המצווה הקצ"ז
הציווי שנצטווינו להלוות לעני, כדי להרחיב לו, ולהקל על ענייניו.
ומצווה זו יותר גדולה וחמורה ממצוות צדקה.
כי מי שנצרך ומגלה פניו לבקש מבני אדם, אין מצוקתו וצערו בדבר זה, כמו זה, שעדיין לא גילה פניו.
והוא זקוק לעזרה, כדי שלא יתגלה מצבו, ולא יהא נצרך.
הציווי במצווה זו הוא אמרו יתעלה: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד).
ולשון המכילתא: "כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה, האחד: אם כסף תלווה את עמי".
אמרו: "אם כסף תלווה - חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: "העבט תעביטנו די מחסרו" (דברים טו, ח) - חובה ולא רשות".
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו, בכמה מקומות, בכתובות, וב[בבא] בתרא.
המצווה הרל"ד
האזהרה שהזהרנו מלתבוע את הלווה אם נדע שאינו יכול לפרוע חובו.
והוא אמרו יתעלה: "לא תהיה לו כנשה" (שמות כב, כד).
ובגמרא בבא מציעא אמרו: "מנין לנושה בחברו מנה ויודע בו שאין לו, שאסור לעבור לפניו?
תלמוד לומר: 'לא תהיה לו כנשה'".
ובמכלתא: "לא תהיה לו כנשה - שלא תראה לו בכל זמן".
ודע שלאו זה כולל גם את התובע חוב הריבית, ולפיכך אמרו, שהמלווה בריבית עובר גם על אמרו יתעלה: "לא תהיה לו כנשה", כמו שאבאר לקמן.