המצווה הקל"א
האזהרה שהזהרנו מלאכל את הנותר.
והוא מה שנשאר מבשר הקדשים אחר הזמן הקבוע לאכילתם.
ולא באה בלשון התורה אזהרה מפרשת לאסור אכילתו, אלא נתבאר בתורה חיוב הכרת למי שאוכל נותר.
והוא אמרו בפרשת קדושים בהזכירו קרבן השלמים: "והנותר עד יום השלישי באש ישרף, ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה, ואכליו עוונו ישא כי את קודש ה' חילל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא יט, ו-ח)
הנה נתבאר שהוא בכרת אם הוא מזיד; ואם אכל בשוגג - חייב חטאת קבועה.
הנה העונש מפורש בכתוב; אבל האזהרה היא ממה שאמר במלואים: "וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמות כט, לג).
כינוי זה, שהוא "הם", הוא כולל גם כל מה שנתקלקל מן הקדשים ואסור לאכלו - כנותר.
ובמעילה אמרו על מה שאמרה המשנה:"הפיגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה מפני שהן שני שמות".
אמרו: לא שנו אלא לטמאת הידים דמדרבנן; אבל לעניין אכילה מצטרפין.
דתניא: ר' אליעזר אומר: "לא יאכל כי קדש הם - כל שבקדש פסול, לתן לא תעשה על אכילתו".
והפיגול והנותר הם מפסולי המקודשין ולפיכך כל אחד מהם מוזהרים על אכילתו על פי אמרו: "לא יאכל כי קדש הם".
וכבר נתבאר עונש הנותר שהוא כרת.