לבאר הדברים ע"פ ששים המה מלכות כו'
ודרשו רז"ל: ס' מלכות - אלו ס' מסכתות. ושמונים פילגשים - אלו שמונים ברייתות. ועלמות אין מספר - אלו הלכות. ולהבין דלפ"ז מהו שכתוב אח"כ: אחת היא יונתי - דקאי על כנס"י, שמפליג במעלתה יותר מבמעלת התורה. וכדמשמע ג"כ ממה שנקרא: ישראל חתן והתורה כלה, בפסוק: תורה צוה לנו משה מורשה כו'.
ואמנם לפעמים משמע בהיפוך, שהתורה היא יותר גבוה, עד שאמרו: ישראל מתקשראן באורייתא. ולא עוד אלא שלפעמים מבואר, שהתורה נק' חתן וישראל נק' כלה. כמ"ש רז"ל: ע"פ - ביום חתונתו, זו מתן תורה. וזהו היפוך כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: תורה צוה)
ולהבין כ"ז, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים. צריך להקדים מ"ש במ"ח דפי' כנ"י, הגם שמתייחס לספי' המלכות, אינו בחי' המל' הנעשית פרצוף בפ"ע, אלא הוא בחי' פרצוף המלכות שבתוך פנימית דז"א, ושם הם שוים, כי היא גדולה כמוהו ממש כו', ע"ש. וזהו ענין כלת משה[1]. (וע' בז"ה[2] ר"פ בראשית גבי: כשושנה כו' כן רעיתי כו' ובסה"מ סי' קנ"ו)
וביאור הענין הנה נודע שכל ההשתלשלות הם פנימית וחיצוניות. וגם בי"ס יש פנימית וחיצוניות. כמו בבחי' חכמה שיש בה פנימית, והוא על דרך משל עומק ותוכן המושכל שהוא למעלה מהתלבשות באותיות המחשבה ודבור, וכמ"ש במ"א. ועיין בביאור ע"פ: והניף הכהן אותם בסופו. ובד"ה: הנה ים סוף, ובביאור ע"פ: כי ביום הזה יכפר. ויש בה חיצוניות, והוא הארת השכל במלובש במו"ד.[3]
וכן במדות חסד וגבורה, שפנימיותם הוא בחי' עומק ותעלומות ההתפעלות שבבחי' חסד או גבורה, שאינו יכול להוגבל ולהתלבש באותיות הדבור. וחיצוניותם הוא הארת המדה המתלבשת בדבור שמפרשנה לזולתו כו'. (וז"ש בזהר ס"פ קדושים (דפ"ו ע"א) ע"פ: ואחרי לא יהיה[4] - דהא דוד הכי איקרי, כי דוד הוא בחי' מל' עולם הדבור הוא מקבל מאחוריים דז"א, וגם נה"י דז"א הם מוחין לנוק', ולכן נקרא אחרי. ועמ"ש: ע"פ אחרי ה' אלקיכם תלכו) ועד"ז הוא בכל ההשתלשלות.
והנה ידוע שבהשתלשלות עילה ועלול נעשה מחיצוני' העילה בחי' פנימיות בהעלול, כי הפנימית של העילה א"א להעלול לקבל אותה כלל, מאחר שהוא רחוק בערך המעלה והמדרגה. וא"כ הרי בחי' חכמה שהיא ראשית הנאצלים והתחלת ההשתלשלות דאצילות, כי מחכמה נמשכה הבינה ומבינה נמשכו המדות כו' - מעולם לא נמשך ממנה בהשתלשלות רק החיצוניות, אבל הפנימיות הוא למעלה מההשתלשלות ואינו מתלבש בבינה, עד"מ מהתלבשות השכל בהשגה שהחיצוניות בלבד מתלבש ולא עמקותו כו'.
(וע' בזהר בראשית (ד"כ ע"א): דא לגו מן דא כו' עד דאשתכח דהאי קליפה להאי כו' נקודה קדמאה כו' אתעביד חד היכלא כו' ועם כל דא לאו דקיק וזכיך איהו כההוא נקודא קדמאה כו', ע"ש, והוא מובן ע"פ הנ"ל, ועמ"ש במ"א בד"ה: עוטה אור כשלמה, וסד"ה: ואלה שמות בנ"י):
והנה שרש הנשמות הוא מבחי' פנימיות החכמה, ושרש נשמות מלאכי' הוא מבחי' חיצוניות, כי המלאכים נולדים מזיווג נשיקין דזו"נ שהוא רוחני, והיינו שנמשכה השפע כסדר ההשתלשלות, והרי נתבאר שבהשתלשלות אינו נמשך רק מבחי' חיצוניות החכמה. משא"כ הולדת נש"י, להיותם מזיווג גופני שהוא נמשך יותר במדרגה והוא גשמי בערך, הנה נעוץ סופו בתחלתו, שבו דוקא נמשך הארת הפנימיות. (וע' בפי' הראב"ד בס"י: גבי נעוץ סופן בתחלתן)
ויובן זה עד"מ מנפש האדם, שבדבור יש הארת והתלבשות השכל ע"י השתלשלות ממחשבה כו', והוא רק חיצוניות השכל בלבד מפני שהפנימי' א"א לו להתלבש כלל בהשתלשלות. והרי אנו רואים שהמשכת הטפה הנולדת ממוח האב הוא מפנימי' כח המשכיל עד שמוליד בדומה. והוא פלאי לכאורה, שהרי הדבור יותר רוחני?
אלא שהיא הנותנת, שהדבור להיותו רוחני, וא"כ המשכת השכל בו הוא בדרך השתלשלות וקירוב, ע"כ א"א רק בחי' חיצוניות. אבל בבחי' גשמיות יוכל להיות השראת הפנימיות כו'.
וכמ"כ יובן למשכיל למעלה להיות שהמלאכי' נולדי' מזיווג רוחני שהוא בבחי' השתלשות, הם רק מבחי' חיצוניות. אבל נש"י שהם מזיווג גופני, בחי' טפת אבא, והיא דוקא מבחי' הפנימי' דחכמה כנ"ל. (ועמ"ש מזה: בביאור ע"פ יונתי כו' המתחיל: הנה ארז"ל נובלו' חכמה כו')
ולזה הטעם יובן מה שהנשמות דוקא יש בהן כח ההולדה: אברהם הוליד, ואין כן במלאכים. והגם שממלאכים דבריאה מסתעפים מלאכים ביצירה - זהו רק המשכת והתנוצצות בלבד מבריאה ליצירה, כמו שמכל הבחי' דבריאה מסתעפים כמ"כ ביצירה, ומיצירה בעשיי', אבל לא שהמלאכים דבריאה או דיצירה עצמם יולידו כדוגמתן כו'.
(כי לשון: התנוצצות - ענינו הארה בעלמא, משא"כ הולדה שהיא המשכ' המהות והתהוות בדומה לו ממש. ויובן ענין התנוצצות ממ"ש בע"ח: שער כסה"כ - אורות המתנוצצים כו' איך מתנוצץ אור כו' אמנם הוא אור המתפשט מהם לא הם עצמם. וע"ש בפ"א ואל תאמר כי תנה"י[5] עצמו כו' רק מאירין כו')
וזהו מסבה הנ"ל, להיות כי עיקר ההולדה הוא מצד הארת והתלבשות אור א"ס שמוליד ומשפיע מאין ליש, ואור א"ס מלובש בחכמה דוקא, כמ"ש: הוי' בחכמה - והיינו בפנימיות החכמה. ולזאת הנשמות מפני ששרשן מפנימיות החכמה, יש בהם כח ההולדה, שהוא ג"כ דוגמת בחי' כח א"ס, שמאיש א' יוכל להיות כמה דורות כו'.
וזהו ענין: אור זרוע לצדיק, זורע צדקות כו' - כמו שהזורע גרעין א' מוציא כמה וכמה גרעינין כו', מפני שזרוע בארץ שבה יש ג"כ כח ההולדה: כי הכל היה מן העפר, וארץ ממנה יצא לחם כתיב.
ולזאת יש כח ההולדה גם בבהמות, מפני שניזונות מצומח שנצמח מהארץ כו'. וסיבת מציאות כח ההולדה בהארץ - הוא משום שנעוץ תחלתן בסופן כנ"ל בענין הנשמות.
(ועמ"ש בפ' שמות בד"ה: הבאים ישרש בפי' וענין: אשה יראת ה' היא תתהלל)
אבל המלאכים, להיות שרשם מחיצוניות בלבד, אין בהם כח ההולדה. ולזאת ארז"ל: שאין מלאך א' עושה שתי שליחות - משום שהוא בחי' עומד, שכמו שהוא כך ישאר, אם הוא בבחי' ומדרגה זו אין בו בחי' ומדרגה אחרת, מפני שנמשך מבחי' האותיות וכמו שאות א' לא יוליד זולתו, וגם בו עצמו לא יהיה הגדלה, תוספת וגרעון, שכמו שנמשך ממקורו כך ישאר, כך המלאכים כו'. (ועמ"ש מזה בד"ה: אם בחקתי תלכו):
וזהו: ששים המה מלכות - תשבע"פ היא מבחי': מל' - דפה קרינן לה. והיינו בחי' המל' שנעשה פרצוף בפ"ע. והיא בחי' דבור העליון, ושרשה מחיצוניות אבא, כמשל השכל שבדבור. וז"ש: נובלות חכמה שלמעלה תורה - נובלות בלבד.
ועלמות אין מספר - היינו פרטי ההלכות: ב"ש אומרים כך וב"ה אומרים כך כאו"א לפי שרשו ומדרגתו, זה בחסד - ע"כ מכשיר הכל שיהיה בחי' עליות. וזה מגבורה - וע"כ אוסר, כלומר שאינו ראוי להתעלות. כי לפי אופן המדה והחסד שבלב כך מדבר כו'.
והלכות אלו הם לאין מספר, שהם המשכות פרטיים מכללות החכמה דנוק', שהיא תשבע"פ, ונקראים בזהר: נימין כו'.
ועכ"ז: אחת היא יונתי תמתי - תאומתי, היינו כנס"י שהיא בתוך ז"א ונק' תאומה.
(עיין בזהר פ' ויצא קנ"ב ב', שמות דף י"ד ב', בשלח נ"א א', נ"ה א', נ"ב סע"ב, האזינו ר"צ סע"ב, חיי שרה קכ"ד ב', קכ"ה א')
והוא בחי': יונתי, עיניך יונים: כד ז"א מסתכל במצחא מקבל ש"ע נהורין, דהיינו שהוא בחי' הארה גבוה כ"כ, שא"א להית נמשך בז"א כ"א ע"י בחי' הסתכלות, שהוא בחי' חיצוניות דוקא, כי א"א הוא מעולמות הא"ס שלמעלה מאצי', וכמ"ש בזהר דעד חכמה נק' עולמות א"ס.
וז"ש: מצמיח ישועות, מענין: וישע אל הבל, והוא ענין ש"ע נהורין כו'.
(ועמ"ש מזה: בביאור ע"פ חכלילי עינים, ובד"ה ואתחנן גבי ואראה את הארץ)
ולפיכך קרוין: אחת - שהיא בחי' מקבל מאחד, היא בחי' כתר. וזהו ענין: תאומתי - שוין בקומתן כו', כתר א' כו'. וכמ"ש בס' הקבלה בפי' מאמר: אין אשה אלא ליופי - שהטעם לסיבת מציאת היופי בנשים יותר מבאנשים - הוא מחמת הארת הכתר שמאיר במל' יותר, כי נעוץ סופן כו', וגם לפי שצריכה שמירה כו'.
וה"ז למעלה מבחי' ס' מלכות שהוא בחי' תורה, שנק' נובלות בלבד כו'.
והוא ענין המבואר בגמ' בחסידים הראשונים שהיו שוהים בתפלתם ט שעות, ולפי שחסידים היו תורתם נשמרת, דהיינו שהיה בהם בחי' רעותא דליבא בחי' בכל מאדך בלי גבול. (והוא למעלה ממדרגת: בכל נפשך - שהוא כפי אופן הכלי כו') שהוא בחי' כתר שלמעלה מתורה, וע"כ ממילא היתה נשמרת כו'.
אבל מי שאין בו בחי' רעו"ד שיגיע למעלת ומדרגת הכתר ופנימית החכמה, א"כ התורה היא למעלה ממנו. ובזה הוא שארז"ל: ישראל מתקשראן באורייתא והתורה נקראת חתן כו':