Video part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4
ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב וגו'[1].
(ועיין מזה בגמרא פ"ב דשבת ד"ל ע"א, פ"ק דמ"ק ד"ט ע"א, במדרש רבה פ' נח פל"ה, במגלת אסתר בפסוק: כטוב לב המלך)
הנה בשמיני עצרת מקבלים כל ישראל שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם על כל השנה. והוא ענין: מוריד הגשם - שאומרים משמיני עצרת עד הפסח, ומשם ואילך: מוריד הטל.
והנה בכל שנה ושנה צריך להיות תחלה ראש השנה ויום כפור וסוכות ואח"כ שמיני עצרת.
והענין כי הנה כתיב: אז תשמח בתולה במחול וגו'[2]. בתולה - היא בחי': כנסת ישראל - מקור כל נשמות ישראל. (וע' בתד"א ח"א פכ"ו, ובזהר פ' אמור דפ"ט ע"א וסע"ב בלא פגימו כו'. ועי' ס"פ פנחס דרנ"ח ריש ע"ב ע"פ: והקרבתם עולה ועשיתם עולה. ועיין במאורי אור אות ב' סי' מ"ד)
ובמחול - יש לו ב' פירושים הא' הוא לשון מחילת עון. והב' הוא כפשוטו לשון ריקוד במחולות. (ועיין ברבות בשה"ש ע"פ: כמחולת המחנים) ורצה לומר ששמחת כנסת ישראל בה' עושה, הוא כמו ע"ד משל שמרקדים במחול שמתרחק האחד מחבירו וחוזר ומתקרב, והריחוק הוא סיבת הקירוב, לפי שאינו ריחוק אמיתי שאין הריחוק פנימיות המכוון אלא שדרך ריקוד כך הוא.
(ועמ"ש בד"ה: ביום השמע"צ ע"פ: בן חכם ישמח אב)
וכך הוא ענין שמחת כנסת ישראל בבחינת ריחוק וקירוב. ולא ריחוק ממש ח"ו אלא בבחי' רצוא ושוב לפי שא"א להיות תמיד בבחי' רצוא. וכמאמר: ואם רץ לבך שוב לאחד - שגם בבחי' שוב היא דבוקה בה' אחד כו'.
ויובן זה בהקדים מה שכתוב: ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך - בשני יצריך. ולהבין איך תהיה אהבת ה' ביצר הרע שנקרא רע? (ועמ"ש מזה בד"ה: המגביהי לשבת)
אך הענין, כי יש שני לבבות באדם, דהיינו חלל הימני וחלל השמאלי. הימני פונה תמיד לאהבת ה' ולדבקה בו והשמאלי הוא להיפך לאהוב דברים זרים גשמיים. והיינו לפי שהנפש במקור חוצבה יש לה ב' בחי', כדכתיב: אחור וקדם צרתני. (ועיין מזה במדרש רבה ר"פ תזריע: אם זכה כו', זח"ב בשלח דנ"ה ע"א, ובמק"מ שם)
פי': אחור - למעשה בראשית. שהאדם נברא סוף כל הנבראים. וקדם - כי: ישראל עלו במחשבה. ובראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית כו'. וכמארז"ל: במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, ולא צדיקים בלבד אלא כמ"ש: ועמך כולם צדיקים כו'. ונשתלשל וירד להיות בבחי' סוף כל הברואים במעשה, וגם הוא למטה במדרגה מכל הברואים, עד שהאדם מקבל חיותו מדומם צומח חי. וסוף מעשה במחשבה תחלה. והיינו לפי שמקור חוצבה של הנפש הוא בבחינת נעוץ תחלתן בסופן שנמשך מבחי' סובב כל עלמין כו'.
(ועמ"ש מזה בד"ה: כי תצא בענין: מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא. ומ"ש בד"ה: אלה מסעי בענין: ואלה מסעיהם למוצאיהם. והנה בחינה זו מתגלה בחלל הימני שבלב אשר הוא מלא רוח חיים, משא"כ חלל השמאלי בו משכן הדם שהוא הנפש. ורוח הוא למעלה מבחי' נפש, וכתיב: רוח האדם העולה היא למעלה. והיינו מ"ש בד"ה: האזינו גבי והרוח תשוב כו'. ופי': העולה - זהו כענין מ"ש: והקרבתם עולה. וע' בפי' הרמ"ז בזהר ר"פ צו במ"ש: ולדעתי ז"ס רוח האדם העולה למעלה. וע' ברבות ר"פ תזריע שם בענין: ורוח אלקים מרחפת כו')
ומזה נמשך להיות בלב כל אדם בחי' רצוא ושוב. בחינת: רצוא - הוא בבחי' פנימיות נקודת הלב שבחלל הימני להיות כלתה נפשו לה' ולהשתפך נפשו אל חיק אביה מעומקא דליבא.
(וע' מענין: והחיות רצוא ושוב באדר"ז (דף רפ"ח תחלת ע"ב, ודף רצ"ג ע"ב) ובספ"ד[3] בזהר ס"פ תרומה (דקע"ו ע"ב, ודף קע"ז סע"א), ובפ' ויצא (דקע"ז ב') בס"ת וברע"מ פ' פנחס (דרנ"ה ע"ב) אשר מהמאמר שבאדר"ז מובן שבחי' רצוא ושוב נמשך ממקום גבוה מאד נעלה. ועמ"ש בזה במ"א בד"ה: וקבל היהודים. ועד"ז נתבאר כאן שמצד מקור חוצבה של הנפש מבחי' סוכ"ע מזה נמשך להיות בלב כל אדם בחינת רצוא כו' בפנימית הלב. וכנודע דפנימית הלב זהו נגד מזבח הפנימי שהוא מזבח הזהב, אשר בחי' זהב הוא אהבה כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה עד שבא לידי כלות הנפש. וזהו: כי בכה ארוץ גדוד ובאלקי אדלג שור כו'[4] וכמש"ל בענין: צור לבבי וחלקי אלקים לעולם. ועמ"ש בד"ה: שרביט הזהב, ובד"ה: שמאלו תחת לראשי - מענין כמעלת הזהב על הכסף, ובד"ה: נאווו לחייך בתורים)
ונקרא: תעלומות לב - לפי שהיא נעלמה ומסתתרת בתוך הלב שאינה באה לכלל גילוי השגת טעם ודעת אלא למעלה מן הדעת, מפני ששרשה מאד נעלה ממקום גבוה ונעלה, למעלה מן הטעם ודעת והשגת הנבראים. והוא בחי': קדם - שנלקח מבחי': כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' ובחי': ישת חשך סתרו.
וע"ז נאמר: יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. וכתיב: ה' צלך - שהוא בחי' צל ולא גילוי אור כו', כמ"ש במ"א. [וע' מ"ש בד"ה: שחורה אני ונאוה - אש שחורה, וע' ברע"מ פ' פנחס דרנ"ה ע"ב הנ"ל]
ובחינה זו קיימת לעד. שישנה ודאי מסותרת בלב כל אחד מישראל, שיכול לעורר את האהבה בשעת התפלה וכיוצא בה. אך אח"כ יכולה להיות חולפת ועוברת כו', מפני שמלובשת ומסותרת בבחינת חיצונית הלב בבחי': אחור.
ומ"מ רשימו ניכר ונשאר קיים בהעלם, בבחינת מקיף לבד להיות מחסה ומסתיר, כדי שיוכל להיות סור מרע ועשה טוב כל היום, אף אם פנימיות נקודת לבבו בל עמו בהתגלות רשפי אש כמו בשעת התפלה.
ולכן נקרא בחי': צל - כמו שהצל הוא מגין להיות מחסה ומסתיר מחום השמש ומזרם וממטר. כך הנה אהבה זו שמבחי' פנימיות נקודת הלב, אף שהיא מסותרת ומתעלמת ואינה באה לכלל גילוי בכל היום אחר התפלה וכיוצא בה, מ"מ הוא בבחינת מקיף על בחינת חיצוניות הלב, בחינת אחור - שלא יפול אחור לגמרי באהבה רעה ח"ו. והיינו מפני שבחי' אהבה זו היא ודאי מסותרת בבחינת פנימית נקודת הלב וקיימת לעד בל תמוט לעולם ועד, לפי שהוא בטבע הבריאה מששת ימי בראשית כנ"ל.
אך הנה עיקר עבודת האדם - להיות נקרא בשם: עבודת עבד. ועיקר העבודה בלב כדכתיב: ולעבדו בכל לבבכם. והיינו האהבה להוציא מבחי' ההעלם אל בחי' הגילוי בלב, ולהמשיך בחינת: חשך, דהיינו בחי': ישת חשך סתרו - הנ"ל להיות בבחי' אור וגילוי. כדכתיב: כי אשב בחשך הוי' אור לי.
והנה ענין מאמר: ויאמר אלהים יהי אור - שהארץ היתה חשך כו'. ולזה צריך להיות עבודה תמה. ואין כל חדש תחת השמש, רק להוציא מההעלם אל הגלוי. ולזה נתנה קצבה לימי האדם: ימי שנותיו בהם שבעים שנה - כדי לעמול בעבודה זו.
וענין: שבעים שנה - ביאר הכתוב: ימי שנותינו בהם - בהם דייקא, שהם בחי' רשות הרבים, וכדי שיוכל להיות בחינת רשות היחיד ליחודו ית' - צריך עבודה ויגיעה רבה כמה בחינות ומדריגות עד מלאת בחינת שבעים שנה כו'. וכמ"ש במ"א.
(וע' מ"ש מזה בד"ה: אם בחקתי תלכו. והנה כדי להמשיך גילוי מבחי': ישת חשך סתרו לבא בבחי' אור וגילוי - זהו ע"י אתעדל"ת ממה שמהפך חשוכא לנהורא. וכמ"ש סד"ה: וידעת היום. והיינו מ"ש בזח"ב בשלח: (דנ"ז ע"א) שע"י שמבקעין כל אינון כותלי חשוכא, דהיינו החשך דנה"ב והגוף, עי"ז ממשיכים הגילוי מבחינת: ישת חשך סתרו.וזהו ענין: לראות פני.
ועד"ז נתבאר במ"א ע"פ מאמר הזח"ג בפ' פנחס (דרמ"ט תחלת ע"ב) בענין: ועאלת לגו טורא דחשוכא כו'. שעל ידי העלאת מ"ן מבירור ק"נ, שנקרא: טורא דחשוכא - ממשיכים מבחי': ישת חשך סתרו - שנקרא ג"כ: טורא דחשוכא, מה שלמעלה מעלה מטורי דנהורא, כמ"ש מזה בביאור ע"פ: מנורת זהב כולה.
ומכ"ז יובן מ"ש בספ"ד: (דקע"ו סע"ב) והחיות רצוא ושוב, דכתיב: וירא אלקים את האור כי טוב. פי', כי על ידי הרצוא ממשיכים מבחי': ישת חשך סתרו - להיות בבחי' אור וגילוי כנ"ל. אך: כי טוב - היינו כי טוב לגנוז. וזהו בחי' השוב - שהוא לגנוז האור בכלים מכלים שונים דתומ"צ, שעי"ז דייקא מתקיים האור משא"כ אור בלי כלי. וזהו שאמרו רז"ל: שמור זו משנה. וע' בזהר ח"ג פ' בלק (דף ר"ד ע"ס) ע"פ: בקר אערך לך ואצפה - כד"א: ויצפהו כו', ע"ש. והיינו בחינת האור כי טוב לגנוז):
ב והנה סדר העבודה צ"ל תחלה ראש השנה: שזה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. ובחי' ר"ה הוא בחי': שמאלו תחת לראשי - בחי': שמאל דוחה כו'. [כמש"ל בד"ה: ושאבתם מים בששון, ובד"ה: האזינו השמים]
וכן סדר עבודת האדם: תחלה היא בבחי': שמאל דוחה כו' - בבחינת ריחוק, דהיינו שידמה בנפשו כאלו הוא רחוק מה'. וכמאמר רז"ל: היה בעיניך כרשע. [וע' בסש"ב פי"ג] ועל דרך זה נתקנו כל הוידוים והסליחות קודם ר"ה ובעשי"ת - לרואת בעצמו כל הפחיתות שבו, להיות שפל בעיניו ולב נשבר ונדכה על עוצם ריחוקו מה'. ובפרט בהיות ממארי דחושבנא לחשוב כל הדבורים והמחשבות כו' אזי יהי' לבו נשבר בקרבו ויהי' נכנע לפני המקום.
ובחי' שמאל דוחה זו, להיות: תחת לראשי - בחינת: ראש. כמ"ש במ"א בד"ה: שמאלו תחת לראשי בפ' כי תשא. עד שביום כפור: לפני הוי' תטהרו - לפני הוי', בחי': פנים בפנים, בכח התשובה מעומקא דליבא. וכדכתיב: ממעמקים קראתיך הוי'. וכתיב: בקשו פני את פניך הוי' אבקש - בחי' פנימית הלב.
דהיינו שיהיה מגמתו לה' ותורתו בכל לב ונפש, ולהיות עסקיו בעוה"ז דרך קרירות כו'. כי במקום שלבו של אדם תקועה בכל לב ונפש נקרא בחי': פנים. וזהו ענין: פנים בפנים - שיהיה כל פנימיות לבו ונפשו רק לפנימית רצונו ית'. מה שאין כן על ההיפוך נאמר: כי פנו אלי עורף - שפונים לה' ולמצותיו בבחי' קרירות, והפנימיות שלהם בלב ונפש היא לבחי' אחוריים שהם ענינים גשמיים וכו' שהם רחוקים מאור פניו ית'. ולפי שלא שייך לומר נגד השי"ת לשון ריחוק מקום, כי: הלא מלא כל הארץ כבודו - נאמר בלשון: עורף, שהוא עד"מ כאדם העומד אצל חבירו אלא שנהפך ערפו אליו, שהרי זה הוא בתכלית הריחוק.
[וכמ"ש מזה לעיל בד"ה: שובה ישראל]
וביום כפור: מכל חטאתיכם לפני הוי' תטהרו - לפי שאז מתגלה בחינות י"ג מדה"ר. ולכן כתיב: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו [ועמ"ש מזה בד"ה: האזינו השמים] כי שלג וצמר הם י"ג מדה"ר, על שם הפסוק: לבושי' כתלג חיור, ושער רישי' כמער נקא - ולפיכך מתעלי' כל ישראל להיות פנים בפנים, בבחי' פנימיות נקודת הלב.
ולכן יום כפור אין בו לא אכילה ולא שתיה. שבכל השנה אדם ניזון מאכילה ושתיה גשמי' שנעשה מהם דם שהוא הנפש חיצוניות הלב. משא"כ ביוכ"פ מתגלה בחי' פנימיות הלב שאין ניזון מאכילה ושתיה גשמיות
[וע' בפע"ח שער יוהכ"פ. (פ"א ורפ"ג) וע' בפי' הרמ"ז בזהר פ' פנחס: (דרמ"א ע"ב) גבי עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה והא כתיב: אכלתי יערי כו' ע"ש. והיינו כי פנימית הלב נלקח מבחי': קדם צרתני - קדם למע"ב, שבחי' זו אינה מקבל מדצ"ח כמו בחינת: אחור למע"ב - שמקבל מהבירורים כו' אלא כי על כל מוצא כו']:
ג וע"י בחינת תשובה עילאה זו שמעומקא דליבא, מתגלה בסוכות בחינת: וימינו תחבקני - שימין עליון הוא בחינת אהבה רבה שלמעלה מן הטעם ודעת מתגלה למטה בגילוי הלב, שלא יהיה בבחי' נפרד ח"ו ממנו ית'. וזהו: תחבקני - כמשל המחבק את חבירו שלא ילך ממנו, והיינו ע"י הסוכה בחינת צל שהוא בחינת: ה' צלך וגו'. (ועמ"ש בד"ה: האזינו השמים בפי': וסוכה תהיה לצל יומם כו')
וע"י נענועי הלולב, כי ד' מינים שבלולב הם רומזים בשם הוי"ה ומנענעים ומביאים ללב - שכל הבאה הוא ללב כדי להיות מאיר ומתגלה בלבו של אדם. וזהו שמנענעין לשית סטרין: מעלה ומטה ולארבע רוחות, כי הוא ית': אחד בשמים ובארץ וד' רוחות. ולפי שהוא מקומו של עולם, כמ"ש: הנה מקום אתי וגו' כמ"ש במ"א. וצריך להמשיך ולהכניס בחינת אחד בלב, שיהיה ה' אחד שורה ומתגלה בו ולמהוי אחד באחד כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: ביום השמיני עצרת בדרוש הראשון)
והנה על זה נאמר: משליך קרחו כפיתים[5] - כי הנה תחלה נאמר: הנותן שלג כצמר כו' - שהוא בחי' התגלות י"ג מדות הרחמים: לבושיה כתלג חיור כו' המתגלים ביוהכ"פ. שעי"ז נמשך ומתגלה בסוכות בחינת: וימינו תחבקני. ומזה נמשך בחי': משליך קרחו כפתים.
כי הנה בחינת אהבה רבה זו וחסד עליון זה הנמשל למים נגלד ונעשה קרח. כלומר שנתגשם וירד בסתר המדרגות מריש כל דרגין, אחר דלית מחשבה תפיסא ביה, להתלבש להיות נתפס בהשגת בני אדם לכל חד לפום שיעורי' דילי'.
וזהו: משליך - בבחי' השלכה מדרגא לדרגא: כפתים - בחי' פירוד והתחלקות לרבבות מדרגות להיות נמשך גם למטה בחי': אחד - למען: דעת כל עמי הארץ כו'.
(וזהו כענין מ"ש: ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומבואר במ"א בשם הרב הקדוש רבי אברהם בן הרב המגיד נ"ע: כי קרח אותיות חרק, וחרק הוא בחי' נצח ענף החכמה. ומזה נמשך הפרסא המפסקת בין אצילות לבריאה, שהיא בחי' רקיע שעל ראשי החיות כעין הקרח כו'.
והטעם שנק' בשם קרח הוא - כי ענין הפרסא הוא עד"מ כמו הרב שרוצה להסביר שכל גדול לתלמידו שאין התלמיד יכול לקבלו וצריך להמשילו בדרך משל וחידה, וכמו משלי שלמה כו'.
ועד"ז כדי שיומשך מבחי' חכמה עילאה, חכים ולא בחכמה ידיעא, בבחי' חב"ד שבעולם הבריאה, ואין בנבראים יכולת לקבל הארת החכמה כמו שהיא באצילות - לכן נעשה בחי' פרסא, שעל ידה נמשך החכמה בנבראים. כמו עד"מ השכל שמשיג התלמיד דרך לבוש המשל. וכענין: וידבר שלשת אלפים משל כו'. וכמ"ש מזה בד"ה: פתח אליהו, בפ' וירא. ובד"ה: והבדילה הפרוכת.
וזהו שנקראת רקיע כעין הקרח, כמו עד"מ הקרח שהוא עצמו מים אלא שנגלדו ונעשו קרח. כך הוא ענין התלבשות השכל במשל שבו מלובש השכל עצמו ממש אלא שמלובש במשל גשמי, והוא כמו גשמיות הקרח לגבי המים.
וזהו ענין רקיע כעין הקרח שעל ראשי החיות שבמרכבה, שעי"ז נמשך להם השגה מלמעלה. והיינו על ידי שנמשך מתחלה להיות בבחינת קרח דוקא. ועי"ז נמשך בהם ג"כ בחי' הביטול. וזהו ענין קרח אותיות חרק שהוא בחינת ביטול. ועמ"ש מזה סד"ה וכל העם רואים את הקולות.
והנה מבואר לקמן בסמוך דבחי' קרח זהו בחי' שוב שאחר הרצוא. וענין דמיון בחי' זו לבחי' קרח היינו כי בחי': שוב - הוא לעשות לו ית' דירה בתחתונים על ידי מעשה המצות ותלמוד תורה כנגד כולם. אשר המצות נקראים רמ"ח אברים דמלכא דכמו שמלובש חיות הנפש באברין עד"מ, כך מלובש אור א"ס ב"ה במעשה המצות. היינו בתפילין נמשך ומלובש בחי' ד' מוחין, שהם בחי' חכמה ובינה וחסד וגבורה של הקב"ה כו', ובצדקה וגמ"ח נמשך ומלובש בחי': חסד דרועא ימינא כו' וכמ"ש מזה בד"ה: משה ידבר.
והנה התלבשות זו דמוחין עליונים במעשה המצות גשמיים נמשל לבחי' קרח, שהוא עד"מ התלבשות השכל במשל גשמי כנ"ל. וכך הוא ענין התלבשות אורות העליונים במעשה המצות בגשמיות. וכן בעבודת ה' מתלבשים הדחילו ורחימו שבתפלה במעשה המצות. ודרך כלל האהבה היא שרש לרמ"ח מ"ע והיראה היא שרש שס"ה ל"ת. וזהו ג"כ בחי': משליך קרחו כו'. ועמ"ש ע"פ ואברהם זקן בא בימים בפרשה חיי שרה בענין ויבא משה בתוך הענן כו' כמ"כ תורה ומצות כו' ע"ש.
וענין: כפתים - י"ל שפירור והתחלקות זו נמשך ע"י ה"ג. וזהו ענין החותם. ועמ"ש בפ' ראה בד"ה: וברכך כו', ע"ש).
אך הנה כתיב: לפני קרתו מי יעמוד - כי המשכת גילוי זה למטה בבחי': קרתו - הוא בחי' קרירות, להיות נמשך ממנה בחי' שוב היפך בחי' רצוא, שהוא בחינת רשפי אש שלהבת העולה מאליה. ולא כל אדם זוכה לעמוד בבחי' שוב לאחד, שגם בבחי' שוב יהיה דבוק בה' כו'.
הגם שנמשך מלמעלה בחי' חיבוק וימינו תחבקני - הרי הוא כמשל המחבק חבירו מאחוריו, דהיינו שאהבה נמשך ג"כ לבחי' אחוריים, ע"ד: לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו', וגם בסוכות היו מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות להמשיך להם השפעה, כמו שכתוב במדרש שה"ש בפסוק: הנך יפה רעיתי.
והנה בבחי' שוב, כשמתרחק מן הרצוא יכול להיות בחי' נפילה לגמרי לבחי' אחוריים.
(ולזה נאמר: וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו - דהיינו שבכל בקר מתעורר חסד עליון להתגבר על בחי' חמור כו', הוא ענין: חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה, דהיינו מה שאין האדם מתפעל מגדולת ה'. ועד"ז נאמר: אשר קרך בדרך כו'. ובחי' אור האהבה דאברהם הוא: ויחבוש את חמורו כו'.
וע' בזח"א וישלח (דקס"ו ב'), וע' בזח"ב תרומה (קס"ו ב') איך מבחי' קרח נתברר הפסולת, והם בחי' מים הרעים, וזהו ענין תענוגים גשמיים)
ולזאת צריך לחזור ולעורר את האהבה כרשפי אש בחי' רצוא להגדיל מדורת אש האהבה.
וזהו: ישלח דברו וימסם[6] - ע"ד מ"ש בזח"א בראשית: (כ"ט ב') תוקפא דצפון אגליד מיא ותוקפא דדרום שרא מיא - דהיינו ע"י תגבורת חום השמש נמס הקרח ונעשה מים.
וכך על ידי תגבורת רשפי אש האהבה בחי' רצוא נעשה המשכת חסד עליון ונתהפך מבחי' קרח לבחי' מים. וזהו ענין: גבורות גשמים - שיורדים בגבורה ע"י בחינת גבורה בחינת רשפי אש.
(ולפמ"ש לעיל דבחינת קרח זהו בחי' הפרסא המפסקת, א"כ מה שנתהפך מבחי' קרח לבחי' מים - היינו להיות הגילוי למטה בבי"ע כמו למעלה. וענין בחינה זו בשמע"צ הוא כמ"ש לעיל בפי': מאת הוי' היתה זאת - שבחינת ח"ע שמאירה בבחי' ריחוק נעשה עתה בבחי' קירוב כו', ע"ש)
ובחי' מים הללו נמשכים ונוזלים למטה ע"י: כי ישב רוחו - הוא בחי' רוח הקדש, רוח הנמשך מקדש העליון הוא בחי' חכמה עילאה. (ע' זהר חקת קפ"ג ע"ב) ואזי: יזלו מים - שהיא בחי' תורה, להיות: מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל - שהם הם כל המשניות והלכות שבתורה שבעל פה שנמשכו מבחי' ח"ע בחינת תורה שבכתב דאורייתא מחכמה נפקת כו'. וזהו ענין שמיני עצרת.
(והיינו כי ביום הכפורים הוא בחינת: הנותן שלג כצמר - להיות: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כו'. ואח"כ: כפור כאפר יפזר משליך קרחו - זהו המשכת חסד עליון שבסוכות שנגלד ונעשה כפור וקרח. וכמ"ש במן: דק ככפור. והמן הוא מבחי': טלא דבדולחא - אשר זהו ג"כ שרש בחי' סוכות כמש"ל סד"ה האזינו השמים.
ואח"כ: ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים - זהו בחי' שמע"צ, שזהו ענין: משיב הרוח ומוריד הגשם כנ"ל):
ד וזהו: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך - כי: אין מלך בלא עם, ולא שייך לפניו ית' להיות נקרא שמו: מלך - כי על מי הוא מלך, שהרי הוא מהווה את הכל והיה הוה ויהיה בשוה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.
אלא ע"י עבודתנו אנו ממשיכים מלכותו עלינו. וכמאמר: אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, כמ"ש במ"א. ועמ"ש מזה בד"ה: אתם נצבים, גבי: למען הקים אותך היום לו לעם כו', ע"ש.
והנה המשכת בחי' מלכותו, אינו בבחי': רצוא - שהוא להשתפך נפשו כו', אלא הוא בחי': שוב, וכמ"ש: שום תשים עליך מלך כו', וכמ"ש במ"א. וזהו: שלח את העם - להיות בבחי' שוב כדי להיות בחי' עם.
(ולתוספת ביאור ענין: שלח - זהו כמ"ש: המשלח מעינים בנחלים כו' ישקו כל חיתו שדי - שזהו בחי' ההמשכה מבחי' ח"ע, שהיא בחי' מעיין הנובע ממקור מים חיים, הוא בחי' סתימא דכל סתימין, שמזה נמשך להיות: ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם - שהוא בחי' ומדרג' השוב שאחר הצמאון והרצוא. וע' מ"ש על פסוק זה בזהר פ' חקת, (דקפ"א ע"א) ועמש"ל ע"פ: ושאבתם מים כו' ממעיני הישועה.
ופי': בנחלים - י"ל עוד ג"כ ע"ד מ"ש סד"ה: להבין פי' הפסוק: מי אל כמוך, גבי: לשארית נחלתו נחלה עבר על נפשנו - שהוא בחינת ההמשכה לנש"י כו', ע"ש. וכמ"ש: מה טובו אוהליך יעקב כו' כנחלים נטיו כו'. ועיין בזהר ויקרא (דף י"ו סע"א) גבי: כארזים עלי מים. וזהו ג"כ מ"ש: ושולח מים ע"פ חוצות.
עוד יובן ענין: שלח - ע"ד מ"ש במ"א בד"ה: ויהי בשלח פרעה את העם - שע"י גלותם במצרים גרמו שנתעלו בחי' ניצוצי אלקות שנפלו שמה בשבירת הכלים. והוא הוא בחי' כח הצומח להצמיח ישועות ישראל, כמ"ש: ופרעה הקריב - וארז"ל: שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים. וע"ז נאמר: בשלח פרעה את העם - שהיה משלח פארות וענפים ועושה פרי למעלה את העם כו' ע"ש באריכות.
ומבואר במ"א שבצמיחה זו שהוא מעשה המצות שהוא בחי': מצמיח ישועות - יש ב' בחי' העלאה והמשכה, דהיינו מה שנתעלו ניצוצי אלקות משבירת הכלים ע"י בירור ק"נ, דהיינו צמר דציצית וקלף דתפילין ונקרא העלאת מ"נ. הב' מה שעי"ז נמשך גילוי אור א"ס מלמעלה למטה, מבחי' תר"ך עמודי אור. וזהו ענין: לבוש מלכות וכתר מלכות שבפסוק: יביאו לבוש מלכות, כמ"ש במ"א.
והנה על בחי' בירור הניצוצים משבה"כ נאמר: בשלח פרעה את העם כנ"ל. אך על ההמשכה מלמעלה למטה מבחי' כתר מלכות נאמר: ביום השמיני שלח את העם כו'.
וזהו: ביום השמיני - דייקא: שלח את העם. שהכח להיות המשכה זו מלמעלה מעלה גם למטה מטה, נמשך ממקום עליון כנודע מענין: המגביהי לשבת המשפילי לראות כו'. והיינו מבחי': ביום השמיני - שהוא בחי' שלמעלה משבע מדות עליונות. וע"ד מ"ש בזהר פ' ויחי: (דרמ"ו ע"ב) ע"פ: נפתלי אילה שלוחה כו' - וההוא קול אשתלח מאתר עמיקא דלעילא כו' שהוא בחינת בינה אשר בבינה הוא התגלות עתיק. וזהו ג"כ ענין: ביום השמיני שלח כו'.
ובמ"א נתבאר: דבחי': ביום השמיני - זהו בחי' מלך השמיני: הדר - שהוא המתקן מבחי' תהו להיות בחי' תיקון כו'. ועמ"ש על פ': למנצח על השמינית - גבי מילה שניתנה בשמיני דייקא, אשר כ"ז הוא מקום עליון מאד שמשם נמשך בחי' שילוח זה: דשלח את העם.
דהיינו אחר בחי': למען הקים אותך היום לו לעם - שבר"ה ויוהכ"פ בבחי' רצוא, יהי' נמשך בחי' זו ג"כ בבחי': שוב לאחד, והיינו ביום השמיני דוקא.
והנה עם היות שרצוא הוא בחי' גבוה מאד - עכ"ז תכלית הבריאה להיות לו דירה בתחתונים שיהיה הגילוי למטה, וזהו בחי' שוב.
ועמ"ש בד"ה: שובה ישראל עד בפי' הפסוק: כי עמך הסליחה למען תורא, ומ"ש במ"א ע"פ מאמר הזח"ג אמור: (ד"ק ע"ב) בענין בת אבי היא אך לא בת אמי - כי יוהכ"פ זהו מבחי': תבא אם ותקנח כו', ובשמע"צ נקרא כנס"י: בת אבי כו'.
ועמש"ל מענין: ביום השמיני, גבי: מאת הוי' היתה זאת היא נפלאת בעינינו. ועמ"ש במ"א בענין: שמיני למילואים.
והנה (בד"ה ב' סי' ז'[7]) כתיב: וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם - י"ל רמז ליו"ט ב' של גליות[8]. ועמ"ש לקמן מענין יו"ט ב' של גליות.
ואזי: ויברכו את המלך - להמשיך בחי' מלכותו ית'. והיינו ע"י עסק התורה באתדבקות רוחא ברוחא בחי': ישקני מנשיקות פיהו וגו', ואזי: ואשים דברי בפיך כו' - מתניתא מלכתא כו' כמ"ש במ"א.
וארז"ל: אל תקרא בניך אלא בוניך - שעוסקים בבנינו של עולם. (עמ"ש מזה בד"ה: וכל בניך למודי) פירוש: בנינו של עולם - הוא בחי' מלכותו ית', כי: מלכותך מלכות כל עולמים - כתיב, ותורה שבעל פה קרינן לה - שנבנית מתורה שבכתב. שמאות אחת מתורה שבכתב נמשך פרק אחד בתורה שבעל פה. וכמו למשל מאות ו': וכי ישאל - וי"ו מוסיף על ענין ראשון נעשה פרק השואל, שע"י תורה שבעל פה הוא התגלות מלכותו ית' בבחי' גילוי.
וזהו: ויברכו את המלך -בחינת ברכה והמשכה בגילוי רב ואותה אנו מבקשים: גלה כבוד מלכותך.
(ועמ"ש במ"א בענין: חיי שרה מאה שנה - שהם מאה ברכות כו', ומ"ש בד"ה: האזינו השמים בענין: והאופנים כו' ואומרים: ברוך כבוד ה' ממקומו. וסד"ה: ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה, ובד"ה: אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, בענין: יהא שמיה רבא מברך ובד"ה: ועתה יגדל נא כח אד')
והופע בהדר גאון עוזך. והופע - לשון זריחה והארה בהתגלות, כמ"ש: הופיע מהר פארן וזרח משעיר וגו'.
וזהו: וילכו לאהליהם שהמשיכו בחי' מלכותו ית' לעשות לו אהל ומשכן ודירה בתחתונים, בחי' כלים וכו'.
(ועמ"ש מענין אהל בד"ה: במדבר סיני באהל מועד, וע"פ: מה טובו אוהליך יעקב כו')
וע"י זה נעשים: שמחים וטובי לב. פי' שמחים בבחי' אהבה שלמעלה מן הטעם ודעת. וכמ"ש: אז תשמח - בבחי' אז שהוא בבחי' קדם.
(עמ"ש בד"ה: ראה אנכי הנ"ל גבי פי': לאיתן האזרחי. וע' במדרש רבה בשלח (ר"פ כ"ג) ע"פ: נכון כסאך מאז ובזח"ב (בשלח נ"ד ב') ע"פ: אז ישיר)
וטובי לב - שתהיה בגילוי אהבה זו שמבחי' פנימיות נקודת הלב, בבחי' אור ולא בבחינת חשך. וכמ"ש: וירא אלהים את האור כי טוב.
(ועיין במדרש רות רבה ע"פ: וייטב לבו ועמ"ש בד"ה: ענין חנוכה בענין: בהיטיבו את הנרות).
על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו - היינו בחי' מלכותו ית' ולישראל עמו, שהם בניך בוניך כו' כנ"ל.
והמשכיל על סדר עבודה זו יראה שיש בה ריחוק וקירוב וריחוק - שצריך לעורר תמיד בחי' רצוא, ולא די להיות בבחי' שוב לבד. וגם בבחי' רצוא אי אפשר להתקיים כנ"ל.
וענין זה נמצא בסדר התפלה בכל הברכות: ברוך - הוא לשון נסתר כאלו מדבר עם מי שאינו לפניו אלא רחוק. ואתה - הוא בחינת גילוי לנוכח. הוי' אלהינו - הוא ג"כ לשון נסתר. מלך העולם - הוא גילוי מלכותו ית'. וכן על דרך זה בכל סדר התפלה יש במקרא אחד נסתר ונכח שהוא בחינות ריחוק וקירוב.
(ועיין במדרש שמות רבה פרשה א' ע"פ: ותתצב אחותו מרחוק ע"ש: מרחוק ה' נראה לי. ועמ"ש סד"ה: אתם נצבים - בענין: ושקל בפלס - שהוא ג"כ בחי' ריחוק כו'. ומ"ש סד"ה וידעת היום בענין שלום שלום לרחוק ולקרוב)
וזהו שכתוב בזוה"ק וכהאריז"ל" ששכנס"י עם הקב"ה הם בבחי': פנים בפנים לעתים ולעתים בבחי': אחור באחור, ולעתים יורדת כנסת ישראל לבריאה יצירה עשיה כו':
קיצור ע"פ ביום השמיני שלח (א) במחול לשון מחילת עון ול' ריקוד. בהריקוד יש ריחוק וקירוב, והיינו בחי' רצוא ושוב. אחור וקדם צרתני. קדם בחינת: במי נמלך. סוכ"ע. ומזה נמשך הרצוא בחלל הימיני תעלומת לב שנמשכה מבחינת: ישת חשך סתרו. (שחורה אני - אש שחורה). בצל שדי יתלונן בחינת מקיף. והעבודה להיות: יהי אור (והיינו ע"י התהפכות חשך דנה"ב). ובמ"א מבואר הרצוא מ"ה והשוב ב"ן ומ"ש ששרשו מבחי' קדם היינו א"ק אדם מ"ה דאיהו אורח אצילות:
(ב) והנה סדר העבודה צ"ל תחלה ר"ה שמאל דוחה בבחינת ריחוק ועי"ז שמאלו תחת לראשי עד שביוהכ"פ: לפני הוי' תטהרו - בחינת פנים בפנים. (וזהו הריחוק והקירוב שבמחול, ואז הוא ג"כ מחול לשון מחילת עון). ועי"ז: אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כו': לבושיה כתלג חיור. ואין בו אכילה ושתיה:
(ג) ומזה נמשך בסוכות וימניו תחבקני. אהבה רבה. ה' צלך, וד' מינים שבלולב להמשיך שם הוי' בהלב. וזהו: הנותן שלג כצמר - בחי' יוהכ"פ, ואח"כ: משליך קרחו היינו בחי' אה"ר הנ"ל שנגלד ונעשה קרח. (והוא כענין: רקיע כעין הקרח). פרסא פרוכת, שלשת אלפים משל. וכן בחי' שוב ההתלבשות במעשה המצות. וזהו: כי חסד חפצתי ולא זבח. (ועמ"ש סד"ה: כי תשמע בענין: כי באלה חפצתי, ומ"ש בד"ה בפ' נסכים). אך: לפני קרתו מי יעמוד. ולכן צ"ל: ישלח דברו וימסם. וזהו ענין שמע"צ. (וב' בחי' אלו דקרח ויזלו מים - זהו ג"כ ריחוק וקירוב):
(ד) ובבחי' זו שלח את העם. כי אין מלך בלא עם. (המשלח מעיינים. ועמ"ש ע"פ בשלח פרעה והיינו שזה שגם בהשוב יהיה כלול רצוא נמשך מבים השמיני. והשוב ב"ן מתברר ועולה בס"ג שלמעלה ממ"ה) ויברכו (ע"ד בכה"מ גם ע"ד: ברוב עם הדרת מלך - בחי' הדר מלכותו נמשך מבחי' ברוב עם. וזהו: שלח את העם ויברכו כו'. ועמ"ש: בד"ה אלה מסעי בענין: אל תהי ברכת הדיוט). בוניך. שמחים - ע"ד: אז תשמח בחי' קדם (ע' זח"ב בשלח נ"ד א' ע"פ: אז ישיר) והוא ז' ימי הסוכות ז' דאז, והאלף שמע"צ עתיק שמתגלה בבינה. וזהו: אז תשמח. וזהו: ויצא יעקב מבאר שבע - שהיא בינה משם שלח: חרנה - להיות רנה. וזהו ח' ימי חנוכה, אז ז' נמשך בהם אלף. וזהו: ויצא יעקב מבאר שבע - בינה, שהיא באר ומקור לשבע המדות ע"ד: אז - משם נמשך: וילך חרנה - לברר בירורים בחי': שלח את העם. ועד"ז יובן ענין ח' ימי חנוכה א"ז שהנס היה שהדליקו שמונה ימים: