Video part 1   Video part 2   Video part 3

^[1]שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'.

ממעמקים הוא לשון שעושה עומק, משם קראתיך ה', והוא ניתקן לומר בעשי"ת.

[בגמרא נזכר פסוק זה פ"ק דברכות (י"א א'), פ"ג דתענית (כ"ג ב'), וברבות סדר ויקרא ס"פ ג', ובשה"ש רבה בפ': אני חבצלת השרון, ובקהלת רבה בפסוק: שמור רגליך כאשר. בזח"ב בפ' בשלח (דס"ג ע"ב) ובמק"מ שם, וס"פ ויקרא (דכ"ו ע"א), ובפ' אחרי (דס"ט א', וד' ע' ע"ב), ובפ' ואתחנן (דרס"ה ע"ב) ובפי' הרמ"ז שם, ובפ' ויחי דרכ"א]

כי בכל השנה האדם הולך אחר שרירות לבו, כמ"ש: כי פנו אלי עורף. אבל בעשי"ת, בכל יום ויום כאו"א נתקרב אל השי"ת, ונתעלה בכל יום יותר עד יוהכ"פ, ונעשים כל נשמות ישראל עם השי"ת פב"פ. והוא מחמת רצון, שרצונו של כל אדם להתקרב אל השי"ת בבחי' פנים כו'.

[ועמ"ש מזה בפ' אחרי בד"ה: כי ביום הזה יכפר, ובסמוך בד"ה: שובה ישראל עד, ובד"ה: לבאר ענין יוהכ"פ].

והנה צריך להבין ענין נשמות ישראל, דלא כמו שסוברים העולם שהנשמה היא רק החיות והשכל שבתוך האדם שבו משיג את השי"ת כמו שכליים אחרים שמשיג עניינים אחרים - בודאי אינו נקרא נשמות ישראל. כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל שהוא למעלה מהשכל.

[ועמ"ש מענין נשמה בביאור ע"פ: ולא תשבית מלח בפ' ויקרא]

אך הענין שהנשמה הוא בב' בחי': יעקב וישראל. ונקדים להבין פי': השמים כסאי והארץ הדום רגלי - מהו הדום רגלי, שהוא מדרגה התחתונה שהיא שרפרף, והשמים כסאי, והוא מדרגה עליונה.

והאמת כך הוא, שהמלאכים עליונים עומדים תמיד באימה ויראה בלי שום מח"ז [מחשבה זרה] כלל, מחמת שהם משיגים תמיד אלהות בהתגלות. אמנם בהארץ אינו כן בהתגלות אלהות. ולכאורה הוא תמוה, שהרי נאמר: אני הוי' לא שניתי.

אך התירוץ ע"ז, דהנה יש ב' בחי': סוכ"ע וממכ"ע. והנה בבחי' סוכ"ע אין שום שינוי קודם הבריאה ולאחר הבריאה, בכל עולמות עליונים ותחתונים בשוה, כעיגול שמתעגל ומסבב אף למטה. והוא למעלה מן השכל והזמן - היה הוה ויהיה ברגע א', שאין השכל משיג זה.

אמנם השינוי הוא בבחי' ממכ"ע. דהנה: בע"מ נברא העולם, שנשתלשלו: מאמר יהי אור ויהי כן, יהי רקיע ויהי כן. והשינוי הוא מצד המקבלים - כי כל עולם משיג לפי שכלו.

וזהו: השמים כסאי - עולמות עליונים משיגים יותר אלהות: והארץ הדום רגלי - הם המדרגה התחתונה שאינם משיגים כ"כ.

(ועמ"ש באריכות ע"פ: השמים כסאי. דר"ל שמבחי' השמים שהוא מקיף עליון הסוכ"ע משם דייקא נמשך להיות בחי' כסאי שהוא מקור לג"ע העליון. ועיין בע"ח שער כסה"כ.

