טוב לחסות בה' מבטוח באדם.
להבין מהו: טוב - דמשמע שגם באדם רשאי לבטוח אלא שיותר טוב לבטוח בה'. והלא כתיב: אל תבטחו בנדיבים בבן אדם כו'? וגם להבין דגבי הקב"ה כתיב לחסות וגבי אדם מבטוח?
אך הענין דבאדם כתיב בקמץ תחת הבית במקום ה"א הידוע, כלומר באדם הידוע, הוא בחי' אדם העליון. כמ"ש: ועל דמות הכסא כו'. ומבטוח הוא מלשון: וטח את הבית - שהוא לשון טיחה ודיבוק, שדבקה בחינה זו בפנימיותו ותוך תוכו. ולחסות הוא שחוסה בצל ומקיף שמלמעלה.
וזהו: טוב לחסות - בבחינת מקיף שמבחי' הוי', יותר מבחי' השראת פנימיות של בחי' אדם העליון כו'.
(ע' באדרא דנשא (דקל"ט ב') דבכל אתר דאדכר אדם הכא לא אדכר אלא בשמא קדישא כו'. ואיתא שם בהפירושי' דטוב לחסות בהוי' היינו הארת א"א, מבטוח באדם שהוא בחי' ז"א ע"ש בספר רוח דוד).
ולהבין ביאור זה בעבודת ה' מהו בחי' אדם העליון כו' הוא. כי הנה יש כמה מיני התבוננות יש שתכנס בקרב איש ולב עמוק. שיהא הלב מתפעל ומתלהט ואעפ"כ מפני זה לא נהפך ממהותו רק שנתקעה האהבה בלבו במקום אשר הוא שם. כי הלב הוא כלי קיבול לאהבה זו כאשר יוכל שאת.
ויש התבוננות שהיא למעלה בהשגת מוחו ובינתו והלב קטן מהכיל התבוננות זו, שאלו היה מגיע עד הלב היה כלה שארו ולבבו בכלות הנפש כו'.
ויש אשר גם מוחו לא סביל כו'. והוא ענין תפלה בלחש ובחשאי כו' - שהוא ביטול השגת הנפש למעלה מכאשר תוכל נפשו שאת כו'.
(עמ"ש סד"ה: יהודה אתה, וסד"ה: השמים כסאי, ועמ"ש בד"ה אלה פקודי, ובד"ה: שימני כחותם)
והנה ההתבוננות שתכנס בלב איש להיות הלב כלי מכון לשבתה - הוא נקרא בחי': אדם בעל שכל ומדות כו'. משא"כ בחי': הוי' - הוא מה שהוא למעלה מכאשר תכול הנפש שאת כו'.
(ואפשר דההתבוננות בבחי': ממכ"ע - נקרא: אדם, משא"כ בחי': סוכ"ע הוא בחי': הוי'. ועמ"ש בד"ה: וידעת היום, בענין דעת ואמונה כו'. ואפשר לומר שזהו ענין מוחין דתש"י ומוחין דתש"ר)
וזהו: טוב לחסות בהוי' - הגם שיהיה בבחי' מקיף מבחי' הוי', ולא יוכל ליכנס בגילוי הלב - אעפ"כ טוב יותר מלהיות בטוח בבחי' אדם. לפי: שכל גוים סבבוני כו' - שיש בחי' גוים הם הגוף ונפש הבהמית שמקליפת נוגה, והם הם הסובבים ומלבישים את הנפש, והם הם הטורדים ומפילים מחשבות זרות אפילו באמצע התפלה. כי יניקתם מצירופי אותיות הדבור בין צירוף לצירוף שהוא בחי' מקום חלל כו' - שם יוכלו לינק ולאחוז באדם, להפיל בו מחשבות חוץ.
וכן המדות שבגוף ונפש הבהמית מלבישים מדות הנפש אלקות, שהאהבה שבנפש אלקית היא מסותרת ומלובשת בגוף ונפש הבהמית.
ולכן הגם שמעורר את האהבה לה' בתפלתו בקרב איש ולב עמוק כאשר תוכל נפשו שאת - אעפ"כ אחר התפלה לא נשאר רק הרשימו וכו'.
אבל ההתבונונת שלמעלה מעלה מכדי שתוכל הנפש שאת, והוא ביטול השגת הנפש, אע"פ שהוא בבחינת מקיף מלמעלה - הנה על זה כתיב: בשם הוי' כי אמילם.
פי': אמילם - יש בו ב' פירושים: לשון כריתה, והיינו בסור מרע ממש, שמשלש קליפות הטמאות. ולשון: מילה - דהיינו כריתת הערלה החופפת כו', דהיינו בחי' המותרות שמק"נ ולהיות: קדש עצמך במותר לך.
והטעם, כי בחי' המקיף הוא שמקיף וסובב את הנפש מכל צד, וכמשל מי שטרוד מאד במחשבה אחת שמקיפתו ומלבישתו במאד מאד עד שלא יסיח דעתו ממנה כלל אף בעשותו דברים אחרים והולך אנה ואנה אעפ"כ מחשבה זו לא תזוז ממנו.
וכך הוא בחי' המקיף שמלמעלה הוא נצחי בל ימוט עולם ועד. ולכן הוא אף: שכל גוים סבבוני כו'. (ועמ"ש בפ' אמור בביאור ע"פ: וספרתם לכם)
משא"כ בבחינת: אדם - כתיב: עת אשר שלט האדם באדם - שיש שליטה וממשלה ח"ו לאדם אחר שמקליפה, הגם שהוא: לרע לו - לאחר זמן כו'.
אך מ"מ ת"ל בחי': אדם - ג"כ. כי העיקר שיהיה: הוי' לי כו'. והיינו בחי' קליטה כנ"ל, שהוא בחינת: אדם: כי זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם.
וכל האזרח בישראל. - פי' בתוך ישראל ובפנימיותם כו' כנ"ל. כי מי שהוא בבחי' מקיף מלמעלה נקרא בחינת: צל, ולא אורה נגלית. וכדכתיב: ה' צלך על יד ימינך יומם השמש לא יככה כו'. שהצל שהוא בחי' מקיף הוא שמירה מהחיצונים כו'. אלא לפי שכל גוים סבבוני כו' - לפיכך: טוב יותר לחסות בה' כו' - שבבחינה זו יותר טוב המקיף כו' ובבחינה אחרת יותר טוב בחינת אדם כנ"ל: