Video part 1 Video part 2 Video part 3
ביאור ע"פ באתי לגני
הנה עד חצות לילה הוא בחי' ירידה, ומחצות ואילך מתחיל עליית שחרית, ובמנחה התחלת הירידה מעט מעט עד לילה: ותתן טרף לביתה, ראש לשועלים.
(ועיין מזה בזהר ר"פ שלח דקנ"ו ב', ובפ' אמור ד"צ ע"א: בשעתא דכנס"י אתערת כו', ובמק"מ ובהרמ"ז שם. ובהרמ"ז ר"פ צו: שבלילה רחל יורדת לבריאה, בזמן הגלות - בסוד גלות, ובזמן ביהמ"ק - לתת טרף כו'. ועיין בזח"ג בפ' בהר דק"ז סע"ב, מצורע דנ"ב ע"ב, ויקרא די"ג ע"א. ח"א לך לך דצ"ב סע"א, ויחי דרל"א ע"א, ח"ב בא, דל"ז ב', בשלח דמ"ו א', תרומה דקע"ב סע"ב).
והנה הקב"ה, ז"א - שהוא מדות הנהגות העולם, ובו מלובש המוחין דאו"א, והמוחין המלובשים בו הוא בחינת: עלמא דאתכסיא.
(ר"ל: שהחכמה נעלמת בהמדות, ועיקר הגילוי בעולמות הן המדות כו'. כי חו"ב נקרא עלמא דאתכסייא: הנסתרות לה' אלקינו, וזו"נ הן: הנגלות - דהיינו שע"י המדות הוא הנהגת העולמות. ולכן אפילו בחינת המוחין דאו"א המתלבשים בז"א - הן נעלמות בבחינת העלם כו'. ועוד זאת כי גם בהמדות עצמן אין המוחין מתגלים, רק ע"י שמתלבשים בנה"י דאבא ואימא, שהן בחי' לבושים להמוחין, וע"י לבושים אלו הם מתלבשים בהמדות. וכמ"ש בע"ח שער למ"ד פ"ב. ונמצא א"כ, כי חב"ד דז"א דמצד אבא יש עליהם ב' כיסויים וב' מסכים כו'. ועיין שער ל"א פ"ח, וע' בהרמ"ז ר"פ בהעלותך (בדף קמ"ח ע"ב) בד"ה: ת"ח אילנא דחיי).
והנה ידוע ג"כ בענין: כי אל דעות - שמלמטה למעלה, אצל המקבל נקרא למטה היש ומה שלמעלה הוא אין, מפני שאינו מושג. משא"כ מלמעלה למטה אצל המשפיע נקרא למעלה היש וכל מה שלמטה נק' אין, כי כלא חשיב לגביה. שהרי מבחי' התחתונה שבמשפיע נשפע להמקבל ומזה לבד כל התהוותו. ולכן ארז"ל: רגלי החיות כנגד כולם כו' שוקי החיות כנגד כולן כו'. ועד"ז גם כאן, מה שנמשך ממוחין דאו"א לז"א, אינו אלא בחי' הארה ונקודה בעלמא מלובשת בז"א.
וזהו ענין שם אלקים שנזכר במעשה בראשית בכל יום מששת ימי בראשית. כי הנהגת המדות הם ששת ימי בראשית: יהי אור יהי רקיע כו', וכולם בחכמה עשית - שהחכמה מתלבשת במדות, אלא שהמשכה זו הוא ע"י שם אלהים שהוא בחינת צמצום. (ול"ב אלקים דעובדא דבראשית - הם ל"ב נתיבות החכמה, שהחכמה מתחלקת לל"ב נתיבות והם בחי' צמצום והעלם כו') לצמצם ההמשכה.
משא"כ בשבת שהיא התגלות מוחין דאבא, (שז"א מלביש לעצמיות המוחין דאבא כו'. וכן המל' עולה במקום אבא במנחה, וגם במוסף היא במקום אימא ממש, ומקבלת מז"א שבתוכו אור אבא ממש. וע' פע"ח שער העמידה (ס"פ י"ד), וע' בהרמ"ז פ' פקודי (דר"כ ע"ב) בענין: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות כו') לכן נאמר בשבת: ויכל אלהים, וכתיב אח"כ: ביום עשות הוי' אלהים כו'.
והנה עד"ז הוא ג"כ ענין עסק התורה לשמה - כי אורייתא מחכמה נפקת, ולכן על ידי אתערותא דלתתא: כל העוסק בתורה למטה לשמה, הקב"ה שהוא ז"א: קורא ושונה כנגדו - שהוא ענין המשכת מוחין לז"א, מעצמיות מוחין דאבא כו', שלמעלה מעלה מהארת החכמה המתלבשת במדות ע"י שם אלקים להנהגת העולמות וחיותן כו', שהוא רק בחי' צמצום, ולכן הן נק' אין וכלא חשיב לגבי עצמיות המוחין דאבא כנ"ל.
[ועיין בזהר ויקרא (די"ג ע"א): שעל עסק התורה נאמר: שאו ידיכם קדש וברכו את הוי' - את תברך לקב"ה כו'. והיינו כנ"ל, שממשיכים לז"א הנק' הקדוש ב"ה מבחי' אור אבא שהוא בחי' קדש העליון. ועמ"ש מזה בד"ה: צאינה וראינה, וגם בענין: כי אל דעות, הנה התורה היא המשכת דעת עליון, וכנודע שהתורה נק': תורת אמת כו'] שממשיכים בז"א ע"י עסק התורה.
ועוד פי': לשמה - לשם ה"א, להמשיך הארה היוצא מיסוד דאבא להמתיק דיני לאה, כמ"ש בפע"ח שער י"ז ריש שער הנהגת הלימוד, והיינו ע"י הלימוד בעיון ובהעמקה. כי לאה היא בחי' אותיות המחשבה, מל' דתבונה, תחתית המדרגה דתבונה והתגלותה בחי' אותיות המגלים כל דבר. ולכן נק' דינים וגבורות, מחמת שהם מגבילים השכל לבלתי יתפשט בלי גבול. וגם הם לבדם אין בהם שום שכל. והראיה, שיוכל לחשוב אותיות מבלי שיודע השכל שבהם.
והנה ידוע, שמוחין שבעולם התחתון הוא בחי' אותיות לגבי עולם העליון, וכמ"ש בד"ה: ועתה יגדל נא, גבי: כאשר דברת לאמר. וכשלומד תורה אף שהוא מבין, אך שהוא שלא בעיון - הוא נק' בחי': אותיות, ואין בו התגלות כ"כ.
וכדי להמתיק דיני לאה, להביא מוחין בתוך האותיות - צריך להמשיך הארה מיסוד אבא. הענין, ידוע שמוח העיון ומוח הזכרון הוא בחי' חכמה שלמעלה מהבינה, ונקר': משכיל - שמשם בא השכל. וצריך ללמוד בעיון עד שיומשך שכל מבחי' חכמה שבו, מה שהיה תחלה צפון ונעלם, ונעשו מוחין להאותיות, ונמתקו דיני לאה, ונעשה כן בכל העולמות מוחין להאותיות.
ולכן עיקר ההמשכה צ"ל מבחי' חכמה, יסוד אבא - כי בחכמה שורה אור א"ס, ע"ד מ"ש: דבאצי' איהו וגרמוהי חד, משא"כ בבי"ע הוא ע"י מסך מבדיל, דהיינו ע"י התלבשות גמור דרך הבינה דאצילות.
ואף שבאצילות מאיר ג"כ ע"י החכמה: כולם בחכמה עשית - מ"מ חכמה דא"ק המלובשת בחכמה דאצילות (ע' ע"ח שמ"ז פ"ג) אינו נק' מסך כלל, שאינו מסתיר ומעלים אור א"ס ב"ה, מפני שהוא בחי' אין: והחכמה מאין תמצא, כח מ"ה. ולכן ניצוץ אלקות שבכל א' וא' מישראל הוא מלובש בבחי' חכמה שבו, מחמת דלית מחשבה תפיסא ביה כלל, ולכן אינו יכול להתלבש אלא בבחי' חכמה, כמ"ש בסש"ב פי"ח.
והנה איתא בפע"ח שי"ז פ"ב בפי': ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת והנה אשה שוכבת מרגלותיו כו'.[1] ולכן: ויחרד האיש כו' - והיינו לפי שנדחית רחל למטה ולאה היא דינים וגבורות. ולכן נשתבחו אותם העוסקים בתורה אחר חצות, שעי"ז ממשיך האור לזו"נ דהיינו לבחי' רחל לתקנה לעליית שחרית. וכמ"ש בזהר אמור (ד"צ ע"א): וגם שאז נמתקים דיני לאה. עיין בזהר הרקיע פ' בא (בדף ל"ז ע"ב). ועיין בפי' הרמ"ז בפ' אמור: שם ידוע כו' אבל העיקר כו':
ב אך כיצד יגיע לבחינה זו להיות ע"י עסקו בתורה המשכת עצמיות חכמה עילאה - הנה לזה צריך להמשיך מבחי' יותר גבוה מבחי' ח"ע דאצילות, עד שמחמתו יומשכו מוחין דאבא למטה לז"א. וכמו עד"מ הרב שצריך להסביר לתלמידו איזה שכל עמוק, שמוכרח להיות שכלו בעצמו גדול יותר הרבה. וגם בשעת ההשפעה מוכרח לעורר עצמיות שכלו, להתייעץ איך להשפיע השכל העמוק להתלמיד שהוא קטן הרבה מהרב כו'.
ועד"ז יובן גם כאן בהנמשל, שכדי להיות המשכת ח"ע בהמדות, צ"ל מקור ההמשכה מלמעלה מהחכמה. וזהו ענין: אריתי מורי עם בשמי. כי הנה הריח הוא מחוטם וטעם הוא בפה וחיך. הרי הריח גבוה יותר במדרגה, שהחוטם יותר נעלה. וז"ש: ותהלתי אחטם לך[2].
וגם אנו רואים בחוש שהטעם הוא ע"י לעיסת המאכל, ואז דייקא טועם החיך והגרון. וגם, כשהחיך טועם שוב אינו ראוי למאכל. משא"כ כל זה בריח, שתיכף ומיד מגיע לו הריח, וגם כשהוא שלם. ולכן אין הדבר כלה, שחוזר ומריח כמה פעמי'. וכך למעלה טעמים בחכמ' גבי טנת"א[3] שהיא ראשית האצילות, משא"כ הריח הוא למעלה מאצילות: חוטמא דעתיק (כמ"ש באדרא דק"ל ע"ב).
(ופי', דכמו עד"מ הריח הוא בחי' מקיף, משא"כ הטעם הוא בחי' פנימי, ולכן הריח הוא קצת בחי' נצחי, שלא יפסק ויכלה כמו שיכלה הטעם, שכשהחיך טועם שוב אינו ראוי למאכל שלפי שהטעם הוא בחי' פנימי, הוא מוגבל ומצומצם יותר מן הריח. וכך למעלה שבאצילות הוא התלבשות האורות בכלים, שהכלים מגבילים האור, אבל בחי' עתיק הוא למעלה מהכלים, ונק' א"ס לגבי האצילות כנודע. וזהו ענין: לבעל החוטם אני מתפלל כו'[4] ובפי' הספ"ד[5] לתלמיד האריז"ל (פ"א דק"ח ע"א) כתב: כי אוירא שע"ג קרומא דמחפיא על מו"ס ממשיך דרך החוטם. (וע' בי"ד סי' ל"א ס"ג ושם ס"ט ט"ו בשם שבילי אמונה) וא"כ מובן שע"י החוטם עולה הריח למעלה מעלה גם ממו"ס. וזהו ענין: שהנשמה נהנית ממנו, עפמ"ש בע"ח שער א"א ספ"ז: שבאוירא מאיר הדעת דע"י, והוא נשמה דא"א. וע' מזה בביאור דפ' ציצית, ועמ"ש מענין זה דריח בד"ה: אלה מסעי כו' בענין ירדן יריחו, ובד"ה וישלח יהושע מן השטים כו').
וזהו: וירח את ריח בגדיו - לבושים שהוא מקיף, וגם: בגדיו - לשון בוגדיו. כמ"ש במדרש שהוא מן ההיפוך, כמשל דברים החריפים כשממתיקים אותם נעשים מוטעמים ביותר. כך ע"י המתקת הגבורות נעשה הריח, כי הגבורות שרשן גבוה משבירת הכלים עקודים נקודים כו', והיינו על ידי תיקון שם מ"ה כו'. (ועמ"ש מזה בפ' תולדות ע"פ: ראה ריח בני כו')
ועד"ז נאמר לע"ל על יצחק: כי אתה אבינו - שכעת הוא מדת הדין, ואח"כ נמתק ע"י ישראל כו'. (וע' בלק"ת בישעי' ע"פ: ולא בכסף תגאלו כו')
ומורי - הוא סור מרע. ובשמי - הוא ועשה טוב כו'. (וע' מ"ש בד"ה: ויושט המלך לאסתר מענין: ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים כו'. ועוד מענין מור בד"ה: חייב אינש לבסומי בפוריא, (ולקמן) ובד"ה: נשא את ראש בני גרשון. גבי ענין מררי):
אכלתי יערי עם דבשי. יערי - כל עץ נחמד כו', מלאכים. שהנשמות מקבלים מהם ביוצר אור ובאהבה כו'. כמשל אימת המלך מפני שרואה שרים רבים נופלים ומשתחוים לפניו ואהבתו מפני התקרבותו. כך: אהבת עולם אהבתנו חמלה גדולה ויתירה כו' וקרבתנו לשמך הגדול - ישראל עלו במחשבה והמלאכי' מרוח פיו כו'.
והכל כמשל האכיל' שמחיה את האדם וגם המאכל יש לו תיקון ועלייה ע"י האדם, שמדומם צומח חי נכלל בבחי' אדם. כך הנה הנשמות מקבלים מהמלאכים, ומ"מ עי"ז גם המלאכים מתתקנים, ונק': עבודה - שמתעלים ג"כ בבחי' מ"ן ברחם הנוק' ע"י הנשמות ונמשך מ"ד ומברר את המ"ן והיו לבשר אחד. (ועיין בהרמ"ז בזהר פרשה אמור ד"צ ע"א בד"ה מאן ביתה ונפקדים בתוך יסודה כו' ע"ש):
שתיתי ייני עם חלבי. ייני מוחין דאימא. חלבי מוחין דאבא המלובשי' במוחין דאימא. (כעין מ"ש במ"א בפי': מקרא קדש) והיינו מוחין ליניקה לגדל הולד. כי ז"א כשהוא בבחי' עיבור הוא תלת כלילן גו תלת. ואח"כ בחי' לידה. ואח"כ בחי' יניקה שהמדות דז"א מקבלים מחו"ב ועי"ז מתגדלים איבריו בבחי' ע"ס כו' אך אינו פרצוף אבא עצמו רק המלובשים בז"א ממש. (ועמ"ש מזה בד"ה ע"פ: השמים מספרים) ואינו מוחין דאימא. והכל שתיתי ייני עם חלבי שנבלע במקורו למעלה כו'.
[ועמ"ש במ"א בביאור מאמר הזהר פ' שלח (דקע"א ע"א): ומסגיאו חלבא דיניק כו', איך ע"י המשכת החלב במדות דז"א שעי"ז מתגדלים המדות ומתכללים להיות החסד כלול מע"ס עד"מ עי"ז נשפע ג"כ למטה בבי"ע רבוי ההשפעות מבחי' החסד כו'.
ועמ"ש מענין חלב בפ' שלח בד"ה: ויאמרו כו' טובה הארץ גבי פי': זבת חלב ודבש, ובפ' ויחי ע"פ: ולבן שנים מחלב. ובפ' תרומה בד"ה: מי יתנך כו'. ובד"ה: וארא אל אברהם כו' גבי פי': באל שדי - מלשון ברכות שדים כו'. ושם נת' ענין עיבור ולידה ויניקה בעבודת ה'. ועיין בפרדס בערכי הכינויים ערך חלב ובשער ח' פ"ו, ובזהר משפטים (דקכ"ב ע"ב) בענין: רחוצות בחלב, ובאדרא רבא דקל"ו ע"ב]:
אכלו רעים. נשמות ישראל נקראו רעים לז"א, כמ"ש: למען אחי ורעי. והענין הוא כי למוד התורה לשמה להמשיך אור א"ס ב"ה למטה. תורתו אומנתו פטור מתפלה. מפני שהוא המשיך אור א"ס ב"ה ממש. כי: ואהיה אצלו אמון כו'[6] ושעשועי את בני אדם - שהם טעמי מצות שהם בחכמה וחכמה הוא עדן שהוא תענוג הגם שלא נתגלה למטה. וזהו: ודברי - ממש - אשר שמתי בפיך. ונמצא אור א"ס ב"ה שוה ממש למטה בנפש כמו למעלה, ובכל בי"ע בכולם נמשך אור א"ס בה עד למטה בנפש האדם ומעורר ע"י אתעדל"ת התלבשו' אא"ס ב"ה בחכמה: כי כולם בחכמה עשית, ולכן גם נשמות דצדיקים הם כמו רעים דלעילא:
שתו ושכרו דודים. פי' דודים הם זו"נ, כמ"ש בזהר (ויקרא דף ד' ע"א). והיינו לפי שיחודם הוא לעתים ואינן בבחי' רעים דלא מתפרשין ולכן הם בבחי' צמאון שהצמאון מיסוד האש כלתה נפשי. ולרוות הצמאון שתו מים הוי כל צמא לכו למים (ועמ"ש בד"ה: והי' מספר בנ"י) ואעפ"כ אח"כ: ושכרו - לעורר גבורות דאימא: יין המשמח - שנעשה חסדים למטה: אשר ברא ששון ושמחה - שהוא בחי' יין.
משא"כ גבורות דזו"נ, שמשם יוכל להיות יניקת החיצונים, לפי שהם גבורות דלתתא, וכמו בחי' רשפי אש. ע"ז אמר: כל צמא לכו למים כו' אבל בחי' יין הוא בחי' שמחת הנפש בה'. ועמ"ש בד"ה: אסרי לגפן - שהוא בחי' חמר חוורין עתיק כו'.
אך עכ"ז זהו שייך בבחי' דודים משא"כ לעילא בבחי' רעים הוא בחי' שמן דבחד קטירא אתקטרנא הוינא. אכלו רעים - אכילה הוא הבלעה במקורו ולכן גם נשמות ישראל כמו רעים דלעילא. ועמ"ש מענין מעלת השמן על בחי' יין בד"ה: צאינה וראינה כו', בזהר פי' פסוק באתי לגני כו'.
(ח"א קס"ד סע"א, דרל"ט ע"ב, דרמ"ח א'. ח"ג ד"ג ע"ב, ד"ד ע"א, דרכ"ו א' ב'. וע"ש דר"מ ע"ב, דרמ"א א' וסע"ב, דרמ"ב א', דרמ"ד א').
(ועמ"ש במ"א ע"פ מאמר הזהר פ' בראשית (דכ"ז ע"ב) ע"פ: אעשה לו עזר כנגדו - דא משנה, אתתא דההוא נער כו', מענין בפלגות לילא קוב"ה אתי לאשתעשע עם צדיקייא בג"ע שאז נמשך הגילוי מעצמיות ח"ע כו'. וכן משמע בזהר פ' בא (דל"ו ע"ב): דאיתא התם בשעתא דקב"ה אתחזי על גנתא כל גנתא אתכנש ולא מתפרש מעדן כו'. והיינו דההמשכה הקצובה בג"ע הוא מבחי' ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אבל בשעתא דקב"ה אתחזי על גנתא נמשך בגנתא מעצמיות בחי' עדן ממש שלמעלה מבחי' ומדרגת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן כו'. וזהו כענין משנ"ת בד"ה ששים המה מלכות יתרון בחי' ומעין מבית ה' יצא על בחי' ונהר יוצא כו' ע"ש באריכות. וע"ד שנת' במ"א בד"ה: להבין מ"ש בהגדה מצה זו - יתרון בחי' מוחין דאבא על מוחין דאימא. ואפשר שזהו ענין מעין גנים. מעין דוקא. וע"ש עוד בזהר פ' בא (דל"ו ע"א) ר' שמעון אמר בשעתא דאתפליג ליליא כו' ובפי' הרמ"ז שם. ועיין בזהר הרקיע פ' ויקרא (בדף י"ג) בד"ה שאו ידיכם כו' שבחצות הלילה נעשה זיווג או"א ליתן מוחין כו'. ועיין מזה בפע"ח שער ק"ש שעל המטה ספ"ו ופרק י"א בד"ה ליקוטים. ועיין מק"מ ר"פ צו (בדף כ"ו ע"ב). ועיין בזהר הרקיע פ' ויחי בפי' מ"ש בתוספתא שבזהר פ' ויחי שם (דרל"ב סע"א) שרגא דדליק אתחזי בליליא ביממא אסתתרת כו' ע"ש. ועמ"ש בד"ה להבין ענין משמח חתן בפ' צו פי' וענין: כשמחך יצירך בגן עדן מקדם כו'. ועמ"ש בד"ה: וילקט יוסף - בענין האי אור זרע ליה קוב"ה בגנתא כו' ע"ש):