וענין בחי' זו בנשמה הוא בחי' יחידה שלמעלה מהשכל: בכל מאדך - בחי' רצוא, שבחי' זו נק': השמים. ועמ"ש בד"ה: כי המצוה הזאת בפי': לא בשמים היא כו'. ובחי' ארץ - זהו המשכה למטה בחי' שוב.

וגם י"ל ב' בחי' אלו דכסאי והדום רגלי זהו ענין מקור ב' בחי' עלמין סתימין ועלמין דאתגליין.

ומכ"ז יובן איך שב' בחי' אלו דשמים וארץ הנ"ל שייכים לב' בחי': ישראל ויעקב המבואר לקמן בסמוך. כי השמים שהוא בחי' יחידה - זהו בחי' ישראל. ויעקב הוא בחי' נר"נ המתלבשים בכלים וזהו בחי': והארץ הדום כו'. וז"ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו כו'. וכמ"ש במ"א על פסוק זה שזהו ענין ההמשכה בבחי' שוב)

והנה כמו שבכללות החיות יש ב' בחי': סוכ"ע וממכ"ע כמ"כ בנשמת האדם יש ג"כ ב' בחי' אלו. וע"ז נאמר: ויברא את האדם בצלמו בצלם אלקים. וזהו ענין ב' הבחי': יעקב וישראל.

(ועמ"ש מענין זה שבנשמה יש ב' בחי' כמו סוכ"ע וממכ"ע בד"ה: ציון במשפט תפדה. ועמ"ש בד"ה: כי תצא, שזהו ענין בצלמו בצלם אלקים. וע' בזהר וישלח (דף קע"ד א') דבחי' ישראל ובחי' יעקב זהו כענין בחי' הוי' ובחי' אלקים, נמצא שזהו ענין בצלמו בצלם אלקים כו', שהוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע)

בחי': יעקב, יו"ד עקב - הוא חכמה, דהיינו השכל מה שהוא משיג אלהות. ומה שמאיר ומחיה את הגוף ברמ"ח אברי', הוא רק עקב מן הנשמה בחי' רגלי הנשמה.

(וכמ"ש מזה סד"ה: שמאלו תחת לראשי. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה: לא הביט און ביעקב)

ובחינת: ישראל - הוא לי ראש, והוא בחי' נשמה שהיא למעלה מן הגוף ומן השכל. ובחי' זו הוא א' יחיד ומיוחד עם השי"ת בלי שום פירוד בשום אופן.

(ועמ"ש מזה בד"ה: ולהבין בתוספת ביאור ענין השופר. ועמ"ש מענין פי' ישראל לי ראש - ס"פ שלח בד"ה: אני, דפ' ציצית. ועמ"ש בד"ה יונתי. ועמ"ש עוד מזה בד"ה ואתחנן, גבי: ועתה ישראל שמע כו' - שבחי': ישראל ובחי' יעקב, זהו כענין שמשא וסיהרא, וכמו בהשמש אין שום שינויים בחי' לא שניתי כך בבחי' ישראל כו', ע"ש. וע' בהרמ"ז ר"פ שמיני)

ובחי' זו יש בכאו"א מישראל, אפי' קל שבקלים. ומ"ש: הכרת תכרת הנפש - מחמת שעיקר עבירות חמורות שהוא חייבי כריתות, זה נאמר על בחי' יעקב שנכרתה משרשה. אבל בחי' ישראל אינה נפרדת ממנו ית' בשום אופן.

[ועמ"ש בד"ה שחורה אני גבי: בני אמי נחרו בי, ובד"ה: ביום השמע"צ, בענין כי אבי ואמי עזבוני כו'].

ומ"ש: שובה ישראל עד הוי' אלקיך. ולכאורה הוא תמוה ישראל מה חטא, והלא אינה נפרדת ומה צריך תשובה? אך זהו שאמר הושע הנביא: כי כשלת בעונך.

עד"מ אדם הנכשל ברגלו באבן הכאה קטנה ומזה נופל כל גופו וראשו מגיע לארץ בהכאה גדולה מחמת שהראש הוא גבוה יותר.

כך הוא הנמשל כשאדם נכשל בעון קל, אפי' ביטול תורה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או ביטול מ"ע כמו צדקה שאפשר לו ליתן ואינו נותן. ומכ"ש בעברו על מל"ת אף שנראה לאדם עבירה קטנה, והוא כמו שדחה רגלו ממקום מעמדו והוחלק מעט, אף כאן שנכשל בעון הנ"ל דהיינו רגלי השכינה בחי' יעקב, מחמת זה נופל הנשמה בחי' ישראל לצד אחר, ואינה מאירה בעקבו.

[היינו כמו הלבנה, כשמתרחקת מן השמש וחציה התחתון הוא חושך לפי שאינו מקבל אור השמש, כך הרשעים בחשך ידמו, והנשמה שבתוך הגוף אינה מאירה כלל, היינו שאין מאיר בה מבחי' ישראל שהוא בחי' שמשא כו'.

ועד"ז י"ל פי': עון עקבי יסובני - פי' שעם היות שהחטא הוא בבחי' עקב ורגלי הנשמה, עכ"ז זהו הגורם שגם בחי' הסובב והמקיף של הנשמה אינו מאיר. וזהו ענין: עונותי עברו ראשי. (וע' בזהר פ' מקץ דקצ"ח סע"א ודקצ"ט רע"א)]

ולזה צריך תשובה. וזהו ג"כ פי': שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ולכאורה למה נאמר ג' שמות? אך הפי' הוא כך: שמע - לשון הבנה: ישראל - הוא בחי' הנשמה הנקרא ישראל, וכ"א צריך לומר לנשמה: שמע והבן אתה ישראל בחי' הנשמה - ה' אלקינו. ה' - שהוא פי' הי' הוה ויהיה ברגע א', וע"כ נרמז הכל בתיבה א': ה', שהוא למעלה מהשכל - הוא אלהינו, היינו כחינו וחיותנו: ה' אחד - הוא כולא חד. ובחי' נשמה זו הנקרא ישראל נתאחד עם הוי' ב"ה.

[ר"ל: כי ב' שמות הוי' שבק"ש, הוא ע"ד מ"ש בזהר פ' אחרי: (דע"ג א') קב"ה סתים וגליא, היינו סכ"ע וממכ"ע. וכמ"כ ישראל סתים וגליא, והיינו שבחי' ישראל זהו בחי' הסובב והמקיף שבנשמה, וזהו שנתאחד עם שם הוי' ב"ה הסוכ"ע]

וכשיתבונן כך, מזה נתעורר מדת האהבה להשי"ת. וזהו: ואהבת את הוי' אלקיך - פי', שהוא תמיד אלהיך.

ולא כמו הבן שנלקח ממוח האה ונפרד ממנו אח"כ ואעפ"כ יש לו אהבה לבנו. אך אינו שוה לכל נפש: יש בן שיכול למסור נפשו בשביל אהבת אביו, ויש בן שאין לו מס"נ וגם אינו מחויב ע"פ הדין: כי חייך קודמין, ואבידתו ואבידת אביו - אבידתו קודמת כו'. וזה מחמת שהוא נהיה מהות בפ"ע. 

אך הנשמה אינו כך, רק כולא חד, ואינה נפרדת ממנו ית' כלל.

[וע' בזהר תרומה (דקל"ו סע"ב), ובאדר"ז (דרצ"א א'). ועד"ז יובן בנש"י. ועמ"ש בד"ה: אלה פקודי המשכן - בענין: עדות לישראל. ועמ"ש בד"ה: וכל בניך - בפי' בינה בן י"ה כו']

לכן מוכרח להיות לה אהבה אפי': בכל לבבך ובכל נפשך - במס"נ ממש.

וזה האהבה שהיא מחמת שה' אלהיך, יש בכל אחד ואחד מישראל אפי' בקל שבקלים, כמאמר: אע"פ שחטא ישראל הוא. אך האהבה היא מסותרת אצלו. (ועמ"ש מזה בד"ה: שחורה אני כו') כמו אור הנר שמסתירים אותו במקום חושך. לכך צריך לעשות תשובה להסיר החושך ולגלות מצפונו. וזהו: שובה ישראל:

ב והעצה לגלות מצפוני לבו, להסיר החושך - כך הוא. דהנה יש ב' מיני רחמנות: אב הרחמן, ואב הרחמים.

ופי': אב הרחמן - הוא המרחם על האדם במה שהשכל מחייב לרחם עליו. כמו למשל אדם יש לו מדת רחמנות זו שמרחם על חבירו, כשמפייסו אחר שצערו פעם ושתים, שהשכל מחייבו למחול לו, ולא יותר. וזו ג"כ בחי': אב הרחמן - אצל השי"ת כביכול.

אבל מדת: אב הרחמים - הוא רחמים גדולים בלי שיעור, אף שאין השכל מחייב למחול לו ולרחם עליו. דהיינו אחר שחטא הרבה פעמים מאד, אעפ"כ כשמבקשים ממנו: סלח לנו אבינו - ג"פ בכל יום - הוא מוחל וסולח לו.

וזהו פי': חנון המרבה לסלוח. וצריכים אנו לעורר רחמים גדולים, דהיינו ביגמה"ר: מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע - שמגביה העון ועובר על פשע שמעבירו, הוא: מי אל כמוך. וזהו: כי אבי ואמי עזבוני - היינו בחי': אב הרחמן, ועכ"ז: וה' יאספני - היינו בחי': אב הרחמים.

אך האיך מעוררים רחמים גדולים - הוא על פי מ"ש: והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה והשבות אל לבבך כו'. פי': והשבות - דהיינו שישיב א"ע: אל לבבו. שמקודם צריך לידע מקומו ושרשו שהיה מתחלה ועכשיו סר ממנו, בכדי שידע לחזור למקומו הראשון. כי מי שאינו יודע ביתו ותועה בדרך אינו יודע להיכן לחזור. וצריך ג"כ להכיר ולהבין מקומו שהוא עכשיו, באיזה מקום הוא תועה.

וכשישים אל לבו זאת וימצא א"ע שלבבו פונה מן דרך הישר אל תאוות. ואם לחשך אדם לאמר^[2] הלא ה' פעל זאת^[3] שהוריד הנשמה למטה. וגם חורבן ב"ה: מי זה אמר ותהי אם ה' לא צוה^[4] - לזה משיב הפ': אשר הדיחך ה' אלקיך שמה^[5] שכוונת השי"ת היתה להדחה בעלמא.

וכשיתבונן, שהוא במקום נמוך בגוף ונה"ב, בזה מעורר עליו רחמים גדולים על חלק אלוה שיש לו שנתאחד עם ה' ב"ה, שנפל ונתרחק כ"כ מאיגרא רמא ממקום חיותו. וזהו: וישוב אל ה' וירחמהו^[6] פי' שירחם על השי"ת ב"ה.

ולזה אנו אומרים כל הווידוים: אשמנו בגדנו כו'. דלכאורה למה זה הסיפור, והלא השי"ת יודע תעלומות לב. אך כ"ז אנו אומרים כדי לעורר רחמים גדולים. לכן אומרים קודם אשמנו: אלהינו - שהוא כחנו וחיותנו, ואלהי אבותינו - הוא גבוה מעל גבוה. (ועמ"ש מזה בד"ה: אלה תולדות יצחק) והוא מאיגרא רמא כו'. ומחמת זה נתעורר רחמים גדולים מלמעלה, וממילא נתעורר אצל האדם ג"כ אהבה להבורא ית'.

אך לא ישאר בכך שלא יעשה כלום, כמו שסוברין העולם שזהו תכלית השלימות כשיש לו מעט אהבה. אך העיקר הוא להמשיך אלהותו ית' למטה, להיות לו דירה בתחתונים. שזהו דוקא תכלית הבריאה לזכור תמיד ולהתבונן שמלא כל הארץ כבודו, ולהאריך בזה. וזהו תענוג עליון וכל המאריך באח"ד כו'.

אך איך הוא ההמשכה - הוא ע"י תורה ומצות, שהם רמ"ח אברין דמלכא, וכל התורה שמותיו של הקב"ה. וזה יכול כ"א, אפי' הדיוט כשאומר הלכה ואגדה כו' או כשעושה איזה מצוה, ובלבד שיכוין להמשיך אלהותו ית' אל חיותו וחלקו ממעל: כי חלק ה' עמו - שיתאחד וידבק חלקו עם השי"ת, ויתגלה אלהותו ית' לעין כל. כמאמר: כי עין בעין יראו ונגלה כבוד הוי'. וזהו: לשם יחוד כו' לפי פשוטו, שלא יחפוץ שום דבר, כמ"ש מי לי בשמים כו'.

וא"א להמשיך אלהותו ית' כ"א לתוך כלי', דהיינו תומ"צ. וכל אותיות התורה הם כלים, כמ"ש: וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב - דהיינו השראת השכינה. ובזמן שבהמ"ק קיים היה עיקר השראת השכינה בק"ק, ומשם מתפשט לכל העולם. ועכשיו כשחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה, עיקר השראת השכינה. ומשם מתפשט לכל העולם כולו, כמו הנשמה שעיקר השראתה במוח ומשם מתפשטת לכל הגוף כולו להחיותו.

[וביאור הענין היינו כי יש ב' בחי' תשובה: הא' - מלמטה למעלה, וזהו ע"י התפלה שהיא בחי' סולם מוצב ארצה כו' עד שעי"ז מתחבר ומתאחד בחי' הנשמה שבתוך הגוף עם בחי' מקורה ושרשה בחי' מזליה, להיות: שובה ישראל - דייקא, שיהיה העבודה בבחי' ומדרגת ישראל שהוא בחי' סובב ומקיף שבנפש. ועיין מענין בחי' עבודה זו סד"ה: כי קרוב אליך הדבר מאד כו'. וזהו ענין למס"נ באחד בק"ש.

ואחר כך צ"ל תשובה מלמעלה למטה, להמשיך גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה אל הארת הנשמה שבתוך הגוף, והיינו ע"י התורה ומצות. וכמ"ש במ"א ע"פ: קומי לך רעיתי יפתי כו'. ותשובה זו שמלמעלה למטה מבואר בזהר פ' ויקרא (די"ו ע"א). וב' בחינות תשובה אלו, זהו ענין: יסובבנהו יבוננהו כמשי"ת]

וזהו ג"כ פי': ימצאהו בארץ מדבר. פי': ימצאהו - לחלק אלוה במקום הקליפות, כשנמשך אחר תאוות הגוף ההוה ונפסד. ובתהו ילל ישימון, יסובבנהו - פי' יתעורר, רחמים גדולים שהוא כתר שהוא סובב ומקיף.

[ועי"ז מתגלה ג"כ בחי' הסובב והמקיף שבנפש, להיות: שובה ישראל - דייקא. והוא ענין התקשרות בחי' סתים שבנשמה בבחי' סתים דקוב"ה כביכול, דהיינו בבחי' סוכ"ע. וזהו ענין: יסובבנהו. ואח"כ נמשך להאיר בפנימית ע"י התומ"צ, וזהו ענין: יבוננהו - וכתרגומו: אלפינון פתגמי אורייתא. וגם מלשון: בנין - ע"ד מ"ש: ויבן ה' אלקים כו'. ועמ"ש בד"ה: וכל בניך למודי - מענין אל תקרי: בניך אלא בוניך. ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה יונתי, ובד"ה תורה צוה.

וגם: יסובבנהו - היינו שהקיפם בענני כבוד. וזהו ענין חג הסוכות שאחר יוהכ"פ ועשי"ת, שעי"ז נמשכים התגלות מקיפים עליונים מבחי' סוכ"ע, ואח"כ נמשכי' ומתגלי' ג"כ בבחינת פנימית בשמיני עצרת כו'. וכמ"ש במ"א]

יבוננהו: פי' יתבונן שמכה"כ^[7] להמשיך אלהותו ית' שיהיה לו דירה בתחתונים ע"י תומ"צ כו'.

