Audio part 1 Video part 2 Video part 3 Video part 4 Video part 5
ביאור הדברים.
הנה הכתר הוא למעלה מכל הע"ס, והוא מקור התענוג, בחינת סכ"ע. והתחלת השתלשלות האצילות, ממכ"ע, הוא מחכמה.
(כ"ה בע"ח שער מוחין דצלם פ"ה בשם ספר יצירה, וכ"כ עוד בשער כ"ה דרוש ה', וכ"כ הרמ"ז פ' ואתחנן בדף רס"ו. ועיין בזהר ויקרא ד"י סע"ב: קדמאה י"ה, וע' מק"מ שם)
וחכמה הוא שרש האצילות, כי עיקר האצילות הוא התיקון מעולם התהו, ובחכמה אתברירו. והטעם כי ענין השבירה מעולם התהו היינו שנפלו בבחי' יש, והתיקון הוא להיות אין. והיינו ע"י החכמה כח מה.
והנה החכמה עצמה יש בה ע"ס, ומכתר שבחכמה עד ת"ת שבחכמה נקרא אבא, והנו"ה נקרא ישראל סבא. (ע' בפע"ח שער חג המצות פ"א) ומשם נמשך שרש הנשמות. כי הנה הנו"ה הם השפעת החכמה (שהנו"ה הן הן כלי ההשפעה והורדת החיות מהעליון לתחתון) רק שהוא השפעה שבאצילות קודם שבא לבחי' גילוי הנשמה עצמה. וגילוי הנשמה עצמה היינו ישראל שלמטה. אבל שרש הגילוי שבחכמה נקרא: ישראל סבא, וישמחו בך ישראל.
(וזהו ענין בחי': מזלי' של הנשמה שבבחינת מקיף, המבואר לעיל בד"ה: יונתי בחגוי הסלע. אך צ"ל, דהא שם בד"ה: יונתי נת' דבחי' מזלי' זהו בחי': ישראל עלה במחשב', ועלה במחשב' היינו הבחינה יותר עליונה שבחכמה מה שהוא דבוק בכתר כו', ע"ש. וגם עוד פי' שם דעלו במחשבה היינו בחינת א"ק מחשבה הקדומה כו'. ועד"ז נתבאר ג"כ בד"ה: האזינו השמים, וישראל סבא היינו נו"ה דאבא שהוא הבחי' אחרונה שבחכמה כו'.
מיהו בפרשה בראשית (ד"ו ע"א) גבי רב המנונא סבא: אבל אבא דילי הוה רב ויקירא ועתיק יומין - ופי' באשל אברהם: לרמוז על ישראל סבא שנקרא ג"כ עתיק יומין, דתיבת סבא ותיבת עתיקא כולא הוא חד. והיינו לומר שנשמת רב המנונא סבא נמשכה מבחי' ישראל סבא. אמנם מ"ש דישראל סבא נקרא ע"י י"ל שזהו ע"ד שמבחי' תבונה נעשה כתר לז"א, ולכן ישראל סבא שהוא נשמת כתר זה נקרא ע"י לגבי ז"א. כי ע"י הוא פנימית הכתר ונשמה שלו. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל שהנשמה שנמשכת מישסו"ת[1] נקרא מזליה לגבי הנשמות שמזו"נ. וכ"מ קצת בז"ה[2] ר"פ נח גבי ענין שנאמר נח נח ב' פעמים נגד א"פ של הנשמה ואור מקיף כו'. אכן באמת כמו שכתר אמיתי דז"א נעשה מא"א עצמו כמ"ש בע"ח שכ"ב פ"ג. כך אמיתית בחינת מזליה של הנשמה הוא מהכתר דאצילות ומחשבה הקדומה כו' כנ"ל.
ועוי"ל, דענין שרש הנשמות הנמשכים מבחינת יש"ס[3] ותבונה - זהו מ"ש בע"ח שער מ"ן ומ"ד דרוש ד' ע"פ הזהר ר"פ משפטים (דף צ"ד סע"ב): ואקרי בן לקב"ה כו' זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאו"א כו' שבאותו זיווג העליון דאו"א יוצאין משם נשמת בני אדם כו' אלא שעדיין אינן ראויות ואינן נשלמות עד שיזדווגו זו"נ דאצילות ואז הם יוצאים מזווג ההוא כו' עכ"ל.
ועיין בזהר משפטים (דקכ"א סע"ב ודקכ"ב א') ובמק"מ שם ובזח"ג ויקרא (ד"ז ע"ב ודכ"ב א' ודק"ס ע"ב) ובמק"מ שם: שע"ז נאמר: למען אחי ורעי - שמפני שיש להן חיה ונשמה מאו"א הם נקראו אחים וריעים לזו"נ דאצילות כו')
ולכן: מקדשי שמך - שמך היינו מלכות שירדה לבי"ע, והיא עולה לאצילות ע"י ישראל מקדשי שמך - שממשיכים בחי' קדש ג"פ קדוש הם חב"ד, כי בחכמה אתברירו. (וזהו ענין מקדשי שמך להיות נמשך שם מ"ה לברר שם ב"ן. ועמ"ש בד"ה: אסרי לגפן) ובחינת החכמה ממשיכים ישראל למטה לפי שהם משרש ישראל סבא ותבונה, כי תבונה היינו גילוי ההתבוננות שמזה נמשך בחינת עונג הגן עדן עליון ותחתון, דהיינו גילוי התענוג שבכתר מקור התענוגים. כי עדן הוא חכמה שם עדיין אין התענוג בבחי' גילוי, ועיקר הגילוי הוא בתבונה.
כמו עד"מ באדם, שעיקר גילוי התענוג הוא בסוף הבנת השכל כו' ומקור נש"י הוא מבחינת תענוג זה כנודע שההזרעה הוא בגמר ביאה בעת התענוג וכמ"ש: גבי שמשון ותאלצהו כו'[4] וכך נש"י נמשכו מעונג שלמעלה שהוא בעת ההשפעה. כי למעלה לא שייך שום תענוג אלא שהתענוג הוא במה שמשפיע, כמארז"ל: יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו', וזהו בחינת התענוג שלמעלה והיינו תענוג השפעת הנשמות. ולכן יש בהן כח להעלות את המלכות להיות: מקדשי שמיך, לקדש אותה ממטה למעלה. כמו: הרי את מקודשת לי - פי' שתהיה מקודשת לז"א בעלה באצילות ותעלה מבי"ע.
(והנה מ"ש: כי למעלה לא שייך שום תענוג אלא כו' - לכאורה אינו מובן, שהרי אדרבה כתיב: כי עמך מקור חיים - מקור התענוגים, עוז וחדוה במקומו? אך הענין כמ"ש במ"א כי התענוג שלמעלה כביכול אינו כמו עד"מ התענוג שבאדם שהאדם מקבל התענוג מאיזה דבר אחר שחוץ ממנו כמו מהשגת חכמה מפוארה או מאכילת מאכל ערב. ואפילו הנשמות המתענגים על ה' בג"ע הרי הם מקבלים התענוג על ידי מה שמשיגים זיו השכינה, משא"כ אצלו ית' הרי אין לך דבר שחוץ ממנו שיתכן לומר שמקבל תענוג מהדבר שחוץ ממנו ח"ו, אלא אדרבה שהוא עצמו ית' הוא מקור התענוגים א"כ הוא והתענוג שלו יתברך כביכול דבר אחד כמו שהוא היודע והוא הדעה עצמה כו'. וזהו ענין: שעשוע המלך בעצמותו הנז' בספר עמק המלך. ובע"ח לא נזכר מזה כלל. וזהו גם כן מ"ש: ואהיה אצלו שעשועים כו'.
אך הרי הוא ית' מקבל תענוג ממעשה הצדיקים וכמ"ש: הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים הוא כו'. ובזהר בדוכתי טובא: קוב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בג"ע כו', והרי בחינת תענוג ושעשוע זה הוא ענין קבלת תענוג ואיך יתכן לומר שיהי' הוא ית' בחי' מקבל ח"ו והרי כלום חסר בבית המלך שיצטרך לקבל, ואדרבה אנת הוא שלימותא דכולהו וממך הכל?
אך התירוץ שענין השעשוע עם הצדיקים הוא שמתענג כביכול ממה שמשפיע להם שהוא תענוג אין קץ, כמארז"ל: יותר ממה שהעגל כו' - א"כ אינו בחינת מקבל ח"ו כ"א אדרבה התענוג ממה שמשפיע כו' אלא שהשפעה זו א"א להיות כ"א כשהם צדיקים שאזי יוכלו לקבל ההשפעה שמהתורה ומצות נעשו לבושים ומזון לנפש שעי"ז יוכלו לקבל הזיו כו'.
וזהו מ"ש כאן: כי למעלה לא שייך שום תענוג ר"ל שיקבל תענוג מאיזה דבר ח"ו אלא שהוא עצמו מקור התענוגים אלא דשייך בחינת קבלת תענוג במה שמשפיע, כמארז"ל: יותר ממה כו' והתהוות שרש נש"י הוא מבחינת תענוג זה כמארז"ל במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים. ועמ"ש בע"ח שער מ"ן ומ"ן דרוש ב'. גם בפירוש כד סליק ברעותי' כו' ע"ש. ולכן יש בהם כח להיות: מקדשי שמך כו'. וע' בזהר ויחי (דרמ"ה).
ועמ"ש במ"א בענין: צחוק עשה לי אלקים - שהוא ענין צחוק ותענוג עליון הנמשך משם אלקים שהוא ענין להיות יש ודבר נפרד וביטול היש שעי"ז נעשה צחוק ותענוג למעלה. וזהו ענין: לויתן זה יצרת לשחק בו. וכמ"ש בד"ה: צו את בנ"י ואמרת אליהם את קרבני לחמי כו', ובד"ה: אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ"צ.
ועמ"ש בד"ה: ה' לי בעוזרי - בענין: זמן שמחתנו, ישמח ה' במעשיו כו'. ובד"ה: ביום השמע"צ גבי הנה עד"מ - שיש שני מיני תענוג לפני המלך. ובד"ה: שוש אשיש גבי שהיא מפעלת את השמחה בהוי' כו'):
ב וזהו ענין: ויין ישמח לבב אנוש, נכנס יין יצא סוד. והסוד הוא התענוג שבישראל, וגילוי תענוג זה היינו שמחה של מצוה, אשר[5] הוא תענוג: אשר אהיה כו'[6]. וגילוי שמחה זו היא: עשה רצונו כרצונך - שרצונך הוא למטה מן הדעת: כדי שיעשה רצונך כרצונו - שלמעלה מן הדעת: בעטרה שעטרה לו אמו - שבחי' העטרה אינה אימא עצמה אלא שנעשית מאימא, כמו עטרה גשמית שהיא דבר בפני עצמו.
ועיקר העטרה - היינו גילוי אור אבא. כי[7] להיות: ויין ישמח לבב אנוש - בבחינת פנימית בלבד. כמו עד"מ כששותים מעט יין אזי משמח הלב, משא"כ ריבוי יין מבלבל המוח. ולכן היו מנסכין ע"ג המזבח במדה: חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל כו' - כי מזבח הוא בחינת מלכות והיין היינו המשכת הבינה, וצ"ל במדה. כי בינה דינין מתערין מינה, ולכן היה חטא אדה"ר: שסחט אשכול ענבים, וגם חטא נח: וישכר ויתגל בתוך אהלה - שמזה נמשך: וירא חם כו'. אלא צ"ל במדה, כדי לשמח הלב בלבד בבחינת פנימית, כדי לעורר הכתר היינו העטרה, שהוא תענוג העליון שמתעורר על ידי שמחה של מצוה.
אבל אחר שנתעורר הכתר, העיקר להמשיך מוחין דאבא: להצהיל פנים משמן - שמן בחשאי: בעמדם תרפינה כנפיהם - כנפיהם מה שמעופפים, היינו מה שהיו בוערים כו', ואחר כך תרפינה, נעשה בבחינת ביטול. וגילוי אור אבא הוא שבוקע אורות דאימא: ויעבור ה' על פניו כו' - לירד למטה דהיינו בהתלבשות אורות בכלים, אור התורה שנתלבשה בענינים גשמיים: תרומות ומעשרות כו' (ועיין בפע"ח שי"ב פ"א).
וזהו ענין: אדם - א' דם - כי ההתפעלות והשמחה זהו נמשך מבחי' הדמים שבלב, וכמו: ויין ישמח. והאלף - הוא בחי' חכמה להמתיק הגבורות. ותחת אשר לא עבדת בשמחה - היינו התחלה, אבל אין זה התכלית, כי אין זה אלא בחינת רצוא, וצ"ל בחינת: שוב לאחד - והיינו המשכת אור אבא דוקא, שיהיה אור אבא דוקא בגילוי, ואורות דאימא אינן אלא כדי לשמח בלבד. ולכן בברכת: שים שלום שהוא בחינת הזיווג: כי באור פניך נתת לנו תורת חיים - גילוי אור אבא, וזהו: להצהיל פנים משמן דוקא שהוא בחינת אבא.
(ועמ"ש בד"ה: כי תבואו אל ארץ מושבותיכם. ועמ"ש ע"פ: מאה"ז בפרשה וירא דקי"ב א' ע"פ: בת אבי היא, ובפרשה אמור דף ק' ע"ב. ומ"ש מזה ג"כ בד"ה: שובה ישראל. ועמ"ש סד"ה: יהודה אתה, גבי בני אביך)
אך שמן זה, היינו בחי' ביטול שמחמת השמחה של יין הוא במקורו למעלה במוחין. אבל כשיורד אבא למטה בנצח והוד נקרא: לחם. כמ"ש: ולחם לבב אנוש יסעד - ויסעד היינו עוז של התורה שנותנת כח לחלישות הנשמה. כמ"ש במ"א על פסוק: בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים כו' ע"ש. וכך לבב אנוש - היינו מלכות שירדה לבי"ע: רגליה יורדות מות. (עיין במאורי אור אות א' סעיף ק"ד)
והכח הזה להיות עולה באצילות הוא ע"י ירידת אור אבא בנו"ה דז"א שהם בחי' אותיות. (כי נו"ה נקרא שוקי האיש ורגליו, שהן בחי' אותיות, כמו שהרגלים מוליכים את האדם ממקום למקום. כך על ידי האותיות נמשך השכל כו')
והיינו בחי': חטה. כי חטה בגימט' כ"ב, שהן כ"ב אותיות. כי החטה היא ג"כ בחי' חכמה, שהרי: אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, אלא שבחי' חכמה זו היא בחינ' קטנות מאד. ועמ"ש מזה בד"ה: וספרתם לכם גבי חג השבועות. והיינו בחינת אותיות שבחכמה והם בנו"ה דז"א. ולמטה ששם עה"ד טוב ורע, שם הוא התלבשות החכמה וירידתה בבחי' לחם להיות עוז. ואינה בבחי' שמחה כמו היין - כי לחם אין בו טעם מתיקות, והוא בחי' מלכות, כמ"ש: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. (וכמ"ש בזהר ויחי דר"מ ע"א)
ואעפ"כ תחלה הוא הלחם, כנודע שאי אפשר לשתות יין אליבא ריקנא. ושם הוא: לחמו בלחמי - שתי הלחם הם נו"ה - איהו בנצח ואיהי בהוד כו', והוד הוא בניקוד מלאפום ולכן נקרא לחמו. גם לחמו לשון רבים היינו עליות המלכות מרה"ר טורי דפרודא כו', ולחמי - היינו איהו בנצח שהוא בניקוד חירק, שאח"כ יוכל להיות יין המשמח ולהיות להצהיל פנים משמן דוקא בעטרה שעטרה לו אמו כו'.
אך בחינת העטרה זו צ"ל: צאינה וראינה - צאינה מאצילות כי באצילות הכל בבחינת מקיפים ואיהו וחיוהי חד ואינו נראה ונגלה כו' רק צאינה וראינה בנות ציון, היינו בהיכלות דבריאה שם מורגש ונגלה כבוד גילוי התענוג כו':
ג והנה להבין ענין הלחם, שאנו רואים, שהלחם דוקא יסעד לבב אנוש יותר מהיין כו'. וגם כאן מבואר, ששרשו מאבא שהוא למעלה מבחי' יין שהוא אימא כו'.
ויובן ע"ש מ"ש באגה"ק בתחלתו ע"פ: חגרה בעוז מתניה - אין עוז אלא תורה, שהיא נותנת כח ועוז לבחי' מתנים כו', ע"ש. והנה המתנים הם נו"ה שנקראים תרין שוקין, ובמקום המתנים בפנים שם הם הכליות, שנו"ה[8] נק' ג"כ כליות יועצות. ומבואר בע"ח: שנה"י[9] חדשים נמשכים מהכתר.
(בפע"ח שער העמידה פי"ד איתא וז"ל: אריך אנפין שהוא הכתר, הנקרא: אל עליון - שהוא הגומל חסדים, שהם נה"י דזעיר אנפין, המוציא אותם בסוד תוספות מחדש, עכ"ל)
ועיין בפי' הרמ"ז בפ' בראשית (דף ח' ריש ע"א) גבי: לכל עושיהם, מ"ש בשם ספר הליקוטים בדרוש: נה"י החדשים כו'. וזהו: חגרה בעוז מתניה - עוז היינו התורה ששרשה מהכתר, ממנה נמשך הכח ועוז לבחי' מתנים שהם נו"ה.
והענין הוא, כמו עד"מ שאנו רואים שיש אדם שאע"פ שמשיג השכל, עכ"ז אינו יכול לללמדו לזולתו, כ"א לעצמו הוא מבין, אבל אינו יכול להשפיעו ולהבינו לאחרים. והטעם הוא, מפני שהוא אינו בר שכל גדול כל כך, לכך די לו להפקיע את עצמו. אבל לא יוכל לשית עצות בנפשו איך להשפיע לזולתו. כמ"ש באגה"ק בד"ה: להבין משל ומליצה - שכדי להשפיע צריך להתייעץ איך להשפיע בדרך שיוכל המקבל לקבל ההשפעה. שאם יאמרנה כמו שהיא בשכלו לא יוכל הבן שהוא קטן להבין ולקבל. רק צריך לו לסדר בסדר וענין אחר, דבר דבור על אופניו מעט מעט. ובחי' עצה זו נקרא: נצח והוד - שהן כליות יועצות כו'.
וגם נו"ה נק': שחקים ורחיים - ששוחקים מן לצדיקים. כמו הטוחן ברחיים עד"מ, שמפרר החטה לחלקי' דקים מאד. כך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה שרוצה להשפיע לבנו, ולחלקו לחלקים רבים, לומר לו מעט מעט במועצות ודעת כו', כמ"ש כ"ז באגה"ק שם.
ולכן מי שאינו בר שכל גדול לא יוכל לשית עצות איך להשפיע, ע"כ אע"פ שמבין השכל בפ"ע אינו יכול להשפיע לזולתו, רק דוקא מי שהוא בר שכל גדול, הוא שיכול להשפיע, כי מחמת גודל שכלו ועמקות דעתו יוכל להתייעץ איך להשפיע אפילו להבן שהוא קטן כו'. נמצא עצה זו שהיא בחי' נו"ה, שרשו נמשך דוקא מגדלות השכל שלמעלה מעצם השכל שהוא משפיע כו', לכן יש שמשיג השכל ואעפ"כ אינו יכול להשפיע.
וכך יובן הנמשל למעלה, שזהו ענין שנה"י החדשים נמשכים מהכתר. (ועמ"ש מזה ג"כ: בביאור ע"פ אלה מסעי). כי הנה עולמות בי"ע הם בעלי גבול ותכלית, ואינן ערוך כלל לאצילות שבו מלובש אור א"ס ב"ה. לכן כדי להיות השפעת האור והחיות מאצילות לבי"ע - זהו ע"י נו"ה שנק': מאזני צדק. ששוקלי' איך וכמה יהי' ההשפעה מבחי': צדק מל' - דאצילות המחיה בי"ע.
וזהו ענין: כליות יועצות כו'. ולכך גם נבואת משה הי' רק מבחי' נו"ה. וכמ"ש האריז"ל בשער הנבואה פ"א, וכמ"ש באגה"ק בד"ה: עוטה אור - שלמעלה מנו"ה אין שום השגה לנביא וחוזה.
ולכן התהוות נה"י חדשים, שהם בחי' עצה הנ"ל איך להשפיע למקור דבי"ע, נמשך דוקא מבחינת הכתר. ע"ד: המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ - דהפי', כי לפי שהוא גבוה מאד נעלה, ע"כ שמים וארץ ומעלה ומטה שוין לפניו. ולכן משפילי לראות אפי' בארץ כמו בשמים כו'.
וזהו מ"ש בזהר פ' בלק (דקצ"ג ע"ב) ע"פ: ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן (בישעיה סי' כ"ה[10]) - עצות מרחוק - מאן נינהו - אינן תרין בדי ערבות דכל עיטא דנביאים מתמן אתיא אינון איקרון: עצות מרחוק.
ור"ל שבחי' נו"ה שנק' עצות, הם מקבלים הכח לזה מרחוק, דהיינו מבחי' חכמה וכתר. וכמ"ש: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וע"ז נאמר ג"כ: כי עשית פלא כו' - שנמשך מבחי' פלאות חכמה שלמעלה מהשכל המושג כו'. וזהו: פלא יועץ כו', ע"ש.
וזהו ענין: חגרה בעוז דוקא מתניה כנ"ל. וזהו ענין מעלת ומדרגת הבחי' בתורה, מה שנקרא לחם שהוא בנו"ה. וז"ש בזהר (פ' פנחס דרי"ז ע"ב): ההוא לחם דאזילו שחקים וטחנין מנא למיכלא דצדיקייא כו', וכמ"ש לעיל עד"מ שמפרר החטה לחלקים דקים מאד, כך נמשכו אותיות התורה למטה עד שכל אדם יוכל לקבל כו' וכן התחלקות הלכות תשבע"פ.
וא"כ אף שנשפל למטה מבחי' יין ואין בו טעם מתיקות, וכמו נו"ה נק' בדי ערבות שאין בהם טעם כו' - אעפ"כ שרשן גבוה יותר, דהיינו מבחי' החכמה והכתר כנ"ל, וזהו עצות מרחוק. וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה: והיא רחוקה ממני - ששרשה משכל הנעלם מכל רעיון, ונק' פלא כו'. ומשם נמשכה בבחי' נו"ה להיות בבחי' לחם חטה, ע"י שמפרר החטה לחלקיםת דקים כנ"ל.
וזהו: ממרחק תביא לחמה, וכמ"ש בזהר (פ' צו דל"ה ע"ב). ור"ל שבחי' לחם שרשו ממקום גבוה מאד, דהיינו מבחי' שהיא רחוקה מגדר ההשתלשלות. ולכן לחם זה לבב אנוש יסעד.
ובזה יובן ג"כ ענין הלוחות. דהנה מבואר במ"א ע"פ: אם בחקתי תלכו, במ"ש חרות על הלוחות אשר נחקק מהם ובהם, שזהו ענין גליף גליפו בטהירו עילאה, והיינו בחינת כתר ע"ש באריכות. וגם לכן יש תר"ך אותיות בעשרת הדברות. וצ"ל דהנה בפרדס בעה"כ כ': שהלוחות הם נצח והוד, וכ"כ באוצ"ח דפ"ה, ובע"ח של"ז פ"ו.
ולפי הנ"ל א"ש, והיינו ע"ד מ"ש בפע"ח בפי': אל עליון כתר גומל חסדים טובים נו"ה דאבא וכנ"ל. ועמ"ש מענין אותיות התורה בד"ה: נר חנוכה כו' מזוזה מימין כו'. וזהו בחי' לחם וכמ"ש בד"ה: וספרתם לכם - גבי חטה כ"ב אתוון דאורייתא ששרשן מאותיות החקיקה כו' ע"ש:
ד וביאור הענין: דלחמו בלחמי. הנה שתי הלחם הם תשב"כ ותשבע"פ, וזהו ג"כ ענין: לחמו ולחמי. כי: לחמו לשון רבים - זהו תשבע"פ, ולחמי לשון יחיד - זהו תשב"כ.
כי הנה תשבע"פ עיקרה להשיג ולהבין הדין וההלכה, שאם אומר ההלכה ואינו מבין אינו נחשב לו ללימוד כלל (כמ"ש במג"א סי' נ'). ומאחר שהוא בבחינת השגה הרי כל א' משיג לפי מדרגתו. ולכן נקרא: לחמו - לשון רבים, שיש לכל א' חלק בפ"ע, כפי ערך השגתו, והוא רשות הרבים.
ותשב"כ - נקרא: לחמי, לשון יחיד. דהנה עיקר תשב"כ היא הכתובה, תמונת אותיות, כפי התמונה כן הוא רמיזתו למעלה, אבל השגת שכל האדם אין בהם כלל, כי הם למעלה מן השכל כו': חכים ולא בחכמה ידיעא. ולכן נקרא: תורה שבכתב, ואין תלוי בדעת, ואפילו ע"ה אם אמר הפסוק בלתי שום דעת כלל - נקרא עוסק בתורה שבכתב. ולפיכך כל ע"ה מברך ברכות התורה בשחר לפני הפסוקים, וכן כשעולה לס"ת.
ולכן: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ - כי באמת א"א להביאם בשכל ודעת. וכן: דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב - כי הם הדעת, והכתיב הוא למעלה מהדעת כו'. וע"כ נקרא תשב"כ: לחמי - לשון יחיד, דלא שייך לומר בה התחלקות המדרגות כ"א לפי השגתו, מאחר שבאמת היא למעלה לגמרי מהשכל כו'. והפשטיות המושג - נקרא רק: לבושא דאורייתא לגבי פנימיותו הרמוז בהאותיות. ועמ"ש בפ' ברכה בד"ה: תורה צוה כו' ע"ש.
ועוד טעם שנקרא תשבע"פ: לחמו, לשון רבים. דהנה מבואר במ"א באגה"ק ד"ה: והמשכילים יזהירו, וז"ל: והנה כשהמל' דאצילות מתלבשת בק"נ כדי לברר הניצוצות שנפלו בשבה"כ, אזי גם המלכות דאצילות נקרא בשם: עה"ד טו"ר, לגבי ז"א דאצילות שאינו יורד שם, ונקרא: עץ החיים כו' יעו"ש.
ונודע כי עיקר בחינת רשות הרבים טורי דפרודא, הוא בשבה"כ, וע"כ גם המלכות שהיא בחינת: תשבע"פ מל' קרינן לה - שמתלבשת שם כדי לברר הניצוצות, נקרא ג"כ בלשון רבים כמו שנקרא בשם עה"ד. וזהו ענין: ורב להושיע - כל רב מבבל[11], כמ"ש במ"א. משא"כ תשב"כ שהיא בחי' ז"א דאצי', שאינו יורד שם - נק': לחמי - ל' יחיד:
ומעתה יובן ג"כ מה שבחי' ב' התורות: תשב"כ ותשבע"פ נקראו בשם: שתי הלחם דוקא. דעם היות שמבואר הטעם דבתשבע"פ שייך לחמו ל' רבים ובתשב"כ לחמי ל' יחיד - מ"מ צ"ל למה נרמז זה ההפרש שבין תשב"כ לתשבע"פ בבחי' לחם דוקא, הלא התורה נק' בכמה שמות לחם יין ושמן ולמה נרמזו בבחי' לחם דוקא.
והן אמת י"ל הטעם כפשוטו, מפני דלחם זהו הנגלה שבתורה, אשר בחלק הנגלה שייך לומר ב' בחי' הנ"ל דלחמו ולחמי. אמנם באמת עוד אפשר לומר הטעם, דהנה מבואר במ"א בפ' בשלח בענין לחם משנה דשבת - שהם כנגד ב' בחי' לחם: לחם מן הארץ ולחם מן השמים שהוא המן. וכנגד ב' לחמים אלו, הם ב' ברכות ראשונות דבהמ"ז: ברכת הזן וברכת הארץ כו'.
דהנה פי': לחם מן הארץ - כי בחי' ארץ הוא בחי' שם ב"ן, ולחם מן הארץ - היינו בחי' בירורים דתהו שמתבררים ע"י המל' היורדת לברר כו'. ולחם מן השמים - ירד בזכות משה, שהוא שם מ"ה כו'. וזהו ענין ברכת הזן שתיקן משה, שהוא כנגד לחם מן השמים כו', וברכת הארץ נודה לך - כנגד לחם מן הארץ. כי יש ברכה והודאה, יחו"ע ויחו"ת כו', ע"ש באריכות.
והנה תשב"כ ותשבע"פ נקרא ג"כ שמים וארץ, וכמ"ש במ"א בד"ה: השמים כסאי כו' ובאשר דוכתי. ולכן הן הן ג"כ ב' בחי' לחם הנ"ל: תשבע"פ שהיא בחי' מל' המתלבשת בק"נ לברר הנצוצות שנפלו בשבה"כ נקרא: לחם מן הארץ. וזהו: לחמו - לשון רבים. ותשב"כ - שהיא מבחי' ז"א שאינו יורד שם, נקרא: לחם מן השמים: לחמי - לשון יחיד.
ועוד יתבאר זה יותר ממ"ש בפ' משפטים ע"פ: כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר כו': שאותיות דתשב"כ נק': אבנים שהן בריאה בידי שמים, וזהו ענין: כעצם השמים. ואותיות תשבע"פ נק': לבנת הספיר, והלבינה עשוי' ע"י האדם מעפר הארץ, רק שנעשו ג"כ כאבנים. ולכן: שתי הלחם הם בנו"ה, דכמו הברכה על לחם מן הארץ נתקן בנודה לך בחי' הודאה, כך תשבע"פ הוא בחי' איהי בהוד. וכמו הברכה על לחם מן השמים תיקן משה ברכת הזן כו', כך זהו תשב"כ: איהו בנצח, שהוא נקודת חיר"ק, בחי' נקודה וביטול, כי נצח ענף החכמה, וכן משה בחי' נצח דאבא כו'.
ופי': לכו לחמו בלחמי - היינו שיהי' העסק בתשבע"פ לשמה, שיהי' לחמו ג"כ בבחי' לחמי, למהוי אחד באחד. והיינו כמ"ש: וכל בניך למודי הוי'. ויובן זה ממ"ש במ"א בפ' בראשית, בענין ב' ברכות ראשונות של נשואין: יוצר האדם ואשר יצר את האדם - שהם כנגד תשב"כ ותשבע"פ, ושלכך בברכת אשר יצר חותם בברוך כו', ע"ש.
ומעתה יובן ג"כ ענין: תנופת שתי הלחם. כי הנה תשב"כ ותשבע"פ נק' ג"כ: חתן וכלה. ועד"מ כדי להיות יחוד חתן וכלה צ"ל תחלה בחי' נשואין, שהוא בחי' חופה שהיא בחי' המקיף על שניהם. וזהו בחי': בעטרה שעטרה לו אמו - שבחי' העטרה זהו בחי' כת,ר שלמעלה משתי הלחם שהם נו"ה איהו בנצח ואיהי בהוד. וזהו ענין שמניפין שתי הלחם להעלותן לשרשן ומקורן בבחי' מקיף הנ"ל, בחי' העטרה וכתר כו'. ועי"ז נעשה היחוד וההמשכה מתשב"כ בתשבע"פ, וכמ"ש במ"א מענין זה בפ' הברכה בד"ה: תורה צוה כו' הנ"ל. ועמ"ש גבי ענין לחם משנה - שבשבת ג"כ עולי' ב' לחמים הנ"ל לבחי' שלמעלה משניהם כו':
ה אך בחי' העטרה זו צ"ל: צאינה וראינה - מאצילות בהיכלות דבריאה כו'. ולכאורה זה אינו מובן כלל, איך בהיכלות דבריאה יוכלו לראות מה שא"א לראות באצי', והלא אין ערוך בריאה לאצילות. וכבר נז' למעלה שהוא ע"ד וכעין מ"ש: מרחוק ה' נראה לי כו'.
אך י"ל עוד דהנה כעין זה איתא בפע"ח גבי כוונת ק"ש: כי אין בנו כח לעורר או"א בהיותנו באצי' רק בהיותנו למטה בבריאה כו', ע"ש. ואפשר לומר ע"ד שארז"ל בגמ' (ביבמות דמ"ט) גבי מנשה שהרג את ישעי', אמר רבא: מידן דייני' וקטלי'''' אמר לי': משה רבך אמר: כי לא יראני האדם וחי ואתה אמרת ואראה את ה' כו'. ופריך הש"ס: מ"מ קשו קראי אהדדי, ומשני: כדתני' כל הנביאים נסתכלו באספקרליא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה[12].
ומבואר הפי' במ"א (בד"ה: ת"ר נר חנוכה ב"ש אומרים כו') דאספקלריא המאירה היינו עד"מ זכוכית הבהירה, אשר בה ועל ידה יכולים לראות גם מרחוק, ורואים מהות הדבר ועצמותו ממש. אבל אספקלריא שאינה מאירה, היא הזכוכית הנק' (שפיגע"ל) שיש צפוי דק על הזכוכית, ולכן אין רואים בה ועל ידה מהות הדבר הנראה ממש, רק דמותו ותבניתו. וע"כ נק' אספקלריא שאינה מאירה, שהרי אין רואים בה כלל מהות הדבר ממש. משא"כ באספקלריא המאירה שרואי' עצם הדבר הנראה ממש.
אמנם מ"מ באספקלריא שאינה מאירה יכולים לראות עכ"פ הדמות גם מהדבר שא"א לראותו כלל ע"י אספקלריא המאירה, כמו שיכולים לראות את עצמו ע"י (השפיגעל) וגם לראות מאחוריו. רק שרואה הדמות ולא עצמיות המהות כו'. אבל באספקלריא המאירה א"א לראות כלל א"ע ולא מאחוריו עד"מ.
ועיין בפ' וארא (דכ"ג ע"ב) מענין אספקלריא המאירה ושאינה מאירה. ובת"ז תיקון כ"ב ותיקון מ', ובשער היחודים פרק א', ובסה"מ סי' קנ"ו, ובפרדס בעה"כ, ובמא"א באות אלף סעי' קנ"ט.
והנה מרבע"ה ראה באספקלריא המאירה אשר בה רואין המהות ממש, ובבחינה זו נאמר: כי לא יראני כו'. משא"כ שאר הנביאים נתנבאו רק באספקלריא שאינה מאירה, וזהו: שכל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה. ועמ"ש מענין זה בד"ה: וידבר משה אל ראשי המטות כו'. ופי': כה - היינו בחי': כדמותנו, וזהו: וביד הנביאים אדמה כו'.
אך לפיכך יכול לראות גם בחי' עליונות יותר, שלא ניתנו לירד ולהתגלות בבחי' אספקלריא המאירה כו', כנ"ל במשל, ולכן באמת אמר ישעיה: ואראה את ה' - והיינו בבחינת אספשא"מ כו'.
ועד"ז מובן מש"כ: צאינה וראינה כו' - שבחינת העטרה שהיא בחינת כתר א"א כלל לראות ולהשיג בבחינת אספקלריא המאירה, אלא: צאינה וראינה - בבחינת אספקלריא שאינה מאירה, שעי"ז: וראינה בעטרה כו'.
והנה נודע גם כן, דההפרש שבין משה לשאר נביאים, היינו שמשה היה רואה בעולם האצילות ע"י מעבר הבריאה, משא"כ שאר הנביאים היו רואין בעולם האצילות ע"י התלבשות גמור בבריאה כו'. ע' בשע"ק ח"ג ש"ו, וע' בפי' הרמ"ז בפ' וארא (דכ"ג ע"א) בענין האבות ומשה.
וא"כ לפ"ז צ"ל: דגילוי האצי' נק' אספקלריא המאירה, וכשהוא ע"י התלבשות גמור בבריאה נקרא אספקלריא שאינה מאירה. וא"כ לפ"ז א"ש הפי' דלעיל: צאינה מאצי' בהיכלות דבריאה ושם וראינה כו', דהיינו ע"י אספקלריא שא"מ כו'.
ועד"ז יובן ג"כ מ"ש בפע"ח גבי ק"ש: כי הנה בחי' אספשא"מ שהראי' נמשך בבחינת אור חוזר מחמת הצפוי דק המעכב ומונע התפשטות הראות כו' - הוא בעבודה בחי': בכל מאדך - שמחמת ההסתר דנה"ב נעשה תוקף האהבה בבחי' מאד, ועי"ז דוקא מעורר למעלה יותר. ועמש"ל בפי': הראיני את מראיך כו'. ובחי' זו שייך בהיותנו בבריאה כו', וע"ד שנת' בביאור ע"פ: שחורה אני ונאוה כו' - שבירידת המל' בבריאה דוקא נעשית בחי' כלה, כלתה נפשי כו' ע"ש באריכות.
ועמ"ש בד"ה: ואהי' אצלו אמון: בפי' ממושבותיכם תביאו כו' - שהוא בחי' ק"ש שהיא מיושב כו', שמשם דוקא מביאין ומניפים שתי הלחם להעלותם לבחי' העטרה כו'. והוא מטעם הנ"ל: