המצווה הקל"ד
הציווי שנצטווינו להפקיר כל מה שהצמיחה האדמה בשנת השמטה, ולהתיר כל צמחי שדותינו לכל.
והוא אמרו יתעלה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'" (שמות כג, יא).
ולשון המכילתא: "והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא? להקיש אליו: מה כרם מיוחד שהוא בעשה, עוברין עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה".
ועניין דבר זה כמו שאסביר לך: שאמרו: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" כולל התרת כל הצומח בשנה בשביעית: ענבים ותאנים ואפרסקים ורימונים וחיטים ושעורים וזולתם. יוצא, שהשמטת הכל - מצוות עשה.
אחר כך פרט ואמר: "כן תעשה לכרמך לזיתך". והרי אלו הם בכלל כל מה שצומח מן האדמה?
אלא לא בא הציווי הזה בכרם וזית במיוחד, אלא מפני שהזהיר בהם הכתוב במיוחד על אסיפת תבואת הכרם והוא אמרו: "ואת ענבי נזירך לא תבצר" (ויקרא כה, ה).
הנה כמו הכרם שהפקרתו - מצוות עשה, מניעתו לא תעשה, כך כל מה שתצמיח שנה שביעית שנתבאר שהפקרתו בעשה - תהיה מניעתו בלא תעשה.
אם כן יהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה, ודין זית ודין שאר פרות שווה.
הנה נתבאר מכל מה שקדם, שהשמטת גדולי שביעית מצוות עשה.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת שביעית.
ואינה חובה מן התורה אלא לפרות ארץ ישראל בלבד.
המצווה הקמ"א
הציווי שנצטווינו להשמיט כל המשאות בשנת השמטה.
והוא אמרו יתעלה: "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים טו, ג).
וכבר נכפל הציווי במצווה זו ואמר: "וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו, ב).
ולשון התוספתא: "בשתי שמטות הכתוב מדבר, אחת שמטת קרקע ואחת שמטת כספים".
ושמטת כספים זו אינה נוהגת מן התורה אלא בזמן ששמטת קרקע נוהגת, ואז היא נוהגת מן התורה בכל מקום.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק אחרון ממסכת שביעית.
המצווה הרכ"ג
האזהרה שהזהרנו מלאסוף גם מה שמצמיחים האילנות מן הפירות בשנה שביעית כדרך שאנו אוספים פירות כל שנה, אלא נעשה בכך שינוי כדי להראות שהוא הפקר.
והוא אמרו יתעלה: "ואת ענבי נזירך לא תבצר" (שם ה). בא הפירוש: "לא תבצר כדרך הבוצרים. ומכאן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצין אותן במקצה, אבל קוצה הוא בחרבה; ואין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בערבה; ואין עושין זיתים בבד ובקטבי, אבל כותש הוא ומכניס לבודדה".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו עם שלפניה במסכת שביעית.
המצווה המשלימה ר"ל
האזהרה שהזהרנו מלתבע את החובות בשנת השמטה, אלא ישמטו לגמרי.
והוא אמרו יתעלה: "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו" (שם טו, ב).
וזה אינו חובה מן התורה אלא בארץ ישראל בזמן שיש שם שמטת קרקע, כלומר: היובל אבל מדרבנן דבר זה חובה בכל מקום ובכל זמן. ואסור לתבוע החוב שעברה עליו שביעית אלא ישמט.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מסכת שביעית.
המצווה הרל"א
האזהרה שהזהרנו מלהמנע מלהלוות זה לזה בגלל השמיטה שלא ישמט החוב.
לפי שהכתוב הזהיר מ[חשש] זה ואמר: "השמר לך פן יהיה דבר וגו'" (שם, ט).
ולשון ספרי:"השמר - בלא תעשה, פן יהיה - בלא תעשה", כלומר: שני לאווין אלו באו בעניין זה, זה אחר זה לחיזוק.