ולהבין ענין מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות כו' בביאור היטב.
הנה יובן ע"פ מ"ש בעגלה ערופה: וערפו אותה אל נחל איתן. ופירשו במשנה ובגמרא פ"ט דסוטה (דמ"ו): נחל איתן שהוא קשה שאינו עושה פירות. אמר הקב"ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף כו' ויכפר על מי שלא הניח לעשות פירות. מאי פירות - אילימה פריה ורביה, אלא מעתה אזקן ואסריס הכי נמי דלא ערפינן?! אלא מצות.
והנה מבואר כאן שקורא מצות בשם פירות. ולהבין ענין המשל מפירות שדימה ענין המצות להם, והיינו ענין הזריעה שזורעין הגרעין בארץ ונרקב הגרעין ההוא ואח"כ נצמח ממנו אילן ועושה פירות כדוגמת הגרעין ההוא כמו תפוחים וכיוצא.
והנה, עיקר הצמיחה הוא מכח הצומח שבארץ, ממאמר: תדשא הארץ דשא כו' - והוא בחי' רוחני ויכול להצמיח בלי שיעור. וגם התחלקות טעמים שיש בין הפירות מתוקים או חמוצים כו', הכל הוא מכח הצומח הנ"ל. והוא לפי ענין ההרכבה והמזיג' התכללות חסדים בגבורות או גבורות בחסדים כו'. (כמ"ש במ"א בד"ה: פתח אליהו) וא"כ צריך להבין למה הוא ענין זריעת הגרעין בארץ.
אך ענין זריעת הגרעין, הוא בחינת העלאת מ"ן לבחי' כח הצומח שהוא כח רוחני ואינו יכול להתלבש ולהתצמצם, כי אם שיהיה מתחלה בחינת כלי, ואזי הוא שורה ומתגלה בחינת כח הצומח ומצמיח כדוגמת הגרעין ההוא דוקא. כנראה בחוש שלפי הזרע שנזרע בארץ כמ"כ יהיה ענין הצמיחה וההולדה מן הארץ. ועפ"ז יובן ענין המצות שדימה אותן לפירות.
כי הנה כתיב: אור זרוע לצדיק כו' - שאור א"ס הנמשך ונאצל ממנו יתברך, נקרא בשם זריעה כנ"ל. (ועיין בזהר תרומה קס"ו ב') והיינו כי באמת לגבי עצמותו ומהותו יתברך לאו מכל אינון מדות כלל כו'. ואפילו בחי' חכמה - היא בחי' עשייה גשמיי'. וכידוע מ"ש בע"ח ע"פ מאמר הזהר: כד סליק ברעותא למברי עלמא. פי': סליק ברעותא - הוא ענין הצמצום והסתלקות בחי' עצמותו כדי שיאצלו בחי' י"ס דאצילות בחינת התלבשות אורות בכלים. והוא ענין אריכות המוזכר בע"ח ענין קו וחוט וחלל כו' שהוא בחי' צמצומים רבים ועצומים, שיתהוה בחי' אצי'. וזה הי' בתחלת הבריאה: עולם חסד יבנה.
אך עתה הכל תלוי במעשה התחתונים דוקא, וכידוע סדר ההשתלשלות, ובפרט כדי להמשיך אור חדש, לזה צריך העלאת מ"ן ואתעדל"ת. וזהו ענין: אור זרוע לצדיק כנ"ל, שהוא קיום המצות בפועל ממש דוקא - עי"ז שורה ומתגלה אור א"ס להיות בבחי' כלי והשגה עד שיוכלו ליהנות מזיו השכינה בג"ע, כאו"א לפי מדרגתו ועבודתו בקיום התורה ומצות שבעוה"ז.
(ועמ"ש מענין משל הנ"ל דזריעת הגרעין ומהנמשל כו', בפ' בהר בד"ה: כי תבואו אל הארץ. ובד"ה: כי כארץ תוציא צמחה. ובד"ה: הבאים ישרש. ובאג"ה ע"פ: זורע צדקות. ומענין אור זרוע לצדיק, בד"ה: ששים המה מלכות):
ב וכמו מצות ספירת העומר, שנצטוו בנ"י עליו ביום המחרת של פסח. והיינו, כי ענין הפסח שהי' בלילה הראשון, הוא בחי' דילוג כנ"ל מבחי' עצמות א"ס עצמות המאציל כו' על הפתח שהוא בחינת מל' דאצילות. ומכאן ואילך הוא ע"י המשכת האור במעשה המצוה זו. והוא ענין הספירה שאומרים היום יום א' וכו'. יום הוא בגימט': אל הוי' כו'. והוא רמז על בחי' המשכת האור מבחי' א"ס לבחי' המלכות הנק': עומר כו'.
והיינו לפי שיש כמה בחינות ומדרגות. המל' שבבחי' אצי' נק' בחי:' אדם, כמ"ש: ודמות פניהם פני אדם כו', ועל דמות הכסא כו'. וכשמתלבשת בעולם הבריאה נק' בחי': בהמה, כמ"ש: מצמיח חציר לבהמה כו', בהמות בהררי אלף כו', והוא ענין מדרגה התחתונה שבמל', מל' שבמל', שיורדת ומסתתרת בבי"ע: ותתן טרף לביתה.
וזהו מנחת העומר מן שעורים, שהוא מאכל בהמה. פי', כמו ענין מאכל אדם שעל ידו יתחזק ומתפשט כח החיות שלו באבריו, כן הוא ענין מנחת שעורים, שהוא מאכל בהמה: שעורה - שעור ה'. פי', כי כדי שיתלבש בחי' מל' להחיות נבראים בחי' בע"ג ותכלית לזה צריך שיומשך הארה מלמעלה. והוא ע"י הקרבן שהקריבו ע"ג המזבח שנעשה ע"פ חכמתו ורצונו ית' דוקא, כמו שנאמר בתורה: כבש תמים כו', ומנחתו שני עשרונים דוקא. משא"כ בשאר הקרבנות נאמר: ועשרון א' לכבש האחד, ונסכה יין רביעית ההין. ואף השמן שניבלל עם מנחתו לא היה רק רביעית היין. שאף על פי שמנחתו כפולה לא היו נסכיו כפולים.
(ענין שמנחתו כפולה - י"ל ע"ד: אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולים כנגדה. כי העומר עיקרו העלאת ש' ב"ן כו'. א"נ י"ל ע"ד מ"ש במ"א גבי צדקה: שמדה בינונית ליתן מעשר: ועשירי יהי' קדש. ומצוה מן המובחר ליתן חומש, כי נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן. כמאמר: עשר אעשרנו לך - ב' פעמים מעשר מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. ועד"ז י"ל גם כאן. כי לפי שהעומר היא בחי' מל', והמל' היא מלמעלה למטה בחי' עשירית. ומלמטה למעלה היא בחי' כתר. וכמ"ש ע"פ: הראיני את מראיך כו' - שהוא ע"י הפרסא המפסקת בסיום האצי' בוקע האור בבחי' אור חוזר כו' ע"ש. ולכן הואיל וענין העומר הוא העלאת ש' ב"ן בחי' א"ח, לכך הכבש הבא עם העומר הי' מנחתו שני עשרונים כו' בחי' מל', ובחי' כתר כו' מלמעלה למטה ומלמטה למעלה כאחד. א"נ, ע"ד מ"ש בזהר פ' חיי שרה ובלק"ת שם דשם ב"ן נק' המכפלה. וע' בפרדס בעה"כ בערך עשרון וברע"מ פ' פנחס דף רנ"ה)
והנה עי"ז שהיו מקריבים הקרבן ע"ג המזבח כהלכתו וכמשפטו, ע"י הכהן שהי' יודע לכוין בזה - הי' שורה ומתגלה אש שלמעלה על המזבח. והוא ענין המשכת והשראת אור א"ס בבחי' מל' ע"י עשיית המצוה זו. וכדומה בשאר המצות ציצית ותפילין שהמה ממש כדוגמת זריעת הגרעין בארץ שנבלע ונרקב בארץ ועל ידם שורה ומתגלה כח הצומח בבחי' כלי שהוא בחינת מל'.
וזהו ענין ספירת מ"ט יום שממשיכים הארה והמשכה לבחי' מל' במ"ט יום עד שבועות, שהוא בחי' כתר להיות שוין בקומתן, שהוא ענין עליית המלכות, ואז נק' בחינת אדם.
ובשבועות היו מקריבין שתי הלחם שהוא בא מחטים שהוא מאכל אדם כו'. חט"ה הוא כ"ב אותיות התורה, ואז הוא זמן מתן תורה.
והטעם לזה שע"י עשיית המצוה זו, נמשך ונתגלה בחינת הארה מלמעלה. לפי שקיום המצות הם נעשים מדברים גשמיים דוקא, כמו קרבנות מכבשים ועזים. וכן ציצית מצמר ותפילין מקלף גשמיים. ושרשם הם מבחינת רפ"ח ניצוצין שמעולם התהו: ואלה המלכים כו'. ועל ידי קיום המצות עולה ומתברר הטוב למקומו. ושרשו הוא ב"ן דס"ג שלמעלה משם מ"ה המברר שם ב"ן.
והוא ענין כל התורה כולה: וידבר ה' אל משה לאמר - משה הוא בחינת חכמה בחינת מ"ה, גילוי אור א"ס בחכמה. דבר אל בני ישראל כו' - הם בחינת נצח והוד כו' - סדר ההשתלשלות והמשכות מלמעלה למטה:
ג והנה לזאת נקראו הרמ"ח מצות בשם רמ"ח אברין דמלכא, עד"מ כמו החיות המתפשט ומתלבש בכל אבר ואבר לפי מזגו, הוא ע"י הדם: כי הדם הוא הנפש - והוא חום הטבעי. וכידוע שעיקר חיות הנפש הוא ע"י חום הטבעי ורתיחת הדמים, משא"כ ח"ו בהיפוך הוא הקרירות שהוא הסתלקות החיות מהגוף. כן הוא ענין המצות ששרשם ומקורם מבחי': כתר - תר"ך עמודי אור כו'. וכמשל העמוד שע"י נמשך מלמעלה למטה כו', כן ע"י המצוה נמשך אור א"ס להתלבש בבחי' כלי, ועיקר המשכה זו הוא בחי' גבורה דוקא, ולא בחי' דין ח"ו אלא אדרבה, הוא עיקר ההתפשטות החיות. ושרשם מבחי' ה"ג דעתיק בוצינא דקרדוניתא[1] שלמעלה מבחי' חסדים.
(ועמ"ש בד"ה: כי ביום הזה יכפר, בענין: ושמתיך בנקרת הצור, ובד"ה: שוש אשיש, בענין: תגל נפשי באלקי, ובד"ה: ושאבתם מים, גבי: כוס ישועות)
כי מבחי' חסדים נעשה בחי' מקיף לבד, כמ"ש: וימינו תחבקני כו' - בחי' אחוריים לבד. ואף שבזה גדול בחי' כח החסדים שהמה מתפשטים למקום נמוך מאד, כמו: אברהם שיצא ממנו ישמעאל - אך עכ"ז הוא רק בבחי' מקיף לבד ולא בבחי' פנימי כמו שהשפעת הגבורות הם בבחי' פנימי דוקא, כמו השפעת החיות בהאבר כו'.
ולזאת נקראו המצות בשם: פירות - שהוא עד"מ כמו המזון שהוא פנימי'. והוא עיקר חיות הגוף, כי לא יחי' בלי טרף ומזון אף שיתלבש בכמה לבושים, אא"כ יאכל אז יתחזקו כוחות הגוף שלו. (ועמ"ש ג"כ מזה בד"ה: אז ישיר כו' עלי באר, וסד"ה: כי ההרים ימושו - איך ע"י המצות נמשך א"פ וא"מ)
וגם המצות נק' בשם לבושים כנודע מאמר הזהר ע"פ: ואברהם זקן בא בימים - שהם לבושים, פי' בחי' מקיף. והיינו כי באמת אין הנשמה יכולה לקבל ולהיות נהנה מזיו ואור ג"ע העליון בלתי לבוש שהוא לבושי המצות.
וזהו מ"ש: וגבעות בצדקה - קאי על מעשה המצות. כי דרך כלל נקראו כל המצות בשם צדקה, כמבואר בלק"א, והאדם המקיים אותם נק' ג"כ בשם: צדיק כו' - שהוא עושה צדקה. כמו עד"מ מעשה הצדקה בגשמיות שנותן פרוטה לעני ובזה מחייהו, כן הוא הענין בקיום המצות נקראו המצות בשם צדקה. כי איהו צדיק ואיהי צדקה[2] - בחי' מלכות מקור הגבורות כו' ואז נק' צדק. אך ע"י הצדקה נמשך בה ה' ונק' צדקה כו'.
וזהו ענין: מדלג על ההרים - שהם בחינת אבות, ודילוג הוא ברגל א' משא"כ: מקפץ על הגבעות - שהקפוץ הוא בחי' ב' הרגלים כאחת, שהוא בחי': שמאל דוחה וימין מקרבת. וכנ"ל שבבחי' המצות יש ב' בחינות אלו: פנימי' ומקיפים. ובחינת פנימי הוא שמאל דוחה שלא תהי' ההשפעה רק לפי ערך המקבל, משא"כ בחינת החסדים שהוא שרש המקיפים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך מאד.
ולזאת דימה האמהות שהן בחינת המצות כנ"ל לגבעות בצדקה, שהם היו במעלה יותר מהאבות ולכך היו עקרות, כי נשמותיהם היו בבחינת דכורא כו'. אך עתה הוא שם מ"ה המברר שם ב"ן אבל לאחר הבירור אז יהי': א"ח עט"ב - ב"ן יתעלה בס"ג.
והוא ע"י בחינת: ובכל מאדך - שהוא בלי גבול. משא"כ: ובכל נפשך - עדיין הוא בבחי' כלי. אבל בחי' מאד הוא למעלה מבחי' כלי, ע"י אתכפייא מבחי' גבורות דוקא, כידוע מעלת בעל תשובה שהוא בחילא יתיר כו', וד"ל.
(ועמ"ש בד"ה: ואלה המשפטים בענין: וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה כו' - אדם הוא בחי' דעת, נשמות דאצילות. בהמה ב"ן נשמות דבריאה, ומשם ממשיך בחינת הדעת גם בבי"ע כו': ונתתי עשב בשדך לבהמתך - והיינו לפי שהוא מבחי' דעת העליון כו', ע"ש. ועד"ז יובן משנ"ת לעיל בענין עליית המל' מבחי' שנק' בשם בהמה לבחי' אדם. והיינו בשבועות מתן תורה, שהתורה היא מבחי' דעת היותר עליון כמ"ש הרמ"ז ר"פ קרח, ועי"ז נמשך בחי' דעת בכנס"י.
והנה מבואר במ"א בפ' שלח בד"ה: ואם האכל יאכל - בענין מנחת נסכים, שהסלת הוא המשכת הדעת והשמן והיין הם חו"ב כו'. וא"כ לפ"ז הכבש הבא עם העומר שמנחתו היתה כפולה שני עשרונים סלת - י"ל שהוא ענין המשכת הדעת ממדרגה עליונה יותר. ואפשר לומר ע"ד שנת' בד"ה: ואלה המשפטים הנ"ל - שכדי להמשיך הדעת גם בבחי' בהמה היינו בבי"ע צ"ל מקור ההמשכה מלמעלה מאצי'. והיינו כמ"ש: כי אל דעות הוי' - שכולל ב' בחי' דעת כו'. וכמ"ש ג"כ ע"פ: משה ידבר - שמשם דייקא נמשך הכח שיהי' הגילוי גם למטה כו'. וזהו ענין: שני עשרונים - לרמוז לדעת עליון ודעת תחתון. שעם היות הדעת המתפשט לקיום המדות וחיותן נק' דעת תחתון - אך כדי שיומשך ויתפשט גם בבי"ע צ"ל מקור ההמשכה מדעת עליון כו'.
והגם דבחי' זו שמבחינת בהמה מתעלה בבחי' אדם הוא בשבועות דייקא - י"ל דגם בקרבן העומר וספירת העומר צ"ל הכנה לזה, להמשיך בחי' דעת. שהרי גם להפך המדות דנה"ב הוא ע"י הדעת דייקא.
ועוי"ל בענין: שני עשרונים סולת - ע"פ מ"ש בפע"ח שער ספירת העומר פ"ג: כי מן הדעת כו' הוא כפול בבחי' א"פ ובחי' א"מ כו'. ועיין עוד בפרדס בעה"כ בערך עשרון):