Video part 1  Video part 2  Video part 3  Video part 4  Video part 5

להבין המשנה [רפ"ד דר"ה^[1]] י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה.

ומפרש בגמרא משום גזרה דרבה שמא יוליכנו ד"א בר"ה.^[2] וי"ט ראשון של חג היו נוטלין את הלולב אפילו במדינה^[3] בזמן בהמ"ק משום די"ט הראשון הוא דאורייתא כו'. וכבר הקשו התוס' רפ"ד דר"ה^[4] ורפ"ד דסוכה:^[5] דמ"ש שופר מלולב ע"ש.

עוד יש לעורר ולשום לב, מה ראו חז"ל לעקור מ"ע דשופר ולולב אפילו ביום ראשון בגבולין, עכ"פ אפילו בזמן שאין בהמ"ק, משום גזרה דרבה בעלמא, והלא החשש הוא להדיוטים וקלי הדעת ואיך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים? ובפרט מצות שופר ולולב שהרבה כוונות תלויות בהם ליודעי דעת שנוגעים עד רום המעלות.

אך להבין כל זה צריך להקדים תחלה שרש ענין השופר. והוא ע"פ שיבואר ג"כ ענין בחי': מלכיות בר"ה שהוא ענין בחי' בנין הנוק' כידוע.

דהנה נודע ההפרש שבין יחודא עילאה ליחודא תתאה, בהיות שיש ב' מיני השתלשלות:

הא', הנק' בלשון הפרדס בחי': עילה ועלול, שכל עלול מוקף מעילתו. והוא ענין העיגולים שבע"ח, שהעיגול העליון מקיף לכל צד להעיגול שבתוכו, דהיינו שהעיגול שבתוכו הוא נכלל ובטל אליו. 

והענין הוא עד"מ הרב שתופס ומשיג את כל השגת התלמיד המקבל ממנו מכל צד ופנה, שמפני קוטן שכל והשגת התלמיד בעיני הרב נתפס ומוקף בשכל הרב המשפיע ונכלל בו, כי בכלל מאתים מנה. ונמצא שהשגת התלמיד אינה בבחי' יש ודבר נפרד לעצמה רק שהיא כלולה ובטלה בהשגת הרב.

והב', שהעלול יוצא לידי גילוי בפ"ע, שזהו אינו כמו התכללות העלול בתוך העלה, כמו אותיות השכל הכלולים בשכל עד"מ, אלא נהפוך הוא שהעילה מתלבשת בהעלם בתוך העלול כמו כח המשכיל בשכל או שכל במדות וכה"ג, שהשכל או המדות הן הם היש ומורגשים וכח המשכיל או השכל שופע בהן בהעלם בבחי' אין כו'.

(וזהו כענין המבואר במ"א בההפרש שבין נוני ימא שהם מובלעים תמיד במקורם ואינו דבר נפרד ממנו, שבהפרדם מהים הם מתים. ובין בריות שבארץ, שהם בחי' יש ודבר נפרד מהארץ. עיין מזה בביאורי הזהר פ' בשלח בד"ה: עוד י"ל מאמר הנ"ל באופן אחר. וע' באגה"ק סי' י"ד בפי': ארץ אשר כו' מראשית השנה^[6].

וא"ש לפי הנ"ל שעיקר בנין הנוק' שבר"ה הוא בבחינת היותה ארץ שהוא יחו"ת להיות מאין ליש. משא"כ בחינת ים זהו בחינת יחודא עילאה. וזהו ענין: כי לאלקים מגיני ארץ מאד נעלה^[7]. וע"ש סי' כ': היש הנפרד כו' לא מיניה ולא מקצתיה מהערך שמהעלול אל העילה. וזהו: לה' הארץ ומלואה כו'^[8] כי הוא על ימים יסדה כו' - דהיינו להיות עכ"פ ביטול היש).

והנה על בחי' ראשונה ארז"ל^[9]: קרסולי החיות כנגד כולן שוקי החיות כנגד כולן קרני החיות כו' - שכל הגבוה גבוה מחבירו מקיף את חבירו עד שהתחתון בטל אליו ונחשב כלא ממש לגבי העליון. ולכן אמרו: שקרסולי ושוקי החיות שהן בחי' נה"י שהוא הבחינה היותר אחרונה שבחיות כוללות כל המדרגות שלמטה מהם, וקרני החיות הן בבחי' כתר שבראש הוא כולל יותר כו'.

וזו היא בחי' יחו"ע בע"ס דאצילות: דאיהו וחיוהי חד, דהיינו יחוד וביטול התחתון בעליון. שהגם שיש ע"ס חכמה חסד כו', וחסד ענף החכמה שנמשך מבחינת החכמה להיות נאצל גם בחינת החסד - אין בחינה זו מורגשת להיות יש ודבר בפ"ע, רק שמ"מ חסד כלול ומוקף בבחי' החכמה, והחכמה מקפת אותו מכל צד ופנה.

[וכמ"ש בד"ה: יביאו לבוש מלכות - בענין אברהם: אבר מה - שהוא בחי' חסד, נק' אבר וכלי להתלבשות בחי' חכמה כח מה, והוא בטל לגבי החכמה כביטול העלול בעילתו]

אבל בחינת יח"ת דמל' דאצי' בבי"ע, הוא גילוי אור האלקי להוות הבריאה מאין ליש ודבר בפ"ע ממש. שהבריאה היא יש גמור בבחי' מוגבל שאין לו ערוך כלל וכלל לבחי' הבורא שהוא בלתי מוגבל. ואם היה נמשך בבחי' עו"ע הרי היה בבחי' בלתי גבול ג"כ. אך אע"פ שהוא הבריאה מאין ליש גמור עכ"ז היא בבחי' ביטול לאין. וכמו: וצבא השמים לך משתחוים כו'.^[10] והוא עיקר בחי' המל' להיות יש ושיהיה היש בטל כו':

קיצור ענין ההפרש בין יחו"ע ליחו"ת. כמו בין עילה ועלול שהעלול מוקף מעילתו. ובטל אצלו. ובין יש מאין. וע' באגה"ק סי' כ':

ב ולהבין זה בתוספת ביאור, הנה נודע שבחי' המל' היא בחי' הרוממות וההתנשאות. שבודאי בבחי' ההתנשאות הרי האור מובדל ומרומם בערך, והעולמות מקבלים רק מבחינת המלוכה, כמ"ש: מלכותך מלכות כל עולמים^[11] - והיינו דבחינת מלכות דאצילות נעשה ע"י^[12] לבריאה כו'. וע"כ בחינת החיות של העולמות הוא מבחינת: יש מאין. משא"כ אם היו מקבלים מבחינת ז"א, בחינות המדות דאצילות עצמן, כמו החסד שהוא עצמו יורד כו', היה בא בבחי' קירוב ע"ד עו"ע,^[13] וה"ז כמו יש מיש כו' ולא היה בבחי' יש גמור ודבר בפ"ע.

אך לפי שמקבלים ע"י בחינת המל', שהיא בחי' התנשאות והסתלקות - נעשה צמצום החיות הנמשך בהם עד שנתהוו בבחי' יש בגבול ותכלית כו'.

ומ"מ, הם בבחי' ביטול לאין שהיא המל', כי: וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים^[14] ומחמת אימת מלכות דאצילות נעשה בחינת ביטול היש. כי בחינת המלכות הם מקבלים עליהם ברצון. כמ"ש: שום תשים עליך מלך^[15] - מדעתך ומרצונך כו'. 

[כי ל' מלוכה אינו נופל רק על המקבלים ברצון עול מלכותו, משא"כ בלתי רצון נק': ממשלה - שמושל בע"כ. ולכן בר"ה שאז נברא אדה"ר שהוא בעל בחירה וקיבל עול מלכותו ית' ברצון - אז נתגלה מדת מלכותו יתברך. משא"כ קודם בריאת אדה"ר שהיו רק בהמות וחיות שאינן בעלי בחירה - לא היה עדיין התפשטות מדת מלכותו ית'. וע"כ ג"כ בכל ר"ה צ"ל התחדשות מדת מלכותו ית'] ומלכותו ברצון קבלו עליהם כו'^[16].

והנה ע"י אתעדל"ת ביטול הרצון למדת מלכותו ית', לקבל מלכותו ברצון - מעורר למעלה בחי' הרצון העליון במדת המלוכה, להיות הרצון המאציל עליון ב"ה להתלבש במדת מלכותו ית', והוא הנק' התהוות כתר מלכות כידוע.

(ועמ"ש בד"ה תקעו בחדש: שבכל השנה המשכה זו הוא על ידי הביטול בעסק התורה והמצות שהם רצונו וחכמתו ית'. וזהו שמברכים על כל מצוה: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם כו'. אך רצון עליון זה הוא המלובש בח"ע, ואמנם בר"ה ההמשכה מבחי' עליונה יותר שברצון עליון מה שאינו מלובש כלל בח"ע. וההמשכה זו הוא ע"י רצון עליון שבנפש, והוא ענין קול השופר כו', ע"ש).

וביאור הדברים, הנה עד"מ בנפש האדם אנו רואים שבכל מדותיו אין עיקר התפשטותם תלוי רק ע"פ הרצון והתענוג המלובש בהם. כמו שאף שמטבע הטוב להטיב - מכל מקום אם אין רצונו מסכמת בהטבת והשפעת החסד זו מטעמו הכמוס להעלות כך ברצונו - לא ישפיע כלל.

וכמ"כ במדת המלוכה לפניו יתברך שהיא בחי' ההתנשאות על זולתו תלוי ברצון המאציל ב"ה. וזהו: אמרו לפני מלכיות^[17] - שצריך לעורר רצון עליון להיות בבחי' המלוכה, דהיינו התלבשות אור א"ס ב"ה בע"ס דמל', ע"כ אומרים עשרה פסוקים, להביא המשכה מן התנ"ך דאורייתא מחכמה נפקת כו', להיות נעוץ תחלתן בסופן: כ"ע איהו כתר מל' כו'.

והנה כדי להמשיך בחי' ענג ורצון זה צריך בהכרח להמשיך ממקור כל התענוגים, רעוא דכל רעוין דעתיקא, סתימו דכל סתימין כו'. דהיינו שכך עלה ברצונו העליון במקור כל התענוגים הנעלם, שיהיה ענג לפניו בבחי' מלוכה דוקא, דהיינו להמשיך רצון וענג להיות רצון המאציל בזה, שיהיה חפץ ומתענג בזה: אנא אמלוך כו'. ועיקר הענג שבמלוכה העליונה עד רום המעלות - היינו שיהיה יש ושיהיה היש בטל בקבלת עול מלכותו ברצון כו'. 

ועמ"ש מזה בד"ה צאינה וראינה גבי פי': במלך שלמה - מלך שהשלום שלו.

והנה בתחלת בריאת העולמות נמשך הענג והרצון העליון מאליו מצד עצמו: כי חפץ חסד הוא. אבל אח"כ במעשה התחתונים תליא מילתא בהעלאת מ"ן לעורר רצון העליון ע"י ביטול רצון שלמטה כו'. וזה נעשה בר"ה שאומרים י' מלכיות, להיות בחי' בנין המל' ממקור הראשון, דהיינו להמשיך כתר מל' שעי"ז עיקר בניינה.

[ומטעם הנ"ל שעיקר המדה תלויה בהמשכת הרצון ב"ה. ועמ"ש מזה בד"ה בהעלותך, שזהו ענין: אל מול פני המנורה כו' - דהיינו כתר שבמל'. ועמ"ש בביאור ע"פ יביאו לבוש מלכות. גבי בחינת: פני - היא כתר מלכות. לפי שהמלכות ל"ל מגרמה כלום ומקבלת מעשר מלכיות, שלכן אומרים בר"ה יו"ד מלכיות וכתר מקבלת ממלכות שבכתר וזו היא בחי' פני. עכ"ל.

וז"ש: לך אמר לבי בקשו פני. ועיין בהרמ"ז פ' אמור (דצ"ג ע"ב) שפי' כן דהיינו: כתר מל'. והיינו ע"י: את פניך הוי' אבקש - שהם ע"ס שמיו"ד מלכיות שבהם נעשה בנין הנוק'. א"נ^[18]: את פניך הוי' - היינו אורות אריך ועתיק, כמש"ש הרמ"ז. והיינו לפי שמשם נמשך להיות הכתר שבמל' כנ"ל והוא הנק': פני.

וזהו ענין: ראש השנה. שנה - הוא בחי' מל', וראש השנה - היינו גלגלתא וכתר שבמל'. וע' מזה בפי' הרמ"ז בפ' תצא (דרע"ז ע"ב). וזהו: ענין תחלת מעשיך - כי המל' היא בחינת עשייה שבאצילות, ותחלת מעשיך - היינו כתר דנוק' שהוא תחילת בחי' עשייה הנ"ל.

וזכרון ליום ראשון - י"ל דהיינו כתר הכללי - בחי' א"א שנק' יום ראשון שלמעלה מההשתלשלות. כמ"ש סד"ה ביום השע"צ. והיינו שממל' שבכתר נמשך להיות כתר שבמל' כנ"ל.

ועיין בע"ח שער א"א ספ"ב: דהמל' שרשה למעלה מט"ס דא"א עצמן, אלא מבחינת עתיק כו', וזהו: זכרון ליום ראשון. ועמ"ש בפי' המלות ע"פ: ארוממך אלקי המלך]

כי הנה ר"ה: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. וע"כ נק': ר"ה - ראש גילוי החיות דרך כללות על כל השנה. וכח זה ניתן לישראל להיותם מקבלים מלכותו ית' ברצון, משא"כ בבחי' שנקרא מושל: וממשלתך בכל דור ודור - אפילו דור המבול ודור הפלגה שמרדו בה' - מ"מ: מלכותו בכל משלה  כתיב ובחי' ממשלה בע"כ. ולכן אפי' בלעם אמר: לא אוכל לעבור את פי ה' - כי רוח המושל עליו יעלה בע"כ (ועיין בפ' מקץ קצ"ה ע"א). אבל להיות נק' בשם מלך לקבל ברצון, נעשה ע"י עושי רצונו דוקא.

[ועמ"ש בד"ה אתם נצבים בפי': למען הקים אותך לו לעם]:

קיצור. מל' רוממות, ומ"מ נמשך ביטול: ומלכותו ברצון קבלו. ועי"ז מעוררים הרצון שיומשך להיות כתר דנוק', והמשכה זו צ"ל מא"א ועתיק רצון ותענוג העליון.

ג והנה כל המשכת ענג ורצון עליון במדת המלוכה ממקור כל התענוגים, הוא ע"י השופר שהוא של איל.

והענין, כי הנה שרש נפש הבהמה הוא מבחי': פני אריה פני שור כו' שבמרכבה, ששרשם מבחי': בהמות בהררי אלף^[19] - שמבחי' התהו.

והנה ידוע שמפני שהאורות דתהו היו בריבוי ותוקף גדול לא יכלו הכלים לסבול האור וע"כ נפלו הכלים ונשברו. ומקום נפילתן היה בעולם הבריאה, והן הן המרכבה דפני אריה פני שור כו'.

ולכן טבע הבהמה בבחי' ביטול גדול יותר מהאדם [ועמ"ש בזה בפ' אמור בד"ה: והניף הכהן אותם כו' על שני כבשים כו'] מפני שהאדם יש לו דעת מעולם התיקון אבל הבהמה הוא למטה מן הדעת והיינו מפני שרשה שהוא למעלה מן הדעת מבחי' עולם התהו כו'.

ולכן תוקעין בשופר של בהמה דוקא, שיש בה בחי' ביטול יותר, לעורר בחי' ביטול שלמעלה מן הדעת. והיא עצמו הטעם בענין התקיעה שהוא קול פשוט היוצא מהבל הלב שעדיין לא בא לידי גילוי באותיות כלל - מפני שהוא מבחי' פנימית נקודת הלב שאינו בא כלל לידי גילוי אותיות עדיין. כי האותיות שרשם בחכמה שבמוח, ובחי' הבל הזה היוצא בבחינת קול פשוט, הוא בבחינת פנימית נקודת הלב שלמעלה מהחכמה שבמוח כו'.

וביאור זה. הנה ידוע שיש ב' מיני קול: הא' - הנקרא קול הדבור, שגם הוא יוצא מהבל הלב, אך הוא מבחי' חיצונית הלב, שהן בחינות המדות שבלב הנמשכות מהמוחין דחו"ב עד למטה מן הדעת שהדעת ממשיך השכל שבמוח אל הלב.

אבל בחי': קול פשוט היוצא מהבל הפנימי שבעומקא דלבא, שהוא למעלה מן השכל להיותו פנימית הרצון שבלתי מוגבל בשכל, שלכן הוא קול פשוט. וכמו צעקה פתאומית שבאה מנקודת עומק הלב להיות ההתפעלות בעצם הנפש ממש, כמו: צעק לבם אל ה'.^[20] ובחינת צעקה זו היא למעלה משרש האותיות שבחכמה. [ועמ"ש מזה באריכות ג"כ בד"ה: תקעו בחדש הנ"ל]

וע"י שתוקעים בו תקיעה של מצוה בקול פשוט וברעותא דלבא שבבחי' למעלה מן הדעת ולמעלה מבחי' אותיות - מעורר ג"כ למעלה בחי' כתר שלמעלה מהחכמה ודעת, ונמשך ענג בבחינת מלוכה להיות מתענג מביטול היש.

ולכן תוקעים בשופר שצדו א' קצר והב' רחב, ע"ד שנאמר: מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה^[21] וד"ל. והיינו תקיעה ראשונה שהיא המשכה מלמעלה למטה שמתענג מביטול היש כנ"ל.

אמנם תקיעה אחרונה היא העלאה ממטה למעלה, ע"י קדימת השברים והתרועה שהם בבחי': שמאל דוחה, והתעוררות רחמים רבים כמ"ש במ"א. וכמ"ש בכוונת שהתקיעות והשברים הם לבטל היצה"ר כו'.

[ועכ"ז יובן הפסוק: כי קרוב אליך הדבר כו' לעשותו^[22].

פי': הדבר - היינו ה' דבר, מל' דאצילות.

לעשותו - להיות בנין הנוק', שנק' ג"כ עשייה שבאצי' כנ"ל.

ועמ"ש בד"ה: והיה מדי חדש. כי דבור לשון הנהגה והמשכה כו' להתלבש גם בעשייה גשמיות כו'. וזהו ענין ששת ימי המעשה, משא"כ בשבת כתיב: ממצוא חפצך ודבר דבר כו'^[23].

ובפיך - היינו ע"י השופר.

ובלבבך - רעו"ד^[24].

ואומרו: כי קרוב אליך כו' - היינו שאתם קרובים זל"ז. כי הנוק' נק' אחותי לז"א שהוא הנק': ישראל - כי שרית כו'^[25]. וגם שבנינה הוא מט' מלכיות שלו.

ועוד כי שרש אותיות הדבור שמח"ע, היינו ג"כ מקדמות השכל שלמעלה מהשכל המושג, כמ"ש באגה"ק ע"פ: ויעש דוד שם. וא"כ עם היות שהמשכת הרצון וכתר דמל' צ"ל נמשך מא"א שלמעלה גם מהחכמה עכ"פ קרובים הם זל"ז.

ועמ"ש סד"ה כי המצוה הזאת כו' מענין זה דכי קרוב אליך הדבר.

א"נ כמ"ש (בזכריה סימן ד') והנה מנורת זהב כו'^[26] זה דבר ה'^[27] והמנורה היא כנס"י. ובמ"א נת' שיש במל' ב' פרצופים פרצוף הפנימי נקרא כנס"י והחיצון זהו הדבור. וזהו: כי קרוב אליך הדבר.

וזהו ג"כ ענין: ישראל עלו במחשבה^[28] - והמחשבה עם הדבור קרובים זל"ז].

והנה מבואר בפע"ח שסוד השופר הוא בבינה, כי התלבשות ומקום גילוי התענוג הוא בבינה. וכנודע כי התגלות עתיק הוא בבינה. (ועמ"ש מזה בפ' לך לך גבי ה' דאברהם ע"ש) ולכן הוא בחי': עוה"ב. והיינו מפני שהיא בחי' השגה, ועיקר התגלות התענוג הוא בהשגה דוקא. כמו עד"מ למטה באדם כשנופל לו איזה השגה ושכל חדש באיזו עמקות הוא מתמלא תענוג. אמנם עיקר התגלות וההתפשטות התענוג בשלימות הוא דוקא אח"כ כשמשיג העמקות הזאת בהרחבת שכלו ורוחב בינתו דוקא.

וכמ"כ הוא למעלה, שהתענוג עליון מלובש בחכמה הנקרא עדן שהוא עצם דבר המושג כמו שהוא עדיין בעצמותו. אמנם שם הוא בהעלם ועיקר התגלותו כשנמשך בבחי' בינה שהיא בחי' השגה בהתפשטות אורך ורוחב כו'.

ולכן השופר הוא ג"כ בבינה שהתגלות התענוג הנמשך ע"י השופר הוא בבינה, ומשם מקבל הדבור שהוא בחי' מל': בדבר ה' שמים נעשו - להיות ענג במדת המל' ג"כ:

קיצור. והמשכה זו ע"י השופר קול פשוט פנימית הלב שלמעלה מהשכל, ומעורר כמ"כ רצון העליון שלמעלה מהחכמה. והיינו ע"י שופר של איל דוקא. הבהמה יש בה ביטול ממדרגות עליונות. ובפע"ח שהשופר בבינה כי התגלות עתיק הוא בבינה:

ד ומעתה יבואר למה אין תקיעת שופר דוחה שבת. והוא כי ענין השבת הוא מ"ש: כי בו שבת כו'^[29] ויכולו השמים והארץ כו'^[30] ויכל אלקים ביום השביעי כו'.^[31]

כמו עד"מ באדם כששובת ונח מאיזו מלאכת עבודה שהיה שכלו ומחשבתו מלובשת באותה מלאכה לעיין בכל פרטי המלאכה בהתחכמות כו', וכששובת אזי מתעלה השכל וחוזר למקורו ומתפשט מהתלבשותו כו', ואזי נמשך לו תענוג משלימות המלאכה. ולכן בסיום מסכתא עושין סעודה מחמת התענוג שבא בגמר והשלמת לימודו דוקא.

וכך עד"מ הוא למעלה, שבששת ימי בראשית היו ירידות והמשכות המדות עליונות לברוא בהן השמים והארץ וכל צבאם.

יום ראשון - במאמר: יהי אור - ירד ונמשך במדת החסד. [ומדת הגבורה כלולה בה להגביל שפעה, ובתוכן מלובשת בחי' חכמה להיות ההשפעה ע"פ גזירת החכמה]. יום ב' - יהי רקיע - ממדת הגבורה כו'.

ואח"כ בשבת כשוישבות ביום השביעי - שנח ממלאכתו כביכול ונתעלו מדותיו וחכמתו ית' בעצמותו, ואזי: ויכל אלקים ביום השביעי.

ויכל הוא מלשון: כלתה נפשי.^[32] - פי', שנמשך בחינת התענוג העליון ומתגלה בכל אשר פעל ועשה בשימ"ב^[33] הנ"ל. וכמו שכתוב: והנה טוב מאד כו'.^[34] וג"פ: ביום השביעי - הוא כנגד ג' בחינות שהתענוג מתלבש בהם: בינה הוד יסוד כו'.

וז"ש בע"ח: ששבת הוא גילוי מוחין דאבא. וכמ"ש: ושמרתם את השבת כו' כי קדש היא לכם^[35] - כי התענוג הנמשך הוא מתלבש בחכמה שלכן נקרא עדן בכתוב. והוא עד"מ הנ"ל כשנופל לאדם איזו השכלה מתמלא בתענוג כו' כנ"ל.

ולכן כתיב: ממצוא חפצך ודבר דבר.^[23] - כי הדבור מתעלה בחכמה. שהרי התענוג הוא מן הדבור של המאמרות: יהי אור יהי רקיע כו'.

ואם כן הוא, שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון, שמתענג מכל אשר עשה, ממילא אינו נצרך לשופר שהוא ג"כ רק ענין המשכת התענוג במדת המלוכה, וע"כ נדחה מ"ע של שופר בשבת.

[ומה גם לפמ"ש בזהר בשלח (דס"ג ע"ב) ובפ' יתרו (דפ"ח ע"א) בענין: דהא כל שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה שהיא הבינה, כמ"ש במק"מ שם, א"כ גם שבת הוא בחי' התגלות עתיק שבבינה אשר זהו בחינת השופר]:

אך להבין מה שמן התורה מצוה וחיוב אפי' לתקוע בשבת אלא שחז"ל אסרו משום גזרה דרבה. הנה באמת יש כמה בחינות בענין התענוג לאין קץ ותכלית, ויותר ממ"ש בע"ח בענין סדר ההשתלשלות. וכמ"ש בהקדמת הרח"ו עצמו שאינו מזכיר כ"א כטפה מן הים כו'.

דהנה גם בגשמיות אנו רואים שהתענוג בנפש הוא ביתר שאת ויתר ריבוי מדרגות משאר כחות הנפש. וכנראה בעליל שיש תענוגים רבים לאין קץ ותכלית.

כי יש הרבה מיני תענוג בחוש הטעם בחיך יטעם אוכל או משקה בהרבה מינים, מינים ממינים שונים, וכל א' מובדל ומשונה מחבירו בטעמו. וכיוצא בזה בחוש הריח. 

וכן בדבור שמתענג מצחות הלשון והמליצה בהגיון או דקדוק או אפילו במלתא דבדיחותא. וכן בשמיעה מקול נאה או כלי זמר ערב וכיוצא. וכן בראיה יש תענוגים רבים שונים כנודע. ועאכ"ו בכחות רוחניים כמו השכל כו' וכיוצא.

ומזה יכול המשכיל לצייר עוצם הריבוי בתענוג אלקי, מאחר שנודע דכללות התענוג שבענינים דהאי עלמא הוא רק פסולת ותמצית דתמצית מתענוג האלקי. וכמארז"ל: ר"ע שחק ואמר אם לעוברי רצונו כו', וכמ"ש במ"א.

ועאכ"ו למקור התענוג העליון שהוא בודאי רב הכמות והאיכות לאין קץ ותכלית וביתר שאת ויתר עז מכל הי"ס שלמעלה, עד"מ הנ"ל דחוש התענוג שבנפש שגדול מאד ורב כחו יותר מכל כחות הנפש כנ"ל.

ולכן נק' בחי' מקור התענוגים למעלה בשם: אריך אנפין לפי שמתפשט באריכות הרבה כנ"ל. ועמ"ש ע"פ: ואתה מרבבות קדש. משא"כ המדות דאצילות נקרא: זעיר אנפין - לפי שהם מעטי הכמות ובבחי' קיצור בעצם מציאותן. ועד"מ ממדות שבלב האדם אהוי"ר שהם כחות מצומצמים וקצרים בעצם מציאותן ואינן בערך אורך המציאות של התענוג כנ"ל.

והנה בחי' המשכת התענוג שיתענג ממדת המלוכה הנמשך ע"י השופר, הוא מבחי' מובדלת מבחי' התענוג המאיר בשבת, שמתענג מחמת כי: וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כנ"ל. - כי התענוג הנמשך בשבת הוא מה שמתלבש בחכמה דאצילות, כנ"ל בפי': ושמרתם את שבת כי קדש היא כו', ובחכמה מתלבש חסד דא"א כידוע דאו"א מלבישים לזרועות דא"א. אבא - בחסד אחיד ותלי, ואימא - בגבורה. כמ"ש: אני בינה לי גבורה כו'.

אבל ע"י השופר נמשך מבחי' בינה דא"א, שלמעלה מערך התענוג דז"ת דא"א, והוא המתלבש בבינה דאצילות שסוד השופר הוא בבינה כנ"ל.

(ועיין במק"מ ר"פ שמות (בדף ג' ע"א) ע"פ: תשורי מראש אמנה - דא גרון, מש"ש בשם האוצ"ח, ומ"ש בביאורי הזהר שם פירוש וענין בינה דא"א. ועיין בפי' הרמ"ז ר"פ קרח ד"ה: כמה עילאין פתגמי אורייתא. ועפמ"ש הרמ"ז שם יובן מ"ש במשנה פ"ג דר"ה: שופר כו' ופיו מצופה זהב, כי זהב רומז לבינה דאריך כמ"ש הרמ"ז שם)

ולכן גם בשבת מצוה לתקוע מד"ת, לפי שממשיכים הארת תענוג יותר עליון מבחי' התענוג דשבת כנ"ל.

(ועיין מ"ש בד"ה: ביום השמע"צ, גבי יפה שעה אחת בתשובה, שיש שני מיני תענוג לפני המלך: האחד - בעשיית המצות. והשני - כשרואה את בנו בא מרחוק שיש זמן רב אשר לא ראהו, וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג. וכן בנמשל אע"פ שנתרחק האדם בחטאיו, מ"מ ע"י תשובה נתקרב למקורו ושרשו כו', ע"ש.

ועד"ז יש לומר ההפרש בין התענוג המתגלה בשבת שמתענג מכל אשר עשה, זהו כעין המין הראשון. אמנם התענוג שע"י השופר שהוא בחינת תשובה - זהו כענין כמשל שרואה את בנו בא ממרחק שהוא פנימיות תענוג יותר וכמו שכתוב מזה בד"ה שוש אשיש)

ושרש הענין הוא. כי ידוע שהכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים. וכל ממוצע יש בו בחי' מזה ומזה שלכך הוא יכול לחברם ולהוריד שפע מזה לזה. וכמ"כ הכתר יש בו בחי' התחתונה שבמאציל וגם הוא שרש להנאצלים. והבחי' הא' שבו שהיא התחתונה שבמאציל גדלה וגבההה מעלתה על בחי' ב' שבו שהיא שרש הנאצלים.

והנה זה שהחכמה מלבשת להארת התענוג היינו מבחי' ב' שבו שהוא שרש לנאצלים, שהן הן ז"ת דא"א שמתלבשות באצילות, כנ"ל דאו"א מלבישים כו'. אבל על ידי השופר ממשיכים מבחי' הא' שבו שהוא בחי' תחתונה שבמאציל, והיינו בחי' חו"ב דא"א שלמעלה מערך הז"ת דא"א. אך מקום התגלותן הוא בבינה דאצי' כנ"ל:

קיצור. ולכן נדחה תקיעת שופר משום גזרה דרבה בשבת כי בשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון. ומ"מ מן התורה מצוה לתקוע גם בשבת, לפי שהמשכת התענוג שע"י השופר בר"ה הוא מבחי' מובדלת מבחי' התענוג המאיר השבת:

ה אך אעפ"כ ראו חכמים משום גזרה דרבה לדחות מ"ע זו בשבת. והענין כי גזרה זו היתה בזמן בית שני, כנודע בגמרא שרוב הגזירות והחומרות והסייגים היו בזמן בית שני דוקא. והיינו מחמת שבבית שני לא היתה גאולה שלימה כי היו מלכי עובדי כוכבים מושלים עליהם כנודע. וגם ארז"ל ע"פ וארצה בו ואכבד"ה - חסר ה' (בחגי סימן א'^[36]) שה' דברים חסרו בבית שני, בראשון ארון וכפורת ונביאים כו'.

והטעם לכל זה כי בית ראשון היה מבחי' ה' עילאה בינה, [כמ"ש בזהר שמות (ד"ט ע"ב). וע"ש במק"מ שפי', שגם המל' היתה אז במדרגת הבינה שהיא ה' עילאה. ועמ"ש מזה סד"ה ששת ימים תאכל מצות. ועיין עוד מזה במק"מ פ' תרומה דקמ"ג ע"א ע"פ שה"ש] עלמא דחירות. [ע' זהר תצוה דקפ"ג סע"א, ופ' אמור דצ"ב ע"ב, ור"פ קרח, וס"פ לך לך דצ"ה ע"ב] חירות משעבוד עו"ג והיא בחי' עלמא דאתכסיא וע"כ היה בו הארון וכפורת שהם ג"כ מבחינה זו, כמ"ש בע"ח שער הארת המוחין זו"נ פ"ח. וכן הנביאים הם נו"ה דאימא דוקא. וכמ"ש בשער היחודים פ"א בשם התיקונים: ומבינה נביאים ואינון נו"ה כו'.

אבל בית שני חסר בחי' ה' עילאה ולא היה בו גילוי הה' דברים שהם מבחי' ה' עילאה מפני שהי' מבחי' ה' תתאה ולכן לא היה בו חירות כו'. ולכן גזרו בו חכמים כמה גזרות וסייגים שלא תהיה יניקת החיצונים, משא"כ בבית ראשון בבחי' עלמא דאתכסייא אין שם שליטה וממשלה לס"א כלל.

ומפני זה גזרו גם גזרה זו בבית שני לדחות מ"ע של תורה. שלפי שחסר בו בחי' ה' עילאה דבינה אזי אין מקום מוכן לגילוי והתלבשות עונג עליון דחו"ב דא"א שלמעלה מז"ת הנמשך ע"י השופר שאינו שורה ומתלבש אלא בבינה דאצי' כנ"ל שהוא בחי' הכלי לגילוי תענוג זה, וכמש"ל באריכות. ולכן בשבת שבלא"ה נמשך בחי' הארת התענוג מז"ת פטור משופר, כי תענוג העליון מזה דהיינו מחו"ב דא"א הנמשך ע"י השופר לא הי' נמשך כ"כ בזמן בית שני.

אכן זהו במדינה אבל במקדש עצמו היו תוקעין. דכתיב: וזה שער השמים^[37] - ופסוק זה נאמר על בהמ"ק בפרט שנק': שער השמים. פי' כמו השער שהוא מקום פתוח לכניסה ויציאה ובו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי' בינה דאצילות. וברבות בשה"ש ס"פ: כמגדל דוד פי': מכון לשבתך - מכוון נגד שבתך זה בהמ"ק שלמעלה.

ולכן היו תוקעין בו גם בשבת. אבל להמשיך גילוי בחי' בינה בכל הגבולין מבהמ"ק זה לא היה יכולת כ"כ בבית שני כמו בבית ראשון, שעיקר יסודתו ושרשו היה בבחינת בינה, דהיינו להמשיך בחי' בינה בכל הגבולין. אבל בית שני לא היה יכולת להמשיך בינה אלא לגבי עצמו שהוא שער השמים ולא בכל הגבולין.

(ועיין בסש"ב פנ"ג ההפרש בין בית ראשון לבית שני, שבבית ראשון היה נמשך ומאיר מבחי' האור המקננן ומאיר בעולם הבריאה שהוא מבחי' בינה דאצילות משא"כ בבית שני כו' ע"ש. וכמ"ש במ"א בד"ה ביאור למ"ש בסש"ב פנ"ב נ"ג. ועמ"ש סד"ה את שבתותי תשמרו גבי ומקדשי תיראו

ועוד יובן זה ע"פ מ"ש במ"א ע"פ: ועתה יגדל נא כח אד' - כח היינו המילוי של שם הוי', כמ"ש בפע"ח גבי כוונת אישר"מ^[38]. וענין המלוי הוא להיות ההמשכה וההשפעה משם הוי"ה למטה זהו ע"י המלוי. והרי פי' כח כפשוטו היינו הכח שבהעלם שלמעלה מהגילוי, והוא בחי' סוכ"ע. והיינו שכדי להיות בחי' התפשטות והמשכה למטה זהו ע"י כח יותר עליון. כמו: וידבר שלשת אלפים משל דגבי שלמה, כמ"ש בד"ה לך לך. ולכן נקרא המלוי בשם כח.

ועד"ז יובן כאן, שכדי להיות ההתפשטות וההמשכה דבחי' בינה מבהמ"ק בכל הגבולין זהו דוקא ע"י בית ראשון ה' עילאה כו', משא"כ בבית שני אף שבו עצמו היה יכול להיות גילוי בחי' בינה אבל להמשיך ממנו בכל הגבולין בחינה זו - זה צ"ל ע"י בחי' גבוה יותר שלמעלה מהשתלשלות. ועיין בסש"ב שם גבי :ובבית שני כו' כדרך ההשתלשלות כו'.

ועוד דוגמא לזה ממ"ש במ"א גבי ענין ברכת הזימון שבשביל ההמשכה להתחלקות לרבים צריך לעשות תחלה בחי' בריכה כו' כי כדי להשפיע לרבים צריך שיבוא האור בהארה גדולה כו' ע"ש. ועד"ז יובן כאן ההפרש בין בית ראשון לבית שני לענין הגבולין כו', וד"ל)

וכל זה הוא בשופר. אבל בלולב בזמן בהמ"ק היו נוטלין גם בגבולין ביום ראשון של חג שחל בשבת.

והענין, כי לולב אותיות לו לב, שהוא ענין המשכה מו"ק דז"א אל הלב הוא כתר דנוק', שמתחיל מחזה דז"א. כמו עד"מ בגשמיות מקור התהוות הדבור הוא מן החזה שממנו יוצא הבל הלב דרך הקנה ונעשה קול ומתחלק אח"כ בביטוי ה' מוצאות הפה להיות כ"ב אותיות, אחה"ע מן הגרון כו'.

וכך הוא למעלה שבחי' דבור העליון הנק' בחי' נוק', התחלת התהוותו הוא מחזה דז"א שהוא גילוי מדות עליונות דאצילות שבהם מקור הדבור ונקרא בשם כתר דנוק' וד"ל.

והנה בחי' המשכה זו היא למטה הרבה במדרגה מהמשכה שע"י השופר הנ"ל כי גם השבת עצמו הוא יותר נעלה במדרגה מהמשכה זו, כי שבת הוא גילוי מוחין דאבא כמ"ש כי קדש היא לכם, והלולב הוא המשכה מז"א לנוק'.

אלא שאעפ"כ צריכים להמשכה זו גם בשבת, להיות שגילוי והמשכה זו שע"י הלולב היא מבחי' פנימית שהוא המשכת הדעת. (ועיין בפע"ח שער הלולב פ"ג בדרוש הר"ר יוסף מערבי. ועמ"ש מענין הדעת שהוא בחי' הפנימית בביאור ע"פ מים רבים בפ' תולדות, ובד"ה לא הביט און ביעקב בפ' בלק) כמ"ש במ"א.

אך עכ"פ מאחר שהמשכה זו היא למטה במדרגה היכולת היה אפי' בבית שני להמשיך בחינה זו אפילו גבולין כו'.

(כי הרי המשכה זו היא מז"א לנוק' אשר היא בחי' ה' תתאה, משא"כ השופר עיקרו ה' עילאה כנ"ל אלא שממנה מקבל הדבור כו'):

קיצור. ומ"מ בבית שני ה' תתאה לא היה אפשר להמשיך בגבולין מבחי' תענוג ההוא שע"י השופר מה שלמעלה מבחי' שבת, כי המשכה זו בה' עילאה דוקא בית ראשון משא"כ בלולב.

ובענין מה שהקשו עוד התוספות הא דגבי שופר התקין ריב"ז שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד ובלולב לא אשתרי כלל - יש לומר כי הענין של שרש בחי' הב"ד הסמוכים עם ההמשכה שע"י השופר יש להם שייכות גדול זה לזה.

כי שרש ההמשכה שע"י השופר למתק הדינים הוא מגבורה דעתיק שבמו"ס וזהו עצמו שרש ומקור של הב"ד סמוכין, כמ"ש הרמ"ז ר"פ תשא גבי דמתקדשת ע"פ ב"ד ע"ש. אבל הלולב אין לו שייכות כ"כ לבחי' הב"ד, כי הוא המשכת החסדים. וכנודע דבחינת ר"ה הוא ענין שמאלו תחת לראשי והוא יום הדין. אבל סוכות הוא בחינת וימינו תחבקני: