Video part 1 Video part 2 Video part 3
ביום השמיני עצרת תהיה לכם.
ותרגם אונקלוס: כנישין תהי לכון - פי': כנישין - התאספות והתקבצות יחד למקום אחד. דהיינו שכל בני ישראל יתקבצו כולם להכלל במקום אחד במקורם ושרשם. והענין הוא, כי בראש השנה אומרים: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון.
וביאור הענין. כי הנה השתלשלות העולמות וירידתן מדרגה אחר מדרגה מריש כל דרגין כו' רבים ועצומים - הם עד אין חקר ואין מספר. כי מא"ס ב"ה, שכשמו כן הוא אין לו קץ ואין לו תכלית, לא היו עולמות יכולים להיות עולמות נבראים שהם בעלי גבול ויש להם קץ ותכלית, רק עד אחר ריבוי ההשתלשלות ממוצעים ג"כ בלי קץ ותכלית.
וענין הממוצעים הם, כמו ג"ע התחתון שהוא הממוצע בין עולמות הרוחנים ובין עוה"ז הגשמי, וכמ"ש בזהר: דכל דיוקנין דלעילא ותתא משתכחין תמן, והיינו לפי שהוא כלול מעילא ותתא.
והנה יש נהר דינור בין עוה"ז לג"ע התחתון, שאפילו צדיקים גמורים מוכרחים לירד ולטבול שם כדי לטהר את עצמן מגשמיות עוה"ז וחומריותו שמוכרח לשכח שלא יהיה לו כח הזוכר מגשמיות העוה"ז שהוא מסך מבדיל ואין הנשמה יכולה להיות בג"ע. וכמו ענין מחשבה זרה בתפלה שמבלבלת את האדם בתפלתו. [ועמ"ש מזה בד"ה ויהי מקץ ובד"ה מראיהם ומעשיהם בפ' יתרו ע"ש]
וכן מגן עדן התחתון לעליון צריך ג"כ לשכח ענין ג"ע התחתון שלגבי ג"ע העליון הרי הוא נחשב כגשמי ממש. וכן עד רום המעלות יש כמה מיני ממוצעים כאלו עד אין חקר ואין מספר. וכמאמר: הכל ירוממוך סלה, וכל החיים יודוך סלה - בלי הפסק. וכנודע מענין השמיטות והיובלות כו'. והכל עילוי אחר עילוי עד שמדרגה התחתונה לגבי העליונה כגשמיות תחשב. [ועמ"ש בפ' ויצא גבי: וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך]
והנה: תחלת מעשיך - הוא גן עדן התחתון שהוא תחלת עולם העשיה, ומזכירין אותו לפי שהוא תכלית ועיקר בריאת האדם שבשבילו נברא. וכמ"ש: ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה כו' - ובו הוא שלימות המעשה וכמו שיהיה לימות המשיח. משא"כ בעוה"ז הגשמי בזמן הזה כו', וכמ"ש מזה בד"ה אוסרי לגפן.
והנה כדי להיות: תחלת מעשיך - היינו ע"י: זכרון ליום ראשון - שלפני ההשתלשלות, כי נעוץ תחלתן בסופן. כי הנה הגורם לירידת והשתלשלות המדריגות הוא בשביל שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא:
ב אך הנה נודע כי ירידה זו צורך עלייה היא. וצריך להבין שהרי הירידה גדולה עד מאד, שירדה הנשמה לעוה"ז הגשמי, עד שבעלותה אפילו לג"ע התחתון מוכרחת לטבול בנהר דינור לשכח מכל כו'. וכן מג"ע התחתון לג"ע העליון כו'. וא"כ צריך להיות העליה ג"כ גדולה עד מאד עד שכל הירידה היתה כדאי בשביל עליה זו, ובמה יזכה האדם לעליה גדולה ונפלאה כזאת ע"י הירידה הגדולה הזאת דוקא.
ויובן על פי מה שכתוב: אני הוי' הוא שמי - כי שם הוי"ה מורה שהוא מהווה כל העולמות ע"י צמצום והתפשטות והמשכה כו'. ואין זה אלא בחי' שם בלבד, וכמשל זיו השמש וכו'. ועל זה אמרו רז"ל: צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה כו' - מזיו דוקא. והיינו מאחר שנהנין ממש. שא"א להיות הנאה ותענוג לנפש המשכלת כפי השכלתה והשגתה באור ה' אלא בבחי' זיו בלבד ששם עולה השגת הנפש והשכלתה.
משא"כ אור א"ס ב"ה בעצמו אינו מושג כי הוא קדוש כו' אלא הוא ית' מקור החיים ומקור התענוגים כו' ושם הוא ביטול השגת הנבראים וביטול הנשמות ויחודן במאצילן ב"ה למעלה מכדי כח השגתן, וכמ"ש: אז תתענג על ה'. - על ה' דוקא כמ"ש בזהר. (ויחי דרי"ט ע"א) דהיינו למעלה מבחינת שם הוי' שאינו אלא זיו כו'.
והגילוי להיות זוכים למדרגה זו בבחי' ביטול זה הוא ע"י גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי דוקא בבחינת ביטול ההשגה המתגלה בבחינת תשובה ברעותא דליבא מקרב איש ולב עמוק. וע"ז אמרו רז"ל: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט וכו' - שאין הפי' תשובה גשמיות מעבירות דהיינו עזיבת החטא בלבד, דא"כ מאי: שעה אחת.
אלא: תשובה ומעשים טובים - דהיינו שלהיות המעשים טובים ומאירים באור ה' א"ס ב"ה צריך להיות בחי' תשובה. (וכמ"ש סד"ה יונתי בחגוי) שהוא להשיב את הנפש למקורה ושרשה ולדבקה בו באור א"ס ב"ה ממש. כי: תשובה קדמה לעולם - עולם הוא הנמשך משם הוי' שאינו אלא זיו כו', ועמ"ש בד"ה וירא ישראל את היד.
והתשובה הוא למעלה מבחינת זיו שהוא ביטול והתכללות באור א"ס ב"ה ממש, וכמ"ש: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ - שלא יחפוץ בגילוי השגה ותענוג שנתפס בנפש המשכלת כפי כח השגתה שזה נקרא: על מנת לקבל פרס. פרס הוא דבר הפרוס ונבדל דהיינו בחי' זיו הנבדל ונחשב לדבר בפני עצמו לגבי עצמיות אור א"ס ב"ה שאין ערוך עליו כו' אלא: צור לבבי - צור מלשון מחיצה ומסך מבדיל המבדיל ומעלים את האור וגילוי הזיו שאין בו גילוי ההשגה אלא הוא בבחי' ביטול והתכללות באור א"ס ב"ה ממש, שעליו נאמר: ישת חשך סתרו, ולפניו: כחשיכה כאורה - רוחניות וגשמיות שוין: השוה ומשוה קטן וגדול כו', וחלקי אלהים לעולם הוא אור א"ס ב"ה בעצמו שרש ומקור שם הוי' כי שם הוי' במקורו נחשב כבחי' אלהים לגבי עצמותו ומהותו ית' כמ"ש בד"ה שובה ישראל כו'.
(ועד"ז יש לפרש ג"כ מ"ש ושמתיך בנקרת הצור כו' כי לפי שהיה צ"ל המשכת י"ג מדה"ר שהן בחי' לפני הוי' ע"כ הוא ע"י בחי' צור שהוא מחיצה ומסך כו' מבחינת ישת חשך סתרו. וע' בזהר (בשלח דנ"ז ע"א) גבי כי תבאו לראות פני כו'. מאי לראות. אלא כל אינון אנפין דמלכא טמירין בעמקא באתר חשוכא דכתיב ישת חשך סתרו. אך המק"מ שם פי' בענין אחר. ועמ"ש עוד מענין ושמתיך בנקרת הצור סד"ה כי ביום הזה יכפר בפ' אחרי ע"ש. ועמ"ש מענין תשובה קדמה לעולם בד"ה האזינו השמים שזהו ענין עד יעבור עמך הוי' ושע"ז נאמר והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ע"ש באריכות והיינו כמ"ש כאן בפי' וחלקי אלקים לעולם. וע' בפי' הרמ"ז בזהר (בראשית דף ד' סע"ב) בענין עין לא ראתה אלקי' זולתך. ועמ"ש עוד מענין תשובה קדמה לעולם בד"ה להבין פי' הפסוק מי אל כמוך)
וכללות ישראל זוכים לבחי' תשובה זו ביום הכפורים שאז בנעילה אומרים: הויה הוא האלקים, ע"י: כי לפני הוי' תטהרו - למעלה מבחי' הוי' כו'. וע"י זה זוכים להיות: אז תתענג על הוי' - על דוקא:
ג והנה בכח תשובה זו נמשך בשמיני עצרת להיות שמחת תורה. והענין, כי הנה תורה היא בכללותה ב' תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה כתיב: שמע בני מוסר אביך - זו תורה שבכתב: ואל תטוש תורת אמך - זו תורה שבעל פה. תורה שבכתב היא בחי' אב שהיא על דרך משל כמו האב אל הבן. שהגם שמוח הבן נמשך ממוח האב עצמו, על כל זה הרי עיקר גידולו ע"י שהייתו תשעה חדשים בעיבור בבטן אם ויניקתו מחלב האם. והרי גידול הבן הוא בהתכללות והתאחדות האם עמו ממש, והאב אינו אלא שרש ומקור להתהוותו, וכל גדילתו הוא בריחוק מקום מן האב.
וכך' התורה שבכתב היא שרש ומקור לכל ההלכות שבתורה שבעל פה. ומ"מ כל עיקר ההלכות מבוארות יפה בתורה שבעל פה דייקא, ובה הן כלולות ונגדלות ממש. משא"כ בתורה שבכתב הן נרמזות ברמז בעלמא, ביתור אות או תיבה ומזה נעשה מסכת שלימה בתורה שבעל פה בביאור כל פרטי ההלכות ודקדוקיהן. והרי התורה שבעל פה היא בחי' אם, שבה הן כלולות כל ההלכות ויונקים ממנה בקירוב מקום ממש. משא"כ התורה שבכתב היא בחי' אב, שממשיך בבחי' ריחוק ברמז כו', לפי שהיא בחי' חכמה, דאורייתא מחכמה נפקת, וכתיב: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני - שמאירה בבחי' ריחוק.
[וכמ"ש בזהר פ' שמות (די"ב סע"א) ע"פ: ותתצב אחותו מרחוק, וע"פ: מרחוק ה' נראה לי, ובפ' בראשית (תחלת דף ו'), ובמק"מ (שם ושם), ובפ' וירא (דק"כ ע"א), וס"פ תרומה (דקכ"ה סע"ב), ובפ' ויקרא (ד"כ סע"ב). ועוד נרשם מזה לעיל בד"ה: היום הזה בפ' תבא. וע' בר"מ פ' פנחס (דרכ"ג ע"א) ע"פ זה: דאמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ובפ' תולדות (דקל"ה ע"א) ובפ' ויחי דרכ"ה סע"ב]
מה שאין כן תורה שבעל פה היא בחינת בינה: רחובות הנהר כו'.
וביאור ענין זה בעבודת ה', שכמו שיש ב' בחינות אלו בתורה כך הם בעבודה. הנה: בינה ליבא - דהיינו להלהיב ולהלהיט את הלב ע"י התרחבות הדעת וההתבוננות בשם הוי' צמצום והתפשטות והמשכה כו'. ואיך הוא: משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, וישתבח שמך לעד מלכנו כו', שעי"ז: אם הבנים שמחה - להיות בבחי' אם היולדת את הבנים, הם אהבה ויראה. והשמחה - היא הגדלתן בתוספת וריבוי שתהיינה בשמחה ובטוב לבב כו', כמ"ש בד"ה: וארא אל אברהם.
והנה הגדלת התלהבות והתלהטות הלב הוא ע"י התפלה בהתרחבות הדעת וההתבוננות כפי אשר תוכל הנפש שאת בהשגתה שהיא כלולה ומתאחדת ממש בהשגה זו שהיא נתפסת ממש תוך לבו להוליד ממנה אהבה ויראה כו'.
אבל בחינת חכמה, היא בחינת: כח מ"ה - דהיינו להיות: ונחנו מ"ה - שהוא ביטול ההשגה. הנה על זה נאמר: והחכמה מאין תמצא מבחינת אין, דהיינו מבחי' גילוי אור א"ס ב"ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה, כי מחמת שהוא אינו מושג והוא קדוש ומובדל כו' והוא מקור החיים ומקור התענוגים לכך אליו תכסוף ותכלה אליו הנפש לבטל במציאות ממש.
(ועמ"ש מזה בד"ה: ראה אנכי נותן, שב' בחי' אלו דחו"ב נק': תרין רעין, ונק': נקודה בהיכליה וע"ש)
והנה על ידי התשובה שביום הכפורים שהוא בחינת: לפני הוי' כו' - הרי עולות ומקתשרות נשמות ישראל במקורן ושרשן למעלה ומתאחדות במאצילן ב"ה בבחי' עיבור כעובר בבטן האם אוכל ממה שאמו אוכלת כו'.
(ע' בפע"ח שער יוהכ"פ רפ"ג ממקום שהבינה עצמה כו'. ועמ"ש בביאור ע"פ: ונקדשתי בתוך בנ"י בענין הקדוש הראשון. ובביאור ע"פ: שימני כחותם, מענין בחינת עיבור שהוא בחינת ביטול בתכלית, ועי"ז נמשך אח"כ המשכה עליונה מאד כו' ע"ש)
וע"י זה יש להם כח זה להמשיך בחינת חכמה ובחינת אין בבחי' גילוי, להיות בחי': אני - שיהי' בחי' אב מאיר בקירוב מקום בבחי' גילוי כמו בחי' אם. ועמש"ל ע"פ: בן חכם ישמח אב.
וזהו שכתוב: אני היום ילדתיך - ולא: הולדתיך - דהיינו להיות גילוי אני מבחינת אין בבחינת אם היולדת, ולא בבחי' אב המוליד. אלא שהלידה וההתגלות ממש הוא בז' של פסח דכתיב: עצרת ל' אלקיך - מלמעלה למטה. (והוא בחי' קריעת ים סוף עיין לקמן) ובשמיני עצרת כתיב: עצרת תהיה לכם - ממטה למעלה. כי עצרת לשון קליטה דהיינו להיות נתפס ונקלט היטב בבחינה זו בבחינת עיבור כעובר בבטן האם אוכל ממה שאמו אוכלת וכו', ולא ממה שאמו אוכלת בלבד אלא גם ממה שאביו אוכל, שתהיה המשכת בחינת אין מושרשת ונקלטת בתוך כנסת ישראל, להיותן דבוקות בא"ס ב"ה ממש.
וזהו ענין: שמחת תורה - דהיינו לשמח את התורה בהתחברות ב' הבחי' תורה שבכתב ותורה שבעל פה. (עמ"ש לקמן בד"ה: תורה צוה) והיינו ע"י התגלות בחינת אין. וכמ"ש: אני תורתך שעשעתי - שעשעתי הוא פועל יוצא דהיינו שהוא עושה את התורה להיות שעשועים. וכמ"ש: ואהיה שעשועים וגו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: ואהיה אצלו אמון גבי ואהיה שעשועים) והיינו ע"י גילוי אני מאין הוא המשכת אור א"ס ב"ה להיות חכמה דאורייתא מחכמה נפקת.
וזהו: מאת ה' היתה זאת - שמבחינת הוי' היא בחינת חכמה כמ"ש הוי' בחכמה יסד וגו'. שהוא בחי' אב: היתה זאת - היא בחינת נוק' בחי' אם היולדת, ע"י: כי נפלאת היא בעינינו - נפלאת הוא בחי' פלא עליון בחינת אין, היא נעשה בעינינו בבחי': עין רואה, וגילוי, דהיינו גילוי אני מאין לכך נעשה בחי' חכמה בבחי' אם המאירה בקירוב מקום:
Start here
ד וזהו שכתוב לע"ל: כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם[1] - שבזמן הזה היא בחינת: אם הבנים שמחה - משא"כ לע"ל יהיה גילוי בחינת: אנכי כו'.
(ויש לפרש: דאשר אמו תנחמנו - היינו תושבע"פ, שבה יש לנו השגה, משא"כ תשב"כ היא רק רמיזות. וגם שכל פנימית התורה אינו מושג כלל וכלל. ולעתיד לבא יהיה: כן אנכי אנחמכם - שיתגלה פנימית התורה.
ועמ"ש מזה גבי קי"ס בד"ה: לבאר ענין קי"ס - שזהו ענין גילוי בחי' עדן שלמעלה מבחי': ונהר יוצא כו'[2] ע"ש. והיינו שבחי' עדן עצמו שע"ז נאמר: עין לא ראתה כו'[3] - יהיה מאיר בבחי' קירוב מקום כמו בחי': ונהר יוצא כו'. וזהו ענין: ומעין מבית ה' יצא[4], וכמ"ש: בביאור ע"פ: ששים המה מלכות[5].
ועמ"ש עוד מענין גילוי בחי' עדן בד"ה: קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה כו'. ועמ"ש עוד בד"ה: כי אברהם לא ידענו בשם הפע"ח כו', ובענין פורים ויוהכ"פ הוא בחד דרגא. דמזה יובן קצת עוד ענין זה הנזכר כאן שבחי' חכמה נעשה בבחי' אם המאירה בקירוב מקום.
ועמ"ש כה"ג גבי משה שהיה כבד פה לגבי אורייתא דבע"פ וכבד לשון לגבי תשב"כ, לפי שהיה מבחי': ונחנו מה - עצמיות ח"ע. אך הקב"ה אמר לו: ואנכי אהיה עם פיך - שע"י גילוי בחי' אנכי מי שאנכי, עי"ז יומשך בחי' ח"ע להיות מאיר למטה.
ועמ"ש בד"ה: ארוממך הוי' כי דליתני כו', ועמ"ש בפ' בהעלותך בענין השליו גבי: היד ה' תקצר כו'. ועמ"ש בפ' וארא סד"ה וידבר אלקים אל משה. גבי: והייתי לכם לאלקים - פי' שבחינת הוי' לבדו הוא בעצמו יהיה לכם בבחי' אלקים השורה עליכם.
וכך היתה כונות יעקב בתפלתו: והיה הוי' לי לאלקים - פי' הוי' לבדו הוא בעצמו יהיה לי בבחינת אלקים. וזהו ממש כענין הנזכר כאן בפי': מאת הוי' היתה זאת. ועמ"ש בפ' יתרו סד"ה: זכור את יום השבת לקדשו - בענין זכור ושמור בד"א[6] נאמרו, ע"י גילוי בחי' אנכי, הוא גילוי אור א"ס ב"ה שלמעלה מההשתלשלות כו', ע"ש.
והנה לקרב אל השכל ענין זה שבחי' חכמה יהי' מאיר בקירוב כו' - היינו כי חכמה הוא מה שלמעלה מההשגה, ונקרא: שכל הנעלם מכל רעיון, ומה שנמשך מזה בבחי' הבנה והשגה זהו רק הארה בעלמא, וכמו ברק המבריק מכח השכל לתוך ההשגה. משא"כ עצמות מהות כח השכל אינו מושג כלל. ועד"ז יובן ג"כ הנמשל למעלה בבחי' חו"ב דאצילות שבחי' חכמה הוא למעלה מכל בחינת השגה כו'.
והנה מבואר בפע"ח (שט"ז פ"א) שהשיג האריז"ל בשעה א' מה שאם היה יושב ודורש שמונים שנה רצופים לא יספיק לבאר זה. ואיך השיג זה בשעה אחת. אלא הענין הוא, שהשגתו היה ע"ד בחי' ראייה במהות ועצמיות בחי' חכמה אלא שהשגתו היה בהיכלות דיצירה כידוע.
ומ"מ עד"ז יובן גם בבחי' חכמה דאצי' מה שהחכמה עצמה ממש מאירה בבחי' קירוב - זהו הגילוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות, דהיינו מה שלמעלה מגדר השגה יהיה ג"כ מאיר בבחי' קירוב כו'. וע"ז נאמר לעתיד: עין בעין יראו כו'[7].
ועד"ז הוא ג"כ ענין קריעת ים סוף שהוא בחי' גילוי האצילות ממש בבריאה, כמ"ש במ"א. ואצילות הוא בחי' חכמה דרך כלל ובריאה הוא בחי' בינה, אם כן קי"ס היינו שיהיה ים החכמה מאיר בבחי' קירוב ממש כמו הבינה. וזהו ענין: כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים כו'.
ולהיות גילוי זה - זהו ע"י בחי' פלא עליון, בחי' אין כמ"ש בזהר גבי קי"ס דבעתיקא תליא. וכנזכר לעיל בענין: אני היום ילדתיך כו'. ועמ"ש עוד במ"א ע"פ מאמר הזהר ר"פ ויצא (דקמ"ח ע"ב) ע"פ: וחסידיך ירננו - ולויך ירננו מיבעי ליה כו'. ונזכר מזה ג"כ בזהר פ' פנחס (דרמ"ב ע"א) והוא ג"כ שייך קצת לענין הנ"ל):
ה והנה כל זה הוא בכח התשובה שביוה"כ: לפני הוי' תטהרו. וזהו: זה היום עשה הוי' - כי היום הוא ענין התשובה. כמו שאמר משיח לר' יהושע בן לוי כששאלו: אימתי קאתי מר, ואמר ליה: היום - דהיינו: היום אם בקולו תשמעו.
ופי': היום - היינו זכרון ליום ראשון, ראשון שלפני ההשתלשלות. וכמ"ש במ"ע ביום הראשון גימטריא כתר שהוא נקרא: היום שכולו יום כו'.
(עמ"ש בביאור ע"פ: והיה מספר בנ"י - גבי: כי גדול יום יזרעאל. וע' ברע"מ פ' תצא (דרע"ח ע"א) ע"פ: ביומו תתן כו' עד היום אם בקולו תשמעו, ובפי' הרמ"ז שם. ועמ"ש בד"ה: כי תשמע בקול בפ' ראה - דפי' בקול היינו מה שמלובש בבחינת הקול כו' ע"ש. וזהו שלהיות גילוי בחי' היום שכולו יום הוא ע"י בקולו תשמעו כו' ע"ד הנ"ל. ועמ"ש סד"ה: בעצם היום הזה נמול אברהם. וזהו ג"כ פי': היום אם - היינו ע"ד מ"ש בזהר פ' תרומה (דקס"ג ע"א) בענין אם דהוא בחי' שמאלא אתכליל בימינא כדפי' במק"מ שם דהוא בחי' חו"ב והם המלבישים לבחי' היום. וכ"ז נמשך ע"י: בקולו תשמעו כו'. וענין פי' הלבשה זו מבואר במ"א סד"ה: להבין מפני מה יו"ט דפסח).
והיינו בחי' התשובה. שהיא קדמה לעולם" ובחי' היום זה עשה הוי'. (ועמ"ש בד"ה בפ' נסכים כתיב בענין: היד הגדולה אשר עשה הוי' במצרים ע"ש)
כי הנה כתיב: כל אשר חפץ ה' עשה וגו'. שעשה והמשיך בחי' הוי' בכל ההשתלשלות מבחי': כל אשר חפץ וגו'. והיינו ע"י: זה היום - דהיינו יום ראשון שלפני ההשתלשלות שהוא ענין התשובה כי נעוץ תחלתן בסופן דייקא. שבעוה"ז הגשמי דוקא מאיר אור א"ס ב"ה שלמעלה מההשתלשלות, לכן יוכל להיות בחי' תשובה להפך לבו מן ההפך אל ההפך. וכמו ר"א בן דורדיא שקנה עולמו בשעה אחת כו'.משא"כ בעוה"ב שכבר נבדל איש על מקומו, וכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו. (ועמ"ש מזה בד"ה צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי)
וזהו: אני היום ילדתיך - היום דוקא יכול להיות גילוי אני מאין: ונפלאת היא בעינינו זה היום - דייקא, והוא הגורם להיות: עשה הוי', ולכן: נגילה ונשמחה בו.
(ובזהר נזכר ע"פ: בני אתה אני היום ילדתיך בפ' בלק (דקצ"א ע"ב ודף ר"ג ע"ב) וע"ש. ועוד נזכר בפ' משפטים (דצ"ח א'. ודק"א א') לענין אחר. וע"פ: זה היום עשה כו' בפ' אמור (תחלת דף ק"ה) וע"ש. ופ' בחקתי דף קי"ד ע"ב):