המצווה הקכ"ט
האזהרה שהזהר הטמא מלאכל קדש.
והוא אמרו ביולדת: "בכל קדש לא תגע" (ויקרא יב, ד).
ולשון ספרא: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא - מה מקדש הנכנס לו בטמאה ענוש כרת, אף הקדש האוכלו בטמאה ענוש כרת".
ולמד באמרו "לא תגע" באדם שאכל במזיד לפי הכלל שנתבאר במכות בביאור אמרו יתעלה: "בכל קדש לא תגע".
והוא אמרם בגמרא מכות: טמא שאכל את הקדש, בשלמא עונש כתיב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה" (שם ז, כ); אזהרה מנא לן? אתיא מ"בכל קדש לא תגע".
ושם אמרו:"בכל קדש לא תגע" - אזהרה לאוכל. אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע? תלמוד לומר: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" - מקיש קדש למקדש: מה מקדש שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה; ואי לנגיעה - מאי נטילת נשמה איכא? אלא לאכילה. ואפקה רחמנא לאכילה בלשון נגיעה למימר דנגיעה כאכילה.
ומן הלשונות האלה יתבאר לך, שטמא שאכל את הקדש חייב כרת, במה דברים אמורים? אם הוא מזיד; אבל אם הוא שוגג - הרי זה מקריב קרבן עולה ויורד. כמו שהזכרנו במצווה ע"ב ממצוות עשה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.
המצווה המשלימה ק"ל
האזהרה שהזהרנו מאכל בשר קודשים שנטמאו.
והוא אמרו יתעלה: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (שם, יט); ומי שעבר ואכלו - לוקה.
ובתוספתא זבחים נתבאר.שטהור שאכל בשר טמא - הרי זה לוקה את הארבעים.
ובפרק ב' מגמרא פסחים אמרו: "טמאת הגוף בכרת, טמאת הבשר בלאו".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.