המצווה הצ"ב
הציווי שנצטווה הנזיר לגדל שערו.
והוא אמרו יתעלה: "גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה).
ולשון המכילתא:"'קדוש יהיה' - גדול בקדושה, 'גדל פרע' - מצוות עשה.
ומנין בלא תעשה? תלמוד לומר: 'תער לא יעבור על ראשו'".
ושם נאמר: "הא מה שירתי מצוות עשה, החופף באדמה והנותן סימנין".
כלומר: שהנזיר, אם נתן על ראשו סם המשיר את השער, לא יהא עובר על מצוות לא תעשה, שהרי לא העביר כעין תער.
אבל יהא עובר על מצוות עשה.
והוא אמרו: "גדל פרע" וזה לא גידל.
והרי לאו הבא מכלל עשה - עשה הוא, לפי הכללים אצלנו.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במקומם, במסכת נזירות.
המצווה הצ"ה
הציווי שנצטווינו בהפרת נדרים.
כלומר: הצו שנתן לנו, לדון באותם הדינים.
אך אין העניין, שעל כל פנים חובה שנפר.
והבן, שזה בדיוק העניין.
בכל פעם שתשמעני מונה דין מן הדינין.
שאין זה בהכרח ציווי לעשות דבר מסוים.
אלא המצווה היא שאנו מצווים לדון בעניין ההוא כדין הזה.
ואמנם, שהבעל והאב מפרים, הרי פירשו הכתוב, וקבע את משפטיו.
ובקבלה נמסר, שגם החכם יתיר הנדר לכל. וכן השבועה.
והרמז על כך הוא אמרו: "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג), הוא אינו מוחל, אבל אחרים מוחלין לו.
ובכלל, אין ראיה על כך מן הכתוב.
וכבר אמרו: "התר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמכו". אלא הקבלה האמיתית בלבד.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכתא המיוחדת לכך, כלומר, מסכת נדרים.
המצווה הר"ט
האזהרה שהזהר הנזיר מלגלח.
והוא אמרו יתעלה: "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה).
וגם המגלח ראש הנזיר - לוקה, לפי שמגלח כמתגלח.
ומשיגלח שערה אחת - לוקה.
וכבר נתבארו כל דיני הנזיר במסכתא שחוברה לכך.