ביאור על שובה ישראל
איתא במ"ח (מסכת יומא) בענין ז' פעמים הוי' הוא האלקים שאומרים בנעילת יום הכפורים, וז"ל: הוי' ז"א הוא האלקים נוק' כו', הוי' ז"א חזר להיות אלקים בעלותו אל עתיקא, שלגבי העתיקא כאלהים חשוב עכ"ל.
והענין כי הנה יש ב' שילובים: שילוב הוי' באד', ושילוב אד' בהוי', והם בחי' יחודא עילאה ותתאה, כמ"ש (בלק"א ח"ב). כי זהו כלל בפע"ח שאות ראשונה שבשם היא הגוברת כו'. ונמצא כי שילוב אד' בהוי' שהיו"ד הוא אות ראשונה היא בחי' יחודא עילאה, שבחי' הוי' גבר על בחי' אד', ונכלל שם אד' בשם הוי'. ושילוב הוי' באד' הוא יחודא תתאה, שהא' היא אות ראשונה והרי שם אד' גובר על שם הוי'. (ועמ"ש בד"ה: והקרבתם עולה אשה)
והענין כי הנה שם אד' הוא שם אלקים, ששניהם בחי' א'. וכמ"ש במ"ח הנ"ל שאלקים הוא נוק' כו'.
והנה בחינת נוק' הוא בחי' דבור, שהוא נפרד ולבוש החיצון של הנפש, ואינו דומה למחשבה. עם היות שגם היא לבוש אל הנפש (אלא שהיא לבוש פנימי) - ה"ז כהדין קמצא דלבושא מיניה וביה, שהמחשבה היא מתאחדת עם הנפש. שכך הוא דרך וסדר בריאות הנפש המשכלת שחושבת ומהרהרת תמיד. משא"כ הדיבור הוא רק לפעמים, ואף גם זה ברצון הנפש תליא מלתא, שברצותה תתלבש כו'.
וכך הוא בחינת הנוק', שהיא מקור הנפרדים, היא בחי' דבור עליון, אותיות וצרופים המפרידים להיות התחלקות עולמות אין מספר: אלף אלפים כו' - עד שהיו הנפרדים רבים מאד מאד. הרבה מלאכים ונשמות כהנה וכהנה כו', ואין ב' ברואים שוים כו'.
ומבשרי אחזה - ב' ידים שבאדם אחת היא ימנית ואחת שמאלית, ואינן דומות זו לזו. ואפילו הבשר החופה על כל הגוף שהוא בשר א', יש בו מקומות. יש מקום שהוא גבוה ויש שהוא נמוך כו'. ויש טעמים לזה ע"ד הקבלה גם המחקרים חקרו ומצאו כן כו'.
ועד"ז יש ריבוי התחלקות במלאכים, כמו מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה כו'. ובנשמות - אברהם - מדת אהבה ויצחק - יראה כו'. וכלם אין אחד דומה לחבירו כו'.
ושרש ומקור חיות הנבראים להיות התחלקות כל הבחינות הללו - הוא דיבור העליון. והיינו לפי שאינו ממשיך חיות להם אלא בבחי': מלך. וכנודע מענין: אין מלך בלא עם - עוממות כו', דברים נפרדים כו'.
והוא ענין שם אד' ואלקים, להיות אדון ואלקים תקיף כו'. וזהו חיותם וקיומם שיהיה להם התהוות בפ"ע, אשר ע"כ הם מובדלים אחד מחבירו.
אך מכל מקום נמשך להם מלמעלה בחי' ביטול, שעם היותם נפרדים יהיו בטלים. וכמו שכתוב: וצבא השמים לך משתחוים - והמשכ' זו היא מבחינת הוי'.
וכענין: המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו[1] שענין השלום הוא שאין מים מכבין כו' - לפי ששניהם בטלים במקורן, מפני שנמשך בחי': המשל ופחד. וזהו ענין: שילוב הוי' באדנות.
כי הנה כדי שיתחברו ב' בחי' עליון ותחתון צריך אחד מב' דברים או שיגביה התחתון לעלות אל העליון או שירד העליון וישפיל א"ע למטה אל התחתון. והנה שילוב הוי' באדנות היינו ענין ירידת והמשכת בחי' עליונה מלמעלה למטה שהוא בחינת ביטול הנמשך בנבראים להיותם נפרדים ובטלים כו'. וכמו שיהיה לע"ל: כי עין בעין יראו כו' וראו כל בשר כו' - שבגשמיות במקום העוה"ז יומשך אור עליון.
וע"ז נאמר: נפלה לא תוסיף קום[2] - פי' קום מלשון הגבהה ועליי' ממטה למעלה כענין עליות העולמות בשבת ויו"ט, דהיינו שילוב אד' בהוי', ובבחי' זו של קום לא תוסיף עוד, אלא שיהיו המשכות מלמעלה למטה ובמקום החשך שם ישכון אור א"ס ב"ה.
והיינו כמארז"ל על עוה"ב שהוא עולם התחי': שאין בו לא אכילה כו' אלא צדיקים יושבין ונהנין כו' - דודאי אין ר"ל שיהיו ביטול האברים גשמיים, דא"כ מאי קמ"ל שאין בו אכילה, והרי הנשמה קודם בואה ג"כ לא היה בה אכילה ולא היה שייך בה כלל דבר מעניני עוה"ז - אלא ודאי שיהיה גוף ואברים גשמיים (דעוה"ב אינו ר"ל ג"ע עולם הנשמות אלא הוא עולם התחיה) וא"כ צריך להבין מאחר שאין בו אכילה כו' א"כ בריאת הגוף והאברים הם לריק ח"ו?
