתלשלות, דהיינו מבחי': אני מלא, אני ממש, לבחי': מכה"כ - כבוד, הוא בחינת התלבשות בבחי' ממכ"ע, נמשך תחלה ראשית הגילוי בכללות החיות בר"ה על כל השנה. ואח"כ לפרקים, וחדשים, וימים, ורגעים בדרך השתלשלות.

וזהו ענין: יחוד קוב"ה ושכינתיה - פי': קוב"ה, היינו בחי' קדוש ומובדל. וכענין: הגבל את ההר וקדשתו, דהיינו בחי' סוכ"ע. ושכינתיה - הוא בחי' ממכ"ע. והיחוד היא ההמשכה שמבחי' סוכ"ע בחי': אני מלא, לבחי' ממכ"ע, להיות מכה"כ. וזה נמשך בר"ה בכללות.

(וזהו: ובכן תן כבוד ה' לעמך כו' - שיומשך מבחי' סוכ"ע, בחי': אני מלא, לבחי' ממכ"ע שנק' כבוד. וזהו: ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וגו'. ועמ"ש במ"א בד"ה כי על כל כבוד חופה. וע' מזה ג"כ בד"ה כי כארץ תוציא צמחה):

ב והנה בעת בריאת אדה"ר היה בחי': כי חפץ חסד הוא, ועכשיו באתעדל"ת תליא מילתא.

(וכמ"ש בע"ח שם, שיחוד הפנימי להולדות נשמות אינו נעשה אלא על ידינו)

כי כח זה ניתן לאדה"ר. כמ"ש: ויהי האדם לנפש חיה - שהוא לכאורה כפל לשון, שהרי כבר נאמר: ויפח באפיו נשמת חיים, ולמה נאמרה ונשנית עוד: ויהי האדם לנפש חיה?

אלא פי' חיה הוא שם דבר ומקור, כלומר דבר שיש בו חיות להחיות כל חי. דהיינו כמו שהנפש היא חיה שיש בה חיות להחיות הגוף בהתלבשותה בו, כך: ויהי האדם - להיות כמו נפש זו המחיה.

וזהו: וירדו בדגת הים ובעוף השמים - כלומר שהם יורידו וימשיכו החיות לכל דגת הים ולכל עוף השמים, שחיות כל חי תהא תלוי במעשה האדם.

וכח זה הוא ממאמר: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ומה הוא ית' כתיב ביה: ואתה מחיה את כולם, כך ניתן לאדם כח זה.

והנה אדה"ר הי' כלול מכל נש"י, לכן כל נשמה וניצוץ מישראל יש בו חלק מנשמת אדה"ר שלכן נאמר: אדם אתם, אתם קרוים אדם. ולכן באתעדל"ת שלנו תליא מילתא להמשיך בר"ה כללות החיות מאור א"ס ב"ה הסכ"ע להיות גילוי אלקותו ית' על כל השנה.

(וזהו: ואמרתם כה לחי, ופי' בזח"ב ר"פ וארא (דכ"ג ע"ב) יו"ט דר"ה הוה לקשרא כה לחי כו'. וכן משמע בגמרא פ"ק דר"ה (די"ח ע"א). והנה ארז"ל: כל הנביאים נתנבאו בכה - היא בחי' מל' שנקרא אספקלריא דלא נהרא, בחי': כדמותנו.

וזהו ענין בכ"ה באלול נברא העולם, בבחי' כה, כדמותנו להיות נראה העולם ליש ודבר. ואח"כ צ"ל ביטול היש, ע"י קבלת עול מלכות שמים ועי"ז לקשרא כה לחי. והיינו כמ"ש: ואולם חי אני וימלא כבוד ה' וכנ"ל.

וזהו ענין: יחיד חי העולמים מלך כו'. וע' בזח"א תולדות (קל"ה ב') בענין באר לחי רואי (וישלח קע"א ב') בענין כה לחי.

והתקשרות ויחוד זה זהו בר"ה שבו נברא האדם, שבו נאמר: ויפח באפיו נשמת חיים - ע"כ הוא יכול להמשיך יחוד זה דבחי' כה לחי.

והיינו ע"י: ואמרתם - ע"ד: כי אמרתי עולם חסד יבנה - אמ"ר ר"ת אש מים רוח, תורה עבודה גמ"ח, כמבואר בד"ה לסוסתי בשה"ש. וכן קול השופר כלול מג' בחי', אמ"ר.

והנה בט"ב: איכה ישבה בדד - אי כ"ה, כמ"ש בפ' תרומה (דף קמ"ג ע"ב ע"ש) וברבות ע"פ איכה ישבה - אוי לכה.

ופי': ישבה בדד - היינו ההפך מבחינת: כה לחי'' כ"א: ובפשעיכם שולחה אמכם. כמ"ש ברבות בראשית (ס"פ י"ט) בשלוחין כו' בגרושין כו' איכה ישבה כו'. ועיין בת"ז סוף תיקון י"ט. ועמ"ש בד"ה ואשה כי תדור נדר גבי איכה תרעה.

אך הנה על ידי הבכייה: רחל מבכה כו' - מעוררים רחמים להיות נמשך אח"כ באלול יג"מ הרחמים, שעי"ז יומשך בר"ה להיות: ואמרתם כה לחי כנ"ל.

ועמ"ש במ"א בד"ה ת"ר נר חנוכה בש"א כו', איך שיש מעלה באספשא"מ, שיכולים לראות בה מה שאין רואים באספה"מ.

ולכן אמר ישעי': ואראה את ה' - לפי שנתנבא בכה, שהוא אספשא"מ, ומשה שנתנבא בזה אמר: כי לא יראני - כדאיתא בגמ' ספ"ד דיבמות (דמ"ט).

ומזה יובן, איך שאע"פ שבחי' זה ובחי' חי הוא למעלה מבחי' כה, עכ"ז יש ג"כ מעלה יתירה בבחי' כה ואספשא"מ שעי"ז יבוא לבחי' בכל מאדך. ועיין ברבות פ' וירא פ' נ"ו ע"פ נלכה עד כה.

וזהו ענין התשובה, כמ"ש סד"ה הראיני את מראיך.

וזהו ענין: ואמרתם כה לחי כו' - להיות התחברות ב' הבחי' יחד.

ואומרים: אתה זוכר מעשה עולם, וזכרנו לחיים, ומקדש ישראל ויום הזכרון.

כי לשון זכירה נופל על דבר קטן ופחות הערך, אשר נקל בעיני האדם לשכוח עליו ולאבדו, וצריך לזכור עליו, כך הנה המשכה זו, להיות ראשית גילוי החיות בבחי' ממכ"ע, הוא רק בבחי': זכר רב טובך יביעו, להודיע לבני האדם גבורותיו - הן הצמצומים רבים ועצומים עד אין מספר, שצמצם אא"ס ב"ה הסוכ"ע, דכולא קמיה כלא ממש חשיבי, ואינו אפילו ערך טפה מים אוקיינוס, רק: מלכותך מלכות כל עולמים - בחי' מל' בלבד. וכנודע ממאמר: יחיד חי העולמים מלך וכו', כמ"ש במ"א.

ולכן כל מעשה עולם אינם רק בבחי' זכירה, כאדם שזוכר על החפץ קטן שיש לו שנקל לאבדו. ואפילו כל יצורי קדם, הן העולמות העליונים כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה כי ביום הזה יכפר בפ' אחרי).

וזהו השבח שמשבחים לפניו ית': אתה זוכר - כי כל סידור שבחיו של מקום הוא ע"ד: במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, כמ"ש במ"א.

ואותה אנו מבקשים: זכרנו לחיים - להיות בחי' זכירה זו לפניו ית', להיות המשכת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע לבחי' ממכ"ע.

והנה בר"ה אומרים: זה היום תחלת מעשיך - הגם שר"ה הוא יום ברוא אדה"ר והוא יום ו' למע"ב, הוא מפני כי: סוף מעשה במחשבה תחלה. וכמ"ש: בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית, ישראל עלה במחשבה.

ופי' במחשבה זו, הוא עד"מ כמו שבאדם עיקר הנהגתו הוא ע"י המחשבה, שאחריה נמשכו כל האברים ונשמעים לה. כך המחשבה העליונה הקדומה: אנא אמלוך - היתה ע"י ישראל, שבשביל ישראל שנק' ראשית כו'. וביום ברוא אדם ביום ו' נגמרה תחלת המחשבה.

ולכן נק': תחלת מעשיך - שהמחשבה היא כמעשה לגבי הקב"ה, שאף המחשבה נחשבת אצלו לבחי' עשיה. וכמ"ש ביום עשות הוי' אלקים כו', ובע"מ נברא העולם. ובמדרש איתא במחשבה אחת כו'.

אך הכח הזה הניתן לישראל באתעדל"ת, להיות: זה היום תחלת מעשיך - להמשיך מבחי' סוכ"ע לבחי' ממכ"ע, ביארו מסדרי התפלה: כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב - דמלת: כי - פירושו נתינת טעם על מה שקדם לומר: זה היום תחלת מעשיך כו'.

וביאור הענין הוא כי הנה התורה נק' חוק ומזון לישראל, שהיא המשכת אור א"ס ב"ה בפנימי' הנפש, שא"א להנשמה שהיא בע"ג לקבל אור א"ס ב"ה, שאין לה ערוך אליו ית' כ"א ע"י התורה שהיא היא חכמתו ורצונו ית'.

והתורה נק': חק - שהיא נתפסת ונקלטת בפנימיות הנפש. והמצות נק' משפטים - לפי שהמצות הן בבחי' חיצוניות. רק משפט לשון הילוך כתרגום על: כמשפט הראשון - כהלכתא קדמייתא, דהיינו שמ"מ יש בהן בחי' התפשטות והילוך ההמשכה מאור א"ס ב"ה. והוא נמשך ומתפשט עד בחי': אלקי יעקב - יו"ד עקב, עקב בחי' חיצוניות.

(שע"י התומ"צ נמשך מאור א"ס הסוכ"ע בנשמות. וי"ל כי אורייתא מחו"ב נפקא. וכבר נתבאר שע"י יחוד חו"ב נמשכו נשמות זו"נ כו'. עוי"ל עפמ"ש בזח"א תולדות (קל"ד ב') והובא בע"ח שער הפרצופים שכ"ט סוף דרוש א'):

ג אך לקרב אל השכל איך תהיינה התורה והמצות ממשיכות גילוי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע להיות בבחי' ממכ"ע בנשמת האדם?

הנה יובן ע"פ מה שנודע שהשמחה גורמת ענוה ושפלות. וכמשל המלך שבשעת שמחתו הוא מתגלה לכל עבדיו ומשים א"ע כהדיוט עמהם. וכמ"ש: ודוד מכרכר כו'. (בשמואל ב' סימן ו'). משא"כ שלא בשעת השמחה הוא סגור ומסוגר ומרומם על בני אדם ומאן חשוב ומאן ספון כו'. והרי הענוה והשפלות מתגלה מצד השמחה.

והנה כתיב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל כו'. ופי' מרוב כל אפילו מחיי העוה"ה[ב]  שיש בה שמחה יותר מבחיי העוה"ב[ז]. ולכאורה מאין יבא לאדם בחי' זו בשמחה בחדות ה', ותהי השמחה הגדולה הזאת לאלקים בבחי' זו; מרוב כל?

אך הנה נודע שהשמחה היא התגלות התענוג' שהעונג כשבא לידי גילוי אזי נולדה ונתהוה השמחה בהתגלות הלב, וכל מה שיש גילוי תענוג יותר הוא שש ושמח יותר.

והנה נודע בכל תענוגי עוה"ז, שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה, והמזל ההוא רוחנית התענוג, ואין ערוך התענוג גשמי לגבי רוחני, שהתענוג שברוחני גדול מאד מערך תענוג הגשמי.

וכ"ז הוא בעניני עוה"ז שהם נשפעים מפסולת ושמרים דקדושה, כמ"ש: ונשב בגיא מול בית פעור. והתענוג שבקדושה, הוא נפלא לאין קץ במעלה יתירה ונפלאה עד מאד. וגם בקדושה יש עילוי אחר עילוי, ג"ע תחתון ועליו,ן ועדן הוא למעלה מג"ע. שהוא מענג העליון מאד: ונחל עדניך תשקם. ועדן הוא בחי' חכמה, ושם מתגלה תענוג.

אך עצמיות התענוג הוא עליון יותר. כמו שנראה בחכמת האדם שיש בה תענוג והתענוג ההוא הוא בחי' עליונה מהחכמה, שבחכמה זו שנפלה לאדם מלמעלה מהשכל, היינו מכח השכל נופל ונמשך התענוג. משא"כ בחכמה מצד עצמה, אין התענוג מורגש שם. אלא שמחמת התחדשות גילוי החכמה מאיר בו התענוג. וכ"ז אינו אלא זיו והארה מעצמיות התענוג.

וכך ההארה הנמשכת בעדן העליון, הוא רק זיו והארה מעצמיות התענוג, הוא אור א"ס ב"ה הסוכ"ע, שהוא מקור התענוגים. ואין לכנות לו שם רק בשם עצמיות התענוג הפשוט, מאחר שהתענוג הוא יותר עליון מכל המדרגות, רק שהתענוג נפלא עד מאד ואינו מושג אפילו לעולמות העליונים, ונק': סתימא דכל סתימין - שאפילו לגבי עולמות הנעלמים הוא סתום ונעלם.

והנה שם הוא שרש התורה והמצות. כי הגם דאורייתא מחכמה נפקת - מ"מ שרשה למעלה מהחכמה. והמצות הן תרי"ג דאורייתא וז' דרבנן בגי' תר"ך שהם אותיות כתר, מלשון כותרת ומקיף, ששם הוא השראת ענג העליון מקור התענוגים בבחי' כותרת ומקיף שאינו בא לידי גילוי רק בבחי' מקיף.

(ע' בע"ח שכ"ב ספ"ו בחי' מקפת עליו כו' אור רוחני מקיף עליו)

ואף גם זה ע"י רבוא רבבות מדריגות צמצומים רבים ושונים. כמ"ש: נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר - שכדי להיות המשכת נפלאותיך אלינו, בבחי' פלא ומקיף - הוא ע"י צמצומים רבים עד: אשר עצמו מספר.

כי פלא העליון נקרא לגבי אור א"ס ב"ה עצמו: עושה פלא, בחי' עשייה כו'. והיינו התלבשות התענוג ברצון, שהרצון אינו אלא בחי' כותרת ומקיף בבחי' חיצונית, ולא גילוי פנימית התענוג.

ומשם מושרש שרש המצות, שהן הן רצונו ית', ובקיום המצות נמשך ענג העליון המלובש ברצון: נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני - שבקיום המצות שורה נח"ר ותענוג העליון המלובש ברצון העליון, שאינו בא לידי גילוי בעדן שאינו אלא זיו כו'.

והנה מגילוי עונג העליון הזה במצות נמשך בחי' שמחה, שהוא גילוי התענוג, להיות: עוז וחדוה במקומו, והשמחה היא הגורמת ענוה ושפלות. לכן בה וע"י יומשך אור א"ס ב"ה הסוכ"ע בנשמת האדם, להיות בחי' ממכ"ע, בהגלות נגלות עוז וחדות ה' מעונג העליון ב"ה.

(ועיין מ"ש בד"ה ביום השמיני עצרת גבי אשר קדשנו במצותיו אשר נשבעת כו'.

ועיין בר"ח שער הענוה פרק א' בשם הרע"מ פ' פנחס (דר"ל) שמדת מלכות נקרא ענוה.

והיינו כמש"ל בד"ה אתם נצבים, שהרי: אין מלך בלא עם, פי' שהם נקראו במדריגת עמו, שהם אנשים כמותו ומתייחסים אליו בערך מה כו', והרי לגבי הקב"ה אין ערוך אליו כו'.

ולכן זה שאעפ"כ נשפל ונמשך להיות בחי' מלך, וכמ"ש: ה' מלך כו'. וכתיב: למען הקים אותך היום לו לעם כו' - זהו ענוה והשפלה גדולה.

וזהו שע"י השמחה בקיום התורה ומצות ממשיכים ענוה זו להיות: בא"י אמ"ה כו'. וע' שם עוד בר"ח מענין הענוה בהקב"ה).

וזהו שוש אשיש בה'. פי': אשיש הוא לשון הפעיל, כמ"ש: כן ישיש ה' עליכם כו'. וארז"ל: הוא אינו שש אבל אחרים משיש - כי הוא פועל יוצא לאחרים.

ופי', שכנס"י אומרת, שהיא מפעלת השמחה בהוי'. דהיינו להיות גילוי הוי' צמצום והתפשטות כו' שהוא ע"י בחי' השמחה של הוי', דהיינו גילוי עונג העליון ב"ה למטה.

(וזהו מ"ש במדרש רבה פ' צו ספ"י בענין כפל לשון: שוש אשיש, נחמות כפולות - דהיינו שמפעיל השמחה והגילוי בסוכ"ע וממכ"ע.

ועמ"ש במ"א מענין ההפרש בין שמחת פורים לשמחת יו"ט, שהוא לפי שע"י המס"נ שהיה להם אז, הגיעו למעלה מעלה בעצמות אור א"ס ב"ה להמשיך משם גילוי האור והנס. ולכן השמחה מגילוי זה הוא ביתר שאת ויתר עז כו'

ואפשר עד"ז י"ל ענין כפילת השמחה: שוש אשיש כו'. וע' (זח"ג קל"ג א') ע"פ שוש אשיש, ובשה"ש רבה ס"פ: נגילה ונשמחה בך)

והוא בקיום התומ"צ שישראל עושים למטה, שבזה ממשיכין השמחה הוא גילוי ענג העלין ב"ה, שכל המצות הם המשכות מההעלם אל הגילוי.

(וזהו: ויספו ענוים בהוי' שמחה (בישעי' סי' כ"ט) פי' שהם מוסיפים כביכול שמחה בשם הוי', וכנ"ל בפי' אשיש, שהיא מפעלת השמחה בהוי' כו'.

וסיום הפסוק: (בישעיה שם) ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו - יתבאר לקמן):

ד אך הנה המשכה זו של תומ"צ אנו ממשיכין בכל השנה, אבל בראש השנה, שמתחדש חיות כללי על כל השנה מבחי' סוכ"ע - אין המשכת תומ"צ מספקת להמשיך התחדשות אור חדש.

ובפרט, מי שפגם, בעשותו אחת מממצות ה' אשר לא תעשינה או שלא קיים מצוה אחת ממצות ה'. אשר לזאת נקבע ר"ה יום מיוחד, להמשיך אור חדש הזה ע"י השופר.

וזהו בחדש שופר בחי' התחדשות. והענין, כי הנה השופר הוא ג"כ המשכת בחי' ענג העליון, אלא שהוא המתגלה בבחי' פנימיות, ע"י גנוחי גנח וילולי יליל, בחי' בכיה - לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים, שהן י"ג מדה"ר שבכתוב.

והן הן המשכת פנימית ענג העליון שהוא למעלה מעלה מבחי' ענג העליון המלובש בתומ"צ שאינו מתגלה אלא בבחי' חיצוני' ובחי' מקיף בלבד.

ולכן מתקן כל הפגמים, וממלא כל החסרונות שבהמשכת התורה והמצות.

אך הגילוי הזה הוא ע"י בחי': גנוחי גנח וילולי יליל - כי הבכיה היא על ריחוק אור א"ס ב"ה בבחי' גילוי, רק: זכר רב טובך יביעו להודיע לבני האדם גבורותיו - רק הצמצומים רבים ועצומים, ריבוא רבבות מדריגות עד אין חקר. וכמ"ש: אגידה ואדברה עצמו מספר - שצמצם אור א"ס ב"ה להיות נראה ונגלה: כבוד הדר מלכותו, ומלכותך מלכות כל עולמים - שמזה חיות העולמות וקיומם. כי אין מלך בלא עם.

וכאשר יתבונן המשכיל על ריחוק זה מגילוי אור א"ס ב"ה, שכמה צמצומים ועולמות אין מספר המעלימים ומסתירים גילוי אור א"ס ב"ה מקור התענוגים - ירבה בבכיה מאד כי יש לו לבכות יותר מאשר בוכים עוברים בגיהנם, שעליהם אמר הכתוב: עוברי בעמק הבכא (תהלים סימן פ"ד) - שהרי הגיהנם הוא רק מירוק נפשו, וכמו שאמרו על אחר: מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי. ואם על הסתלקות עונג עוה"ב בוכים שאינו אלא זיו, ומכ"ש וק"ו שיש לבכות על סילוק גילוי אור א"ס ב"ה מקור התענוג.

(וזהו: רחל מבכה על בניה כו' כי איננו - וכדפי' בזח"ג ויקרא: (דף כ' ע"ב) בגין דקב"ה סליק לעילא לעילא ולא אשתכח בגווה. הה"ד: כי איננו.

פי' שהוא הסתלקות ההמשכה והגילוי מבחי' סוכ"ע בבחי' ממכ"ע. ומחמת: זה כרחל לפני גוזזיה נאלמה - היינו ירידת הנשמה ושעבודה, לדאוג ולחשוב בכל עניני הגוף ותאוות נפש הבהמית החיונית מה שהן מותרות כו'. ועמ"ש מזה בד"ה אלה מסעי.

והנה מזה נמשך בחינת מבכה ע"ד מבכה אחרים עמה, שהוא התעוררות הבכיה בלב האדם על סילוק גילוי אור א"ס ב"ה כו'.

והנה על בכיה זו נאמר: קול ברמה נשמע. וכדפי' זח"א ויגש: (דר"י ע"א) מאי ברמה - דא הוא עלמא דאתי כו'. וכמ"ש: ותתפלל חנה על הוי' ובכה תבכה כו' - שע"י התעוררות רחמים בבחי': בכה תבכה הנ"ל הוא מעורר בחי' על הוי', למעלה מבחי' ומדריגת שם הוי' הנמשך ע"י קיום המצות)

ובבחי' בכיה זו ממשיך גילוי בחי' פנימיות עונג העליון המלובש ביג"מ הרחמים, המתגלה ע"י ריבוא רבבות ומדרגות צמצומים בחינת: גבורתך.

וזהו: תגל נפשי באלהי - כי שם אלקים הוא בחי' הצמצום ומגן לשם הוי'. כמ"ש: כי שמש ומגן הוי' אלקים, והוא ענין חמה: בנרתקה כמ"ש במ"א. ולהיות כל המשכות הללו שבבחי' פנימית, הם בבחי' צמצומים וגבורות.

(וזהו גם כן ענין: ממעמקים קראתיך - עשרה עומקים דעשי"ת, עומק גימטריא רי"ו, גימטריא גבורה. כמו עד"מ עומק המעיין שהוא יוצא ונמשך ממקורו, שהנביעה דקה ביותר כקרני חגבים עד"מ וכה"ג, דאל"כ היה כמו במבול כשנבקעו מעינות תהום כו'.

וכך עד"מ, הגילוי וההמשכה מעומקא דכולא צ"ל ע"י בחי' גבורה וצמצומים כו'. וזהו דעומק גימטריא גבורה דייקא. וזהו ענין רי"ו הנז' בפע"ח בכוונות ראש השנה ויוהכ"פ.

וזהו שעל זה נאמר: תגל נפשי באלקי - שלהיות ההמשכה מבחי': על הוי' - צ"ל ע"י צמצום וגבורה כו'.

ולכן במ"ת נאמר ג"כ: וידבר אלקים - לפי שצ"ל גילוי והמשכה מבחי': אנכי מי שאנכי כו'.

וז"ש ג"כ בברכת יצחק: ויתן לך האלקים - כי להיות ההמשכה מבחינת טל השמים, טלא דבדולחא, פנימית עונג העליון - צ"ל ע"י שם אלקים, מטעם הנ"ל.

וע' בזח"ג פ' פנחס דרל"ט ע"ב, גבי ואתר דא אתקין האלקים תדיר כו' מאין סוף ומאין חקר. ובמק"מ שם בשם נ"ב מהרח"ו. ובפ' ואתחנן (דרס"ז ע"ב) ע"פ עין לא ראתה אלקים זולתך כו' ע"ש. ועמ"ש בביאור ע"פ כן אד' הוי' יצמיח צדקה ותהלה - שהוא שם הוי' בניקוד אלקים. ובד"ה אתם נצבים בפי' למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלקים)

שהוא להיות נגלה: כבוד הדר מלכותו, בחי' מל' דא"ס. שאין העולמות יכולים לקבל הארה זו בפנימיותם רק כמ"ש: שום תשים עליך מלך - עליך דייקא.

ולכן המלאכים: זעות מחיל כסא וחיל ורעדה יאחזון - מפני שמשיגין התלבשות מל' דא"ס ב"ה ואין יכולים לקבל הארה מזה בבחי' פנימיותם, רק כמ"ש: שום תשים עליך מלך - עליך דייקא. ולכן המלאכים זעות - שמ"מ מקבלים עליהם עול מלכות שמים, ומזה תפול עליהם אימה ופחד.

וכך המשכת השופר שהוא המשכת פנימיות עונג העליון, א"א לבא לידי גילוי הנפש בבחינת פנימיות, כ"א בבחי' חרדה ורעדה.

ולכן קול השופר גורם חרדה. וכמו שכתוב: וקול השופר חזק מאד ויחרד כל העם כו'. וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר וירא העם וינועו כו'.

אך מבפנים נמשך גילוי פנימית ענג העליון. וזהו; תגל נפשי' בבחי' גילה' שאין השמחה נראית ונגלית מבחוץ. אלא שמבחוץ הוא התגלות החרדה ורעדה ותוכה רצוף הגילה והחדוה בפנימית עונג העליון הנמשך ע"י השופר. ועמ"ש בד"ה ביום השמע"צ גבי וכדי להבין ענין תשובה כו', הנה עד"מ יש שני מיני תענוג לפני המלך כו' ע"ש. וגם ע"ד ההוא יובן ענין: שוש אשיש ותגל נפשי, שהן שני מיני תענוג הנ"ל:

ה אך בכסה ליום חגנו. פי', בחי' בכסה, שהוא התכסות והסתר השמחה שלא נראית ונגלית בר"ה, כי חרדה ורעדה הם המעלימים ומסתירים את השמחה, שלא תהא אלא בבחי': גילה. הנה התכסות הזאת, תתגלה ליום חגנו, הוא חג הסוכות, שהוא סתם חג שבגמרא - שאז תתגלה השמחה בגילוי.

כי בר"ה החרדה היא בחי': שמאל דוחה - ולא דוחה לגמרי ח"ו, אלא כמ"ש: שמאלו תחת לראשי - שבחי' שמאל דוחה גורם נשיאות ראש להתגלות בחג הסוכות, בחי': וימינו תחבקני - כאדם החובק את חבירו מאהבה ואינו מניחו להפרד ממנו.

כך בחג הסוכות, הסכך וג' דפנות הן בחי' חיבוק וקרבת ה' ממש שסובבו ומקיפו מכל צד ואינו מניחו להיות בבחי' פירוד ח"ו. (ועמ"ש מענין סוכות סד"ה האזינו השמים)

וזהו: מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה - שמן המצר שבר"ה נעשה מרחב בחג הסוכות.

(כי: מן המצר - היינו שופר דראש השנה, שהשופר צדו א' צר כו'. ועמ"ש מזה ע"פ וכל העם רואים את הקולות כו'. והמרחב שבחג הסוכות הוא התגלות בחי': ורב חסד כו', בחי' כי חפץ חסד הוא, וזהו: וחסדי מאתך לא ימוש כו')

ולכן נאמר: ושאבתם מים בששון - שהי' ניסוך המים ע"ג המזבח בשמחה גדולה, שמחת בית השואבה. כי בכל השנה היו מנסכין יין, ששם שורה בחי' שמחה מצד עצמיות: אין שמחה אלא ביין. משא"כ בחג הסוכו תהיה גילוי השמחה במים, שאין בהם שמחה מצד עצמותו רק מפני גילוי השמחה עליונה.

(ועמ"ש כה"ג ע"פ: מזמור שיר חנוכת הבית - שבחי' בית ומקיף עליון לא שייך בו שמחה מצד עצמו, שהוא למעלה מהשגה כו'. וממשיכים בו שמחה ממקום עליון יותר כו'. וכך הוא בענין השמחה שבניסוך המים ולכן נקרא בית השואבה)

אך התגלות השמחה זו שבחג הסוכות אינה בהתגלות פנימית הנפש כ"א בבחי' מקיף. כי מצד שהמשכות שמחה זו מי"ג מדה"ר, הממשיכות מענג העליון המרומם ומתנשא מימות עולם - א"א לבא לידי גילוי כ"א בבחי' מקיף.

וכמאמר: המלך המרומם כו' ברחמיך הרבים כו' צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו - הם הן ג' בחי' מקיפין כי משגב ומגן הם בחי' מקיף כנודע.

(וכ"ז נמשך מבחינת: ברחמיך הרבים כו' היינו ע"י יג"מ הרחמים דעשי"ת, שמהמצר ענני במרחב כו')

וזהו: כי הלבישני בגדי ישע - בגדים היינו בחי' מקיפין, ונק' בגדי ישע - כי: ישע מלשון: וישע ה' אל הבל ואל מנחתו - שהוא מלשון פונה ממקום למקום. שהמקיפין הן מושכין את האדם ופונים אותו ממקום למקום. כמו הסוכה שהיא בחי' חיבוק כנ"ל.

ובה ועל ידה תמשך נפש האדם לדבקה בו, וכל כחות הנפש, אפי' מה שעוסק בצרכי העולם, תהיינה עולות לה'.

וכמשל האדם החובק את חבירו מאחוריו שאפי' בחי' אחוריים מקיף ומסבב להיות כולו עולה לה'. וגדול כח המקיף בזה להעלות נפש האדם, שלא כדרך השתלשלות בסדר המדרגה. וכמ"ש: מדלג על ההרים כו':

[מבאר המשך הפסוק של שוש אשיש: שׂ֧וֹשׂ אָשִׂ֣ישׂ בַּֽיהֹוָ֗ה תָּגֵ֤ל נַפְשִׁי֙ בֵּֽאלֹהַ֔י כִּ֤י הִלְבִּישַׁ֙נִי֙ בִּגְדֵי־יֶ֔שַׁע מְעִ֥יל צְדָקָ֖ה יְעָטָ֑נִי כֶּֽחָתָן֙ יְכַהֵ֣ן פְּאֵ֔ר וְכַכַּלָּ֖ה תַּעְדֶּ֥ה כֵלֶֽיהָ]

 

ו ומעיל צדקה יעטני. הנה הצדקה היא ג"כ בחי' לבוש, אלא שגדול כח ומעלת הצדקה יותר משאר המצות. שצדקה וגמ"ח הם מהדברים שאוכלים פירותיהן בעוה"ז שיש בה המשכה וגילוי למטה בעוה"ז יותר מבשאר מצות, ולכן נקרא בשם מעיל שתלוים בו זגים ורימונים להשמיע קול ונשמע קולו בבואו אל הקדש וקול הוא המשכה וגילוי:

כחתן יכהן פאר. פי': כחתן - מלשון חות דרגא, מזה ימשיך בחי' כהן וחסד בחי': אתה כהן לעולם - הוא חסד ה' הנמשך מעולם ועד עולם, ולהיות בבחי' פאר היינו בחי' חוק ומזון לישראל אשר בך אתפאר:

וככלה תעדה כליה. [ע' בזח"ג בלק (קצ"ט ב')] כליה - אלו הן נש"י שהן בבחי' כלים ומקבלים אוא"ס ב"ה הנמשך מתורה ומצות. ודברי אשר שמתי בפיך. והם בחי' כלים הבטלים לאורו כו' והכלה היא כנס"י ומקור נש"י תעדה אותן בעדי עדיים בעטרה שעתיד הקדוש ברוך הוא ליתנו בראש כל צדיק. וצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן.

וכוונת הפסוק שכמו החסד הנמשך מעולם ועד עולם בבחי' פנימית לתפארת ישראל בהמשכת התורה וכמו בחי' העטרות של צדיקים בגן עדן שהן בחי' מקיפים שכ"ז הוא נמשך מזיו התורה ועבודה כן ויותר מכן שוש אשיש בהוי' עצמו ותגל נפשי באלקי כי הלבישני כו' הן המשכות פנימיות ומקיפין של התורה והמצות עצמן שהן בבחי' אלקות ממש:

(ולתוספת ביאור ענין וגלו ברעדה. הנה הוא בחי' גבוה יותר מבחי' התגלות השמחה, ע"ד שעלמא דאתכסיא גבוה מעלמא דאתגליא. וזהו ענין לוחות אחרונות שביוהכ"פ שניתנו בחשאי כו' כמ"ש לקמן בד"ה האזינו השמים ולעיל בפ' תבא ע"פ היום הזה כו' ושם בד"ה ענין ראש השנה שהוא בחינת חסדים המכוסים וחסדים המגולים.

ומבואר במ"א דחסדים המכוסים הם בחי' עץ החיים משא"כ (מקום) [חסדים] המגולים נקרא עץ הדעת טו"ר כו' עלמא דאתגליא כו'. וזהו ענין והצנע לכת כו'. וע' בזהר הרקיע ריש ספרא דצניעותא. ועמ"ש ג"כ לקמן סד"ה ביום השמיני עצרת שהגילה נמשכה מבחי' עליונה יותר מהשמחה כו'.

וזהו: ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו - פי' אביון, שתאב לכל. והיינו בחינת רחל מבכה כו' שהוא המרירות על כי איננו - הסתלקות האור והגילוי. ולכן נקרא: אביוני אדם - כי על הכסא דמות כמראה אדם כו' ובהסתלקות האור והגילוי דבחי' אדם לבחי' כי לא אדם הוא, נק' היסוד ומל' אביונים כו', שהם תאבים לגילוי האור כו'. והוא בחי' בעלי תשובה, שהתשובה אינה על עבירות דייקא רק המרירות על ריחוקו מה'. ונודע שבמקום שבעלי תשובה עומדים כו' כי ע"י מרירות זו מעוררים י"ג הרחמים כמ"ש לעיל. וכמ"ש בד"ה כי ההרים ימושו ובד"ה כי כארץ תוציא צמחה כו'.

וזהו: בקדוש ישראל יגילו - כלומר בבחי' שהוא קדוש ומובדל מבחי' ישראל דלעילא, דהיינו כמו שכתוב: על הוי' - למעלה משם הוי', דהיינו למעלה מבחי' ומדרגת צדיקים כו'.

ואפשר שזהו ג"כ ענין: ותגל נפשי באלקי, שהוא כענין מ"ש: והיה הוי' לי לאלקים, כמ"ש ע"פ זה בפרשת ויצא, ובד"ה שובה ישראל עד הוי' אלקיך, ובד"ה ביום השמיני עצרת בפי': צור לבבי וחלקי אלקים לעולם.

וזהו בחינת ומדרגת עשי"ת שאז זוכים כל ישראל לבחי' תשובה, והרי נק': אביוני אדם - כמו שאומרים בכל הוידוים: אשמנו בגדנו כו' חטאנו עוינו פשענו כו'. והיינו בחי' אביונים מבחי' אדם רמ"ח מ"ע רמ"ח אברין דמלכא כו'.

וע"י שתאבים ומתאוים לשוב אל ה' מעומקא דליבא, עי"ז: בקדוש ישראל יגילו - בחינת: כי לא אדם הוא, ולא ישב אדם שם.

וזהו ענין: המלך הקדוש שאומרים בעשי"ת. וזהו ענין: לקדוש ה' מכובד שנאמר ביוהכ"פ.

ופי': מכובד - שמשם יומשך בבחי' ממכ"ע להיות: מלא כל הארץ כבודו כו', כמבואר ענין זה בד"ה כי כארץ תוציא צמחה כו' הנ"ל. וזהו ענין: תגל נפשי באלהי וכנ"ל.

והנה מבואר למעלה שהשמחה למעלה גורם ענוה - להיות המשכת אור א"ס ב"ה הסוכ"ע בנשמת האדם להיות בחי' ממכ"ע כו'. ולפ"ז הגילה שהיא חדוה ושמחה פנימית יותר, דהיינו מפנימית עונג העליון שלמעלה מבחי' עונג העליון המלובש במצות כו' - היא גורמת ג"כ ענוה ושפלות יותר. והוא ענין המשכת י"ג מדות הרחמים. וכמ"ש בר"ח שער הענוה שם בשם הרמ"ק שי"ג מדה"ר הם מורים על הענוה כו'. ע"ש באריכות.

והיא ענוה גדולה ועצומה, להשפיל עצמו למטה מטה גם למקום העוונות להיות: נושא עון, ומגביהו שיהיה אתהפכא חשוכא לנהורא כו'. ועמ"ש מזה על פסוק: ועתה יגדל נא. והיינו לפי ששרש י"ג מדות הרחמים נמשכו מפנימית עונג העליון כנ"ל.

וזהו: הטוב כי לא כלו רחמיך. הטוב הוא בחינת: עמך מקור חיים עמך הסליחה - היינו מה שהוא עמך ממש, שמשם דייקא לוקחה הסליחה. והיינו ע"י המשכת י"ג מדות הרחמים נושא עון כו'.

ועיין מ"ש בד"ה שובה ישראל עד. ועמ"ש עוד מענין ענוה בביאור מאמר פ' פקודי (דף רל"ג) ע"פ והנה איש מראהו כו' בסוף הדרוש ע"ש):