המצווה הנ"ב
האזהרה שהזהרנו מלהתחתן בכופרים.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תתחתן בם" (דברים ז, ג).
וביאר ההתחתנות מה היא?
ואמר: "בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (שם).
ובפירוש אמרו במסכת עבודה זרה:"דרך חתנות אסרה תורה".
העובר על לאו זה יש בעונשו חילוק. והוא:
שביאת הגויה, אם בא עליה בפרהסיא, הרי ההורגו בשעה שהוא עושה את העברה, כבר קיים את עונשו, כמו שעשה פנחס בזמרי.
אמרו, "הבועל ארמית, קנאין פוגעין בו".
ודוקא בתנאים שאמרו.
והם:
שיבעול בפרהסיא.
ובשעת מעשה.
וכמעשה שהיה.
אבל אם לא ידעו עליו, או שפרש ולא פגעו בו קנאים, הרי הוא מחייב כרת.
אבל לא נתבאר בו כרת זה בלשון התורה.
אמרו, "לא פגעו בו קנאים מהו?"
ונתבאר שהוא בכרת.
שנאמר, "כי חילל יהודה קודש ה' אשר אהב וגו' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" (מלאכי ב, יא-יב).
אמרו, מכלל דבכרת.
כשמתברר אם כן, שאדם בעל גויה בעדים והתראה, לוקה מדאורייתא. ודע זאת.
וכבר נתבארו דיני כל הדברים האלה בעבודה זרה ובסנהדרין.
המצווה הנ"ג
האזהרה שהזהרנו מלהתחתן, בזכרי עמון ומואב דוקא, אפילו אחר שנתגיירו.
והוא אמרו יתעלה: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' " (דברים כג, ד).
העובר על לאו זה, לוקה.
כלומר, שגר עמוני ומואבי, שבעל ישראלית בנישואין, לוקין שניהם מלקות דאוריתא.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו, בפרק ח מיבמות ובסוף קידושין.
המצווה הנ"ד
האזהרה שהזהרנו מלהרחיק זרע עשו אחר שנתגיירו.
כלומר, שאנו מוזהרים, לבל נתרחק מלהתחתן בהם, אחר שנתגיירו.
והוא אמרו יתעלה: "לא תתעב אדמי כי אחיך הוא" (דברים כג, ח).
המצווה הנ"ה
האזהרה שהזהרנו, מלהרחיק את המצרים, ומלהתרחק מלהתחתן בהם, אחר שנתגירו.
והוא אמרו יתעלה: "לא תתעב מצרי" (דברים כג, ח).
וכבר נתבארו דיני שתי המצוות האלה, כלומר, דיני מצרי ואדומי, בפרק ח מיבמות ובסוף קידושין.
המצווה השנ"ד
האזהרה שהזהר הממזר מלבוא על בת ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "לא יבא ממזר בקהל ה'" (דברים כג, ג).
והעובר על לאו זה - לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מיבמות ובסוף קדושין.
המצווה הש"ס
האזהרה שהוזהר מלבוא על בת ישראל, מי שנשחתו אברי התשמיש שלו, עד שאי אפשר לו להוליד.
והוא אמרו יתעלה: "לא יבא פצוע-דכה וכרות שפכה בקהל ה'" (דברים כג, ב).
ואם בעל בת ישראל אחרי הקידושין, לוקה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מיבמות.
המצווה השס"א
האזהרה שהזהרנו מלהשחית את אברי התשמיש של זכרים, מכל מין של בעלי החיים, וכן של האדם.
והוא אמרו יתעלה אחר שהזכיר, "מעוך וכתות ונתוק וכרות", "ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד).
בא הפירוש, "ובכם לא תעשו".
והעובר על לאו זה, לוקה.
כלומר, המסרס מישהו באיזה מין שיהיה.
ובפרק שמונה שרצים אמרו:"תניא מנין לסרוס באדם שהוא אסור?
תלמוד לומר: 'ובארצכם לא תעשו'.
ואפילו מסרס אחר מסרס, חייב.
דאמר ר' חיא בר אבון אמר ר' יוחנן, הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב.
שנאמר, 'לא תאפה חמץ' (ויקרא ו, י) ו'לא תעשה חמץ' (ויקרא ב, יא).
במסרס אחר מסרס שהוא חייב.
שנאמר, "ומעוך וכתות וכו'", אם על כרות חייב, על נתוק לא כל שכן?!
אלא להביא נותק אחר כורת, שהוא חייב".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בשבת ויבמות.