אלא הענין שגם הגוף והאברים הגשמיים יהיו ניזונים מן הרוחניות. ומה שהן נהנין מזיו השכינה נעשה מזון לגוף ואברים הגשמיים קרבייים ואצטומכא גשמיים כו'. וכמו שהיה גבי משה בהר ארבעים יום, שהיו גופו ואבריו גשמיים בשלימות אלא שהיו ניזונין מן הרוחניות. רק דגבי משה אחר ירידתו מן ההר היו כלי הגוף צריכין למזון גשמי לפי שהעולם עדיין לא נזדכך כו', משא"כ לע"ל שיזדכך חומריות העולם: וראו כל בשר כו' - אזי יהיה נמשך מזון עליון למטה גם במקום החשך באברים הגשמיים כנ"ל.
ובחי' זו אנו מבקשים בר"ה ויוהכ"פ: ותמלוך אתה הוא ה' אלקינו כו' - שבחי': הוא, ובחי': הוי' אלקינו - שהן בחי' ומדרגות עליונות מאור א"ס ב"ה תהיינה בבחינת מלוכה וגילוי, שיהיה העולם מתנהג על ידן. והיינו שיושפע מזון רוחני לכלים ואברים הגשמיים.
וזהו ענין פי' הא' של: הויה הוא האלקים (ר"ל ב' שילובים הנ"ל, הכל הוא עדיין בכלל פי' אחד שבהוי' הוא האלקים, דהיינו יחודא עילאה ויחודא תתאה):
ב אך פי' הב' הוא. כי הנה כתיב: אני הוי' הוא שמי - פי', כי הגם שבחי' הוי' הוא בחי' אציל' שהוא אלקות, דאיהו וחיוהי חד בהון ואיהו וגרמוהי כו' - אעפ"כ אין ערוך אליו לעצמיות ומהות א"ס ב"ה. וכל בחי' אצי' אינו רק בחי': שם - כמשל שם של האדם אברהם שאינו ממהותו כלל כו'. וכמשל זיו השמש כו'.
וז"ש במ"ח לגבי עתיקא, דהיינו מל' דא"ס כו'. ומה שנמשך אור א"ס להיות ע"ס חכמה וחסד כו' - היינו שנתצמצם להתלבש בבחי' חכמה. לא מיבעי בכלים אלא אפי' באורות אין זה אלא בבחי' צמצום והתלבשות: אנת חכים. פי': אנת - הוא אור א"ס ב"ה משפיל א"ע בבחי' חכים, כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו כו'.
וזהו: הגדול הגבור - ה' גדול ה' גבור, שלהיות גדול וגבור צמצם ע"י ה', ולהיות נורא הם ב' צמצומים - ו"ה מוהנורא כו'.
וזהו ענין תפלת יעקב: אם היה אלקים עמדי - היינו המשכה מלמעלה למטה. ושמרני בדרך הזה - לברר בירורין כו'. שהרי הלך לחרן מלשון: חרון אף - הוא מקום הקליפות והס"א כו'. ואח"כ כאשר: ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה הוי' לי לאלקים - כלומר שבחי' הוי' יהיה לי בבחי' אלקים וצמצום לגבי עצמיות אור א"ס. כי בחי' יעקב היא שעולה מעלה מעלה עד רום המעלות, מבריח מן הקצה אל הקצה. כי מדת יעקב הוא נחלה בלי מצרים שהיא בלי גבול.
כי מדת אברהם היא חסד יש לה גבול עד כמה תתפשט, מפני שיש מעכב ומונע ההתפשטות. כי החסד ניתן מצד האהבה ונדיבות, ויש לזה מדה וגבול עד כמה האהבה מגעת, וכמה נדיבות ראוי להתנדב מצד המקבל אם ראוי לכך ועד כמה הוא ראוי כו'. משא"כ מדת יעקב היא רחמנות, לזה אין גבול, שאע"פ שאין ראוי לכך, מ"מ יש לרחם עליו כו'.
וזהו: שובה ישראל עד הוי' אלקיך - פי' להיות בבחי' ישראל עד שהוי' יהיה בבחי' אלקים כו' כנ"ל.
וזהו: ותתפלל חנה על הוי' - על דוקא. ובכה תבכה - הוא בחי' רחמנות. כי הגם שבכיה היא מצד השמחה ג"כ מ"מ אינה שמחה לבדה - שהרי בשמחת נישואין אינה מתערבת בכיה. רק בשמחה שבאה מתוך צער כיתרון האור הבא מן החשך. וכמו מי שהיה רחוק מאביו ואח"כ ראהו כו'. והרי הבכי' באה מהתכללות ב' הבחי' כמו רחמנות שהיא כלולה משני בחי'.
ועי"ז נמשכים י"ג מדה"ר: ויקרא הוי' הוי' - שהויה הא' קורא וממשיך הוי' הב'. כי הוי' האחד - הוא בא"א שם: חנון ורחום ה' - שכדי להיות הוי' הקדים חנון ורחום. והוי' הב' - בז"א להיות: הוי' אל רחום וחנון כו'.
וכמ"ש: כי עמך הסליחה למען תורא - פי' כשנמשך סליחה, גילוי רצון, בחי' א"א - אזי: למען תורא - גילוי יו"ד דשרא על רישי' דביה שריא דחילו, היא אור אבא, כי אבא יונק ממזל הח' ואבא הוא שרש האצילות.
ועי"ז נמשך בחי' הוי', היא בחי' כללות כל האצי'. וחזר להיות תיקון האצי' כולו, אחר שפגם באות יו"ד כו.' והיינו ע"י כי שובה ישראל עד הויה אלקיך כו':