כנשר - הוא רחמנות, רחמים גדולים: יעיר קנו כו' - ויהיה התגלות אלהותו ואז: ה' בדד ינחנו כו'. [ועמ"ש מזה בד"ה: כנשר יעיר כו']:

וזהו פי': ממעמקים - מדבר המעמיק, שמביא לידי עומקא דליבא. דהיינו מחמת שיתבונן שהנשמה מתייחדת עמו, וחלק מהנשמה מאירה בגוף, והוא רחוק מאד מהשרש שלה, מחמת החושך והענן - זה מביא לידי גילוי עומקא דליבא, שירצה רק התגלות אלהותו ית', שיהיה מכה"כ ע"י תומ"צ כנ"ל.

[וגם כי שרש העומקא דליבא הוא נמשך מבחי' המקיף של הנשמה, שכאשר היא מאירה בתוך הנשמה שבגוף, אזי הוא מתגלה בבחי' עומקא דליבא ותעלומות לב. וכמ"ש בד"ה: שמאלו תחת לראשי הנ"ל, גבי ובכל מאדך, ובד"ה כי תצא, גבי לך אמר לבי בקשו פני כו' - שפנימית הלב הוא הארה והמשכה מבחי' סוכ"ע. ועמ"ש בביאור ע"פ כי המצוה הזאת.

ולכן נקרא המקיף של הנשמה בשם: מזל - ע"ש שמזיל וממשיך כו'. וזהו שנקרא ג"כ: ממעמקים שמביא וממשיך בחי' עומקא דליבא.

וע' בזהר בשלח (דס"ג ע"ב): ממעמקים - עמקא דכולא שמשפיע בבחי' עומקא דבירא כו'. אמר ר' חזקיה כד כו' אשרי כולא ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה. והיינו גילוי בחי' סוכ"ע סתימא דכל סתימין כו' ע"ש.

ועד"ז יובן בנפש שהגילוי מבחנית סתים שבנשמה, שהוא מבחי' הסובב והמקיף, הוא בבחי' עומקא דליבא, כנ"ל]

וזהו: קראתיך ה' - כאדם הקורא לחבירו שיבוא אצלו, כך הוא קורא להשי"ת. (ועמ"ש מזה בד"ה שובה ישראל עד) שיתגלה אלהותו בעולם התחתון, שיהיה: נגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו - כמו בעולם העליון:

ה' שמעה בקולי. שמעה לשון: הבנה - שיתבונן: בקולי - ולא אמר: לקולי. כי פי': בקולי - מה שבתוך קולי, דהיינו האהבה מסותרת שיש בכל אדם למסור נפשו על קדה"ש אפי' בקל שבקלים.

(ועמ"ש מענין שמעה בקולי בד"ה תקעו בחדש שופר. ועמ"ש בד"ה לסוסתי בענין כי אמרתי עולם חסד יבנה - אמירה היא בלב כו'):

תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני. הוא מדרגה פחותה מכולם, דהיינו מי שמבקש על עצמו (ולא שמעורר רחמים על חלק אלוה שבו שירד מאיגרא רמא כו', ולכן נאמר: לקול תחנוני ולא: בקולי) והיא לא פרחה לעילא מעצמה. לזה אמר: תהיינה אזניך - הם המלאכים הנקרא: אזני ה': קשובות לקול תחנוני - דייקא, דהיינו תחינה שלי שמבקש על עצמו, שהם יעלו התפלות למעלה לפני השי"ת ב"ה, אמן.

(ודקדוק זה לחלק בין מ"ש: שמע' בקולי, ובין מ"ש: לקולי - ע' כיוצא בזה בפ' ראה ע"פ: כי תשמע בקול כו'. ועיין בזהר פ' וישלח (דקס"ט סע"א)]: