המצווה השביעית
הציווי שנצטווינו להשבע בשמו יתעלה, בזמן שנצטרך לכך, לקיים איזה דבר או לשללו. לפי שיש בזה רוממות לו יתעלה, וכבוד וגדולה.
והוא אמרו יתעלה: "ובשמו תשבע" (דברים י, כ).
ובפירוש אמרו:"אמרה תורה 'השבע בשמו', ואמרה תורה 'אל תשבע'?".
כלומר: כמו שהשבועה שאינה צריכה, מוזהרים עליה והיא מצוות לא-תעשה. כך השבועה בעת הצורך מצווים עליה והיא מצוות עשה.
לפיכך אסור להשבע בשום דבר מכל הנבראים. כגון: המלאכים והכוכבים.
זולתי על דרך השמטת הנשוא. כגון שיאמר: "באמתות השמש", וכוונתו "באמתות אלוקי השמש".
ועל הדרך זו, נשבעת אומתנו בשם משה רבנו, (מה נכבד שמו), כאילו אומר הנשבע: "באלוקי משה", במי ששלח את משה.
אבל כשאין הנשבע מכוון לכך, ונשבע באחד הנבראים מתוך אמונה שיש לאותו הדבר אמתות בעצמו עד שישבע בו - הרי זה עבר ושיתף אחר עם שם שמים.
[ועל זה] בא בקבלה:"כל המשתף שם שמים עם דבר אחר - נעקר מן העולם".
ולעניין זה נתכוון הכתוב באמרו: "ובשמו תשבע".
כלומר, לו בלבד תאמין ותייחס את האמתות, שראוי להשבע בה.
וכבר אמרו בריש תמורה: "מנין שנשבעין לקיים מצווה? שנאמר: 'ובשמו תשבע'".