המצווה הר"ה
הציווי שנצטווינו למחות בעשה עברה או במי שרוצה לעשותה, ולהזהירו על כך בדברים ולהוכיחו.
ואל יאמר אדם: 'אני לא אחטא; ואם יחטא זולתי - זה עניינו עם ה'' - זה נגד התורה, אלא אנו מצווים שלא תעבור ולא נניח לזולתנו מאמתנו לעבור.
ומי שרוצה לעבור - חובה על כל אדם להוכיחו ולמנעו, ואף על פי שלא נתקיימה עליו עדות המחיבת לקיים עונש.
והוא אמרו יתעלה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט, יז).
גם נכלל במצווה זו שנתרעם זה על זה, אם הרענו זה לזה, ואל נטור לו או נשמור לו חטא, אלא נצטווינו להתרעם עליו בדברים, כדי שלא ישאר בלב כלום.
ולשון ספרא:"מנין אם הוכחתו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חזור והוכח? תלמוד לומר: "הוכח תוכיח".
יכול אף אתה מוכיחו ופניו משתנות?
תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא" (שם).
וכבר ביארו חכמים, שמצווה זו חובה על כל אדם אפילו מן הקטן לגדול הרי הוא חייב להוכיח, ואפילו קלל וזלזל, אל ירפו ידיו, ואל יסתלק מלהוכיח עד אשר יכה, כמו שביארו מעתיקי השמועה ואמרו: עד הכאה.
ויש למצווה זו תנאים והלכות, ונתבאר במקומות מפזרים בתלמוד.
המצווה הר"ז
הציווי שנצטווינו לאהוב את הגרים.
והוא אמרו יתעלה: "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט).
ואף על פי שהוא נכלל בעניין זה במה שכולל כל ישראל באומרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), לפי שהגר הזה הוא גר צדק?
אבל מפני שנכנס לדת הוסיף לו ה' אהבה, וייחד לו מצווה נוספת, כמו שעשה באזהרה על אונאתו, שאמר: "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז). ואמר אחר כך: "וגר לא תונה" (שמות כב, כ).
ונתבאר בגמרא, שחייבים על אונאת הגר משום "ולא תונו איש את עמיתו" ומשום "וגר לא תונה".
כך גם כן נתחייבנו לאהבו משום 'ואהבת לרעך כמוך' ומשום 'ואהבתם את הגר'.
וזה פשוט ואין בו נסתר, ואיני יודע אחד ממי שמנה את המצוות שזה נעלם ממנו.
וברוב המדרשות ביארו שה' ציוונו על הגר כמו שציוונו על עצמו יתעלה, והוא אמרו "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה), ואמר "ואהבת(ם) את הגר".
המצווה הש"ב
האזהרה שהזהרנו מלשנוא זה את זה.
והוא אמרו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).
ולשון ספרא:"לא אמרתי אלא שנאה שהיא בלב, אבל אם גילה לו את השנאה, וידע זה שהוא שונאו - אינו עובר על לאו זה; אבל עובר הוא על "לא תקם ולא תטר" (ויקרא יט, יח).
ועובר גם על עשה והוא אמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (שם).
אבל שנאת הלב - עוון חמור מן הכל.
המצווה הש"ג
האזהרה שהזהרנו שלא לבייש זה את זה, ועוון זה הוא שקוראים אותו: מלבין פני חברו ברבים.
והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (דברים יט, יז).
ובספרא אמרו:"מנין אם הוכחתו אפילו ארבע וחמש פעמים, חזור והוכח? ת"ל:
'הוכח תוכיח'.
יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות?
ת"ל: ולא תשא עליו חטא'".
אבל פשט הכתוב הרי הוא מזהיר, שלא תחשוב לו עוון בלבך, ושלא תזכרהו.