בס"ד. ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשל"ז*
שובה ישראל עד הוי' אלקיך גו' קחו עמכם דברים ושובו אל הוי'1, וצריך להבין, דכשאומר שובה ישראל הרי הכוונה היא לתשובה כדבעי, ומכיון שמ"ע להתוודות (כשעושה תשובה)2, ועד שהוידוי הוא מעיקרי התשובה3, הרי בשובה ישראל נכלל גם וידוי דברים, ומה מוסיף בקחו עמכם דברים4. כן צ"ל ההמשך מה שאומר ושובו אל הוי', דמזה משמע שלאחרי התשובה דשובה ישראל גו', צריכה להיות עוד תשובה.
ב) ויובן זה בהקדים מה שנתבאר לעיל5, דמ"ש שובה ישראל עד הוי' אלקיך (אף שלכאורה הול"ל להוי' אלקיך), הוא, כפירוש אדמו"ר הזקן6, שהתשובה צריכה להיות עד שהוי' יהי' אלקיך. ועוד פירוש7 בשובה ישראל עד, שעד קאי על בחינה שלמעלה שנק' בשם עד8. וגם בזה שתי דרגות, עד ועד בכלל ועד ולא עד בכלל. עד ועד בכלל הוא (בד"כ) בהמדריגות שבסדר השתלשלות, שכל המדריגות שבהשתלשלות הם בערך זל"ז, ולכן, גם כשנמצא במדריגה תחתונה יש לו כבר שייכות להמדריגות שלמעלה ממנה, ועד למדריגה הכי עליונה, עד ועד בכלל. ועד ולא עד בכלל הוא בלמעלה מהשתלשלות, שגם כשהוא נמצא בדרגא הכי עליונה שבהשתלשלות, לא יגיע עי"ז להדרגא שלמעלה מהשתלשלות, עד ולא עד בכלל.
ועפ"ז יש לבאר השייכות דתשובה לבחינת עד (שובה ישראל עד), כי בתשובה שני ענינים. זה שע"י התשובה הוא מתקן וממלא את זה שהי' צריך לעשות, דזה הוא (בעיקר) בהבחינות דהשתלשלות (כי אדם הוא ציור מוחין ומדות), עד ועד בכלל. וזה שבכדי שיוכל לתקן ולמלאות ענינים אלו, צריך להגיע לבחי' שלמעלהמהשתלשלות (לא אדם שבאדם9), עד ולא עד בכלל. ויש לומר, שזהו גם מה שממשיך בכתוב (לאחרי אמרו שובה ישראל עד) הוי' אלקיך, כי הוי' ואלקים הם סובב וממלא, וע"י שובה ישראל עד, שהתשובה שלו היא באופן שמעורר בחינת לא אדם שבו (עד ולא עד בכלל) וממשיך זה בגילוי בציור אדם שבו, עי"ז יהי' הוי' אלקיך כחך וחיותך, שאור הסובב שלמעלה מהשתלשלות יאיר בו בגילוי בפנימיות.
ג) והנה נתבאר לעיל10, דבפירוש שובה ישראל עד הוי' אלקיך, שהתשובה צריכה להיות עד שהוי' יהי' אלקיך, שני ענינים, שהוי' יהי' אלקיך כחך וחיותך, ושהוי' יהי' רק בחי' אלקים וצמצום לגבי אוא"ס שלמעלה מהוי'. ויש לומר, דשני הענינים שב(שובה ישראל) עד, עד ועד בכלל ועד ולא עד בכלל, הם בהתאם לשני הפירושים (ענינים) בהוי' אלקיך. והענין הוא, דזה שנתבאר לעיל ששני הענינים שבעד הם השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות, הוא בכללות, אבל בפרטיות, גם בלמעלה מהשתלשלות ישנם שני הענינים שבעד. כמ"ש בלקו"ת11, דשני הענינים שבעד הם בכתר [דכתר, בכלל, הוא למעלה מהשתלשלות]. עד ועד בכלל הוא באריך, שרש הנאצלים. ועד ולא עד בכלל הוא בעתיק, בחינה תחתונה שבמאציל.
ויובן זה ע"פ הידוע12, שע"י ההשגה באור הממלא שמתלבש בעולמות, שהוא הארה בלבד (כדמוכח מזה גופא שהוא בהתלבשות), באים לידי ידיעה שישנו אור שהוא מופלא מעולמות, שממנו נמשכת ההארה שבהתלבשות, ומכיון שע"י ההשגה בההארה המתלבשת בעולמות באים להידיעה דאור המופלא מעולמות, אף שהידיעה באור זה היא רק ידיעת השלילה, שיודע שאור זה הוא מופלא מהעולמות ומההארה המתלבשת בהם, מ"מ, מכיון שגם ידיעת השלילה היא ידיעה והשגה13, לכן גם האור המופלא מעולמות הוא בכלל עד ועד בכלל. [ועד"ז הוא בעבודת האדם, דמכיון שהשכל עצמו מכריח אַז מיט שכל אַליין קען מען ניט דורכגיין, ובכדי שתהי' העבודה כדבעי, הוא דוקא ע"י קבלת עול שלמעלה מהשכל, לכן, גם הקבלת עול (הבאה מזה שהשכל מכריח) היא בכלל עד ועד בכלל]. וענין עד ולא עד בכלל הוא בהאור שאין שייך בו גם ידיעת השלילה14 [ובעבודת האדם – בהקבלת עול שמצד הנשמה].
ועפ"ז יש לבאר הקשר דשני הפירושים בשובה ישראל עד (שזה קאי על עד ועד בכלל, או שזה קאי על עד ולא עד בכלל) עם שני הפירושים בשובה ישראל עד הוי' אלקיך, עד שהוי' יהי' אלקיך כחך וחיותך ועד שהוי' יהי' רק בחי' אלקיםוצמצום לגבי אוא"ס שלמעלה מהוי', דהפירוש שובה ישראל עד שהוא עד ועד בכלל, האור ששייך בו ידיעת השלילה, דבכללות הוא אור הסובב, הוא בהתאם להפירוש עד שהוי' יהי' אלקיך כחך וחיותך, שהאור שמתגלה ע"י התשובה הוא אור הסובב (הוי'). והפירוש בשובה ישראל עד שהוא עד ולא עד בכלל, האור שאין שייך בו גם ידיעת השלילה, הוא בהתאם להפירוש עד שהוי' יהי' רק בחי' אלקים וצמצום לגבי אוא"ס שלמעלה מהוי', שהאור שמתגלה ע"י התשובה הוא האור שלמעלה גם מאור הסובב.
ד) ובעומק יותר יש לומר, דזה שהכתוב מוסיף הוי' אלקיך לאחרי שאומר כבר שובה ישראל עד, כי ענין הוי' אלקיך, שהוי' הוא רק בחי' אלקים וצמצום לגבי אוא"ס שלמעלה מהוי', הוא למעלה יותר גם מעד ולא עד בכלל. ויובן זה ע"פ מה שנתבאר לעיל15 דבהוי' שבפסוק שובה ישראל עד הוי' אלקיך נכלל גם הוי' בניקוד אלקים, שהיא דרגא נעלית ביותר, כמבואר בלקו"ת16 (עה"פ17 כן אד' הוי' יצמיח צדקה גו') גודל העילוי של ב' השמות אד' והוי' (בניקוד אלקים). ואעפ"כ כתיב עד הוי' אלקיך, שגם הוי' זה הוא רק בחי' אלקים וצמצום לגבי אוא"ס שלמעלה מהוי', כי גם הוי' (בניקוד אלקים) הוא שם בלבד. וכמבואר בלקו"ת18 בענין ב' הדרגות דשופר שיהי' לע"ל, ואד' הוי' בשופר יתקע גו' ויתקע בשופר גדול19, שהשופר דאד' הוי' בשופר יתקע, כיון שגם אד' הוי' (בניקוד אלקים) הם רק שמות, הוא שופר סתם, משא"כ גבי שופר גדול כתיב יתקע בשופר גדול, יתקע סתם ולא נאמר מי הוא התוקע, כי תקיעה זו היא המשכה וגילוי מבחי' סתימא דכל סתימין. ומבואר בלקו"ת שם, שעד"ז הוא החילוק בין ראש השנה ליום הכפורים, שהשופר דראש השנה הוא ע"ד ואד' הוי' בשופר יתקע, וביום הכפורים כתיב20 לפני הוי' תטהרו, למעלה מהוי'21, ויתירה מזו22, כי ביום הזה יכפר עליכם20, יכפר סתם ולא נאמר מי הוא המכפר21, ע"ד יתקע בשופר גדול, יתקע סתם. וזהו שאומרים בההפטורה דשבת תשובה, שובה ישראל עד הוי' אלקיך, שהוי' זה קאי גם על הוי' בניקוד אלקים, כי בשבת תשובה ישנו כבר מעין העילוי דיום הכפורים23, ולגבי עילוי זה גם הוי' בניקוד אלקים הוא רק בחי' אלקים וצמצום.
ועפ"ז יש לבאר זה שלאחרי שאומר שובה ישראל עד, שבזה נכלל גם עד ולא עד בכלל, מוסיף הוי' אלקיך, כי גם ענין עד ולא עד בכלל, אף שאין שייך בו גם ידיעת השלילה (כנ"ל סעיף ג), מ"מ מזה שצריך לשלול ולומר עד ולא עד בכלל, מובן24, שיש לו איזו שייכות. וע"ד הענין דבעל הרצון שממנו נמשך הסליחה (כמבואר לעיל25), דבכללות הוא ענין השמות אד' הוי' בניקוד אלקים שעל ידם מתמלאים כל הפגמים26, דהגם שזה שנמשכת ממנו הסליחה על זה שעשו היפך הרצון הוא מפני שאינו מוכרח בהרצון27, מ"מ יש להרצון שייכות אליו (כדמוכח מזה שנקרא בשם בעל הרצון), ולכן צריכה להיות הסליחה על זה שעשו היפך הרצון28. משא"כ לגבי עצמות אוא"ס שלמעלה גם מבעל הרצון, אין שייך פגם מלכתחילה. וכמבואר במ"א29 בענין עיצומו של יום מכפר30, שהכפרה הבאה מצד עיצומו של יום היא (לא באופן של פעולה, אלא) שביום זה מתגלה ההתקשרות של עצם הנשמה עם העצמות (שלמעלה גם מבעל הרצון), שלגבי דרגא זו אין שייך פגם מלכתחילה. וזהו שלאחרי שאומר שובה ישראל עד מוסיף הוי' אלקיך, דמכיון ששבת תשובה הוא הקדמה ליום הכפורים, לכן התשובה דשבת תשובה צריכה להיות לא רק עד, עד ולא עד בכלל, שעי"ז יתבטלו כל הפגמים, אלא שצריך גם לעורר ולגלות את נקודת היהדות, ההתקשרות דעצם הנשמה עם העצמות (שלמעלה גם מבעל הרצון), שלגבי' גם הוי' בניקוד אלקים הוא רק בחי' אלקים וצמצום, ועי"ז מתגלה שהענינים הבלתי רצויים הם רק בחיצוניות, אבל בפנימיות31 (מצד ההתקשרות דישראל וקוב"ה), מלכתחילה לא היו דברים בלתי רצויים.ה) ויש לומר, שגם ביום הכיפורים ישנם שני הענינים, הגילוי דעצם הנשמה שמקושרת עם העצמות, וזה שענין זה מתגלה בדרגות הפרטיות דהנשמה, עד לדרגת נפש שבה, שעי"ז מתגלית הכפרה (שבאופן הנ"ל) גם בהדרגות דהנשמה ששייך בהם פגם. וזהו שיום הכפורים הוא יום שנתחייב בה' תפלות32, ה' תפלות הם כנגד חמשה השמות דהנשמה, נפש רוח נשמה חי' ויחידה33, וענין יום שנתחייב בה' תפלות הוא שהגילוי דעצם הנשמה, שמצד עיצומו של יום, מתגלה בדרגות הפרטיות שלה. ויש לומר, שהחילוק בין ה' התפלות הוא לא רק בהמקום (הדרגא) שבו מתגלה עצם הנשמה, אלא גם בהגילוי. דבתפלת נעילה, בחינת יחידה, הגילוי הוא יותר מבד' התפלות שלפנ"ז. ועד"ז הוא בנוגע לד' התפלות עצמם, שהחילוק הוא גם באופן הגילוי. ועד"ז הוא בהבחינות שלמעלה, דזה שיום הכפורים הוא יום שנתחייב בה' תפלות הוא לפי שביום הכפורים הוא עליית המלכות בעתיק (כמבואר בסידור34), דענין זה הוא בכל היום, ואעפ"כ, יש בזה כו"כ דרגות, ועיקר העלי' הוא בנעילה (כמבואר בסידור35). והנה הדרגות דיום הכפורים נחלקות לב' דרגות כלליות. שבת שבתון היא36 (לשון נקבה) ושבת שבתון הוא37 (לשון זכר). דב' הדרגות הם בעתיק, אלא שבעתיק שני פירושים. שבכללות, בחינה העליונה שבכתר (ובפרט התלת רישין שבה) נקראת בשם עתיק, אבל עיקר ענין דעתיקא הוא אוא"ס שבהתלת רישין38. והחילוק בין שתי דרגות הנ"ל הוא, דשבת שבתון היא (לשון נקבה) הוא בעתיק, בתלת רישין שבו (שבהם נכלל גם רדל"א), ושבת שבתון הוא (לשון זכר) הוא באוא"ס שברדל"א39. ועפ"ז יש לומר תוספת ביאור בזה שלאחרי שאומר שובה ישראל עד מוסיף הוי' אלקיך, כי עד ולא עד בכלל הוא בעתיק (כמובא לעיל ס"ג מלקו"ת), וזה שהוי' כאלקים יחשב לגבי אוא"ס שלמעלה מהוי' יש לומר שזהו לגבי אוא"ס שברדל"א.
ו) ויש לומר, דזה שאומרים שמעלתו של יום הכפורים הוא, שהוא יום שנתחייב בה' תפלות, אף שהיום עצמו (גילוי התקשרות העצמות דעצם הנשמה עם העצמות) הוא נעלה יותר מזה שנתחייב בה' תפלות (הגילוי בדרגות הפרטיות דהנשמה), הוא, כי זה שעצם הנשמה מתגלית בדרגות הפרטיות שלה, שעי"ז הכפרה בהמקום שבו הי' תחילה הפגם, יש בזה יתרון לגבי הדרגא דעצם הנשמה. דהגם שבהבחינות נר"נ ובפרט בחי' נפש (כמו שהם מצד עצמם) שייך פגמים אעפ"כ הם מתכפרים. [ויתירה מזו, שהכפרה שמצד עיצומו של יום היא באופן שמתגלה שבפנימיות לא הי' בהם פגם מלכתחילה, כנ"ל]. ועד"ז הוא גם בענין הכפרה עצמו,שעיקר החידוש שבכפרה הוא בכפרה על חטאים כפשוטם. דהכפרה על החטאים שבצדיקים, הענין דיש מי שאוהב וכיו"ב שלגבי מדריגתם הוא כמו פריקת עול40, כיון שעל חטאים אלה אין שייך לומר שהם היפך רצון הקב"ה [שהרי ישות זו היא מפני הטבע שהטביע הקב"ה41], לכן, הכפרה שעל זה אינה חידוש כ"כ. ועיקר החידוש ו(במילא) המעלה היא בכפרה על חטאים כפשוטם, שבזה מתגלה תוקף הבלתי מוגבל של ההתקשרות דישראל וקוב"ה, שגם כשעשו היפך רצונו מ"מ (ע"י התשובה והכפרה) הם מרוצים לפניו ית' כמו שלא חטאו מעולם42. וזהו שארז"ל43 במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו, דיש לומר שאין מרז"ל זה יוצא מידי פשוטו44 ועיקר המעלה דבעלי תשובה הוא בבעלי תשובה כפשוטם. ועפ"ז יובן מה שמביא הצ"צ45 (מספר טעמי המצוות להרח"ו46), דזה שהאריז"ל הי' נוהג לומר פרטי הוידויים הוא, כי כל ישראל הם גוף אחד, דלכאורה הי' אפשר לומר שהוידויים של האריז"ל היו על ענינים שבתכלית הדקות ששייכים גם אצלו47 [וע"ד שנת"ל בענין הישות דיש מי שאוהב], וזה שמבארים דהוידויים של האריז"ל היו (גם) על חטאים כפשוטם מפני שכל ישראל הם גוף אחד, יש לומר, כי ע"פ ביאור זה דוקא מובן שאצל האריז"ל היתה גם המעלה דבעלי תשובה כפשוטם48.
ז) ויש להוסיף, שעיקר החידוש והמעלה שבבעלי תשובה הוא בהעבודה דתומ"צ שלאחרי התשובה, כי עבודת התשובה היא לדלג שור49 שלא כסדר ודרך השתלשלות. ולכן, גילוי התקשרות העצמית דעצם הנשמה עם העצמות שע"י התשובהוהכפרה, עם היות שהגילוי הוא בדרגות אלו שבהם הי' הפגם, שבכללות הוא הבחינות נר"נ, הרי זה כמו שהנר"נ הם באופן של העלאה למעלה (להדרגות חי' יחידה, ועד לעצם הנשמה). ועיקר החידוש והמעלה דתשובה הוא בזה שע"י התשובה, גם העבודה דתומ"צ היא בחילא יתיר50. שהעבודה בתומ"צ היא בסדר מסודר [ד(רוב) המצוות יש להן שיעור מצומצם כמבואר בתניא51, ועאכו"כ לימוד התורה שהוא בהבנה והשגה], וע"י שהעבודה דתומ"צ שלאחרי התשובה היא בחילא יתיר, הגילוי דחי' יחידה (וי"ל גם דעצם הנשמה) בנר"נ הוא כמו שהנר"נ הם למטה. ויתירה מזו, שע"י העבודה דתומ"צ נעשה גם העולם דירה לו ית', ועי"ז נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, וכידוע בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים52, דזה שאמרו בנשמותיהן של צדיקים (אף שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו), כי תכלית כוונת הבריאה היא שיהי' דירה לו ית' בתחתונים, וזה נעשה ע"י עבודת הצדיקים, עבודה דתומ"צ. אלא שהשלימות בהעבודה דתומ"צ הוא כשהיא באה לאחרי קדימת התשובה שאז העבודה דתומ"צ היא בחילא יתיר, ועי"ז מיתוסף בהגילוי אלקות (שבאדם, ועי"ז) גם בעולם, ועי"ז נשלמת יותר הכוונה דדירה בתחתונים.
ח) וזהו שובה ישראל עד הוי' אלקיך גו' קחו עמכם דברים גו', דזה שמוסיף קחו עמכם דברים לאחרי שאומר שובה ישראל עד הוי' אלקיך, הוא, כי מצד גודל העילוי שבעבודת התשובה, ובפרט בהתשובה דשובה גו' עד הוי' אלקיך, שהתשובה היא בבחינת עד ולא עד בכלל, ויתירה מזו – הוי' אלקיך, שעי"ז מתגלית עצם הנשמה שקשורה עם העצמות (שלמעלה גם מבעל הרצון), ואע"פ שהוא נמצא בדרגא נעלית ביותר, ולכאורה אינו שייך לתיקון הפגמים [ובפרט שבכדי לתקן זה צריך לירד ממדריגתו], בכל זה אומר קחו עמכם דברים, שצריך להיות וידוי דברים, בכדי למחות את גוף הקליפות53.
ועוד פירוש בקחו עמכם דברים, שדברים הם תורה ומצוות54. שגם בענין דתיקון החטאים, אף שיש בזה היתרון שעי"ז נמשך הגילוי דעצם הנשמה (גם) בהדרגות התחתונות ששייך בהם פגם, מ"מ, גם זה אינו מספיק, וצ"ל קחו עמכם דברים, תורה ומצוות, שעי"ז יהי' העילוי גם בהדרגות דהנשמה כמו שהם למטה (ולא באופן דהעלאה), ויתירה מזו, שעי"ז נעשה גם בירור וזיכוך בהעולם, ונעשה דירה לו ית' בתחתונים. וזהו גם מה שממשיך בכתוב ושובו אל הוי', שלאחרי התשובה דשובה ישראל עד הוי' אלקיך שהיא העלאה מלמטה למעלה, צ"ל ושובו אל הוי', להמשיך האורמלמעלה למטה ע"י תומ"צ שהם דרך הוי'55. ועי"ז, ממשיכים כל ההשפעות לא רק בענינים רוחניים אלא גם בענינים גשמיים, בבני חיי ומזוני רויחי, וכמאמר אדמו"ר הזקן56 אַז דער אויבערשטער גיט אידן גשמיות און אידן מאַכן פון די גשמיות רוחניות, ועושים דירה לו ית' בתחתונים, ועי"ז – והיתה להוי' המלוכה57.
**********
*) יצא לאור בקונטרס שבת תשובה-מוצאי יום הכפורים – תש"נ, "לקראת שבת תשובה, ולקראת יום הכפורים . . עש"ק שובה שנת ה'תש"נ". מאמר זה הוא המשך למאמר שלפניו (ד"ה זה דוא"ו תשרי) לעיל ע' פט ואילך. ולכן לא נכפלו כאן (רוב) הציונים והמ"מ שכבר נסמנו שם.
1) הושע יד, ב-ג. – התחלת וראשית ההפטורה דשבת תשובה.
2) סמ"ג מ"ע טז. סהמ"צ להרמב"ם מ"ע עג. הל' תשובה פ"א ה"א. "מנין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם זצ"ל" הלכות תשובה. ועוד.
3) סהמ"צ להצ"צ מצות וידוי ותשובה בתחלתה (לח, א).
4) ראה במפרשים להושע שם, שקחו עמכם דברים הוא וידוי. וכ"ה באוה"ת דרושים לשבת שובה ד"ה זה ס"ע א'תצו.
5) בד"ה שובה ישראל דוא"ו תשרי הנ"ל ס"ו (לעיל ע' צג).
6) לקו"ת פינחס עה, ב. דרושים לשבת שובה ד"ה שובה הא' ס"ד (סה, א).
7) ראה בארוכה בכ"ז ד"ה שובה תרס"ו.
8) ראה גם לקו"ת דרושים לשבת שובה ד"ה שובה הב' ס"ה (סז, ג), דפירוש שובה ישראל עד הוא "להשיב בחי' עד". אלא שהביאור שם הוא באופן אחר.
9) ראה סה"מ תרכ"ח ע' נד ואילך, שעיקר פרצוף האדם הוא מן החוטם ולמטה, והפדחת שלמעלה מהחוטם "הוא למעלה מבחי' אדם", בחינת לא אדם.
10) בד"ה שובה ישראל הנ"ל (שבהערה 5) ס"ו-ז (לעיל ע' צג ואילך).
12) ראה לקמן ח"ד ע' טז ואילך. וש"נ.
13) וראה לקו"ת פקודי ו, ג.
14) ראה סה"מ עת"ר ע' יו"ד, דידיעת השלילה היא באריך משא"כ בעתיק. ועפ"ז יומתק זה שעד ועד בכלל הוא באריך ועד ולא עד בכלל הוא בעתיק.
15) בד"ה שובה הנ"ל ס"ח (לעיל ע' צה).
19) זכרי' ט, יד. ישעי' כז, יג.
21) וכ"ה גם בלקו"ת אחרי כו, ג – נסמן בלקו"ת דרושים לר"ה שם נט, סע"ד.
22) בלקו"ת שם, יכפר סתם ולפני הוי', באים בהמשך אחד. ויש לומר, שזהו בכללות. אבל בפרטיות הם שני ענינים.
23) שהרי מיני' מתברכין כל ימי השבוע שלאחריו (זח"ב סג, ב. פח, א). ולהעיר, שבכללות, גם בר"ה ישנה המשכה זו דיתקע בשופר גדול, כמבואר בד"ה שובה שבהערה 15. ועפ"ז יומתק יותר זה שבשבת תשובה אומרים שובה גו' הוי' אלקיך, מכיון ששבת תשובה הוא לאחרי ר"ה, והענין דיתקע בשופר גדול נמשך כבר בפועל.
24) להעיר משעהיוה"א פ"ט (פו, ב) "כאומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים מפני עומק המושג, שכל השומע יצחק לו, לפי שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמיית הנתפסת בידים". דיש לומר, דזה שא"א לומר על חכמה רמה ועמוקה שא"א למששה בידים הוא לא רק מפני שזה שא"א למששה בידים אינו מורה כלל על העומק (וההפלאה) של החכמה* – כי אי משום הא, לא הי' זה מעורר "צחוק אצל כל השומע" – כי אם, שהשכל והמישוש הם שני ענינים נבדלים לגמרי שאין יחס ביניהם, ובלשון התניא "שחוש המישוש אינו מתייחס ונופל אלא על עשי' גשמיית". וענין השלילה, שאומרים על איזה דבר שהוא מושלל מהשני, שייך דוקא בדברים שיש יחס ביניהם, ולכן "כל השומע יצחק לו".
25) בד"ה שובה הנ"ל ס"ה (לעיל ע' צג). וש"נ.
26) לקו"ת נצבים ור"ה שבהערה 16 והערה 18.
27) ראה סה"מ אעת"ר ע' יח שהוא כמו מלך המצוה דבר ע"י שליח, שהשליח אינו יכול לשנות מציווי המלך ומרצונו, משא"כ המלך אינו מוכרח בהרצון וביכלתו לשנות. ויש לומר, דמזה שבעל הרצון אינו מוכרח בהרצון וביכלתו לשנות, מוכח, שהוא מובדל מהרצון ואינו בגדר מקור אליו (ולא כאריך שהוא שרש הנאצלים), שלכן, ע"י הרצון א"א לידע את בעל הרצון, גם לא באופן דידיעת השלילה. ואעפ"כ, יש להרצון שייכות אליו, כבפנים.
28) להעיר מלקו"ת דרושים לר"ה שם (נט, ג) שהשמות אד' הוי' הם "למלאות כל הפגמים".
29) לקו"ש ח"ד ע' 1151 ואילך.
30) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"ג "ועצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים". ומזה מוכח, דזה שעיצומו של יום מכפר הוא גם לדעת רבנן שיוהכ"פ אין מכפר אלא על השבים (שבועות יג, א). וצורך התשובה הוא רק בכדי שהענין דעיצומו של יום יומשך בגילוי להאדם, כמבואר בארוכה בלקו"ש שם ע' 1150.
31) גם בהדרגות שבחיצוניות היו בהם ענינים בלתי רצויים. *) וע"ד מ"ש בהמשך תרס"ו ע' נח ובכ"מ, שאין שייך לשלול ענינים שבאין ערוך, כי ע"י שלילה זו אין משיגים הפלאתו של הדבר שממנו שוללים אותו.
33) ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז.
34) עם דא"ח שער יוהכ"פ רנ, סע"ד ואילך.
38) לקו"ת דרושים ליוה"כ עא, ג, מביאור האד"ז להרח"ו.
40) ראה ד"ה שובה ה'תשמ"א ס"ו (לקמן ס"ע קיד ואילך). וש"נ.
41) ראה לקו"ת דרושים לר"ה נה, ד, "שהבכי' (בר"ה ויוהכ"פ) היא לנשמתו כו' שירדה ממקום כבודה ונתגשמה", ד"הגשמה" זו (שע"י ירידתה בגוף) היא טבע שהטביע הקב"ה. ולהוסיף, שאין לומר שהכוונה בזה שהטביע הקב"ה טבע זה הוא בכדי שהאדם ישנה את הטבע (ויבטל את ההגשמה) – כי לפי זה, הצ"ג הי' בודאי מתקן זה מכבר (לפני ר"ה ויוהכ"פ), ומזה שלא תיקן זה מקודם, מוכח שעד עכשיו לא הי' זה ביכלתו. וביטול "הגשמה" זו היא רק ע"י הבכי' בר"ה ויוהכ"פ (ובכל שנה, הוא יוצא מ"הגשמה" דקה יותר). וראה בארוכה לקו"ש ח"ט ע' 209 ואילך. ואכ"מ.
42) ראה רמב"ם הלכות תשובה פ"ז ה"ד.
43) רמב"ם שם, מברכות לד, ב.
44) ובפרט שהרמב"ם מביא זה בספרו שכותב "בלשון ברורה . . עד שיהיו כל הדינין גלויין (גם) לקטן" (הקדמת הרמב"ם).
45) בסהמ"צ שלו מצות אהבת ישראל בתחלתה (דרמ"צ כח, א).
46) פ' קדושים. וכ"ה גם בפרע"ח שער יב (שער הסליחות) פ"ח. סידור האריז"ל (להר"ש) לפני נפ"א. עט"ז לשו"ע או"ח בתחלתו, מכתבי האריז"ל.
47) וע"ד המבואר בסה"מ תרנ"ט ע' סד: שלפי עוצם גדולת ורוממות הא"ס כו' הרי גם עבודת הצדיקים היותר גדולים אינו בערך עוצם גדולתו כלל. וזהו שכאו"א אומר הוידוים בעשי"ת אשמנו כו' גם צדיק גמור כמו משה רבינו ע"ה הי' צ"ל וידוים בעשי"ת והיינו מפני שלפי אמיתות גדולתו ורוממותו גם העבודה האמיתית לחטא יחשב כו'. וראה עד"ז בסה"מ תרנ"א ע' עה ואילך. שם ע' ריב. שם ע' ריד ואילך.
48) וי"ל דשני ענינים בזה: (א) דמכיון שכל ישראל הם גוף אחד, "מגיע הכאב (של זה החטא) גם לאבר העליון שמושרש נפש האריז"ל" (סהמ"צ שם כח, ב), וע"י הוידוי דהאריז"ל תיקן הכאב אצלו שנעשה ע"י חטא כפשוטו. (ב) יתירה מזו, דע"י שכל ישראל הם גוף אחד, פעל ע"י הוידוי שלו (בבחינת מקיף) תיקון החטא עצמו כמו שהוא בזה שחטא.
49) לקו"ת דרושים לשבת שובה ד"ה שובה ישראל הא' ס"ד (סה, א). וראה בארוכה ד"ה זה ה'תשל"ו (לעיל ע' פג ואילך).
52) ב"ר פ"ח, ז. רות רבה פ"ב, א (ג). וראה לקו"ת שם. המשך תרס"ו ע' תקלג. וראה גם לקמן ח"ב ע' כח, ובהנסמן שם הערה 127.
53) ראה סהמ"צ להצ"צ מצות וידוי ותשובה (לח, ב).
54) לקו"ת דרושים לשבת שובה ד"ה שובה הב' ס"ד (סה, א). המשך תרס"ו ע' תקלג.
55) כידוע שהמצוות נק' דרכי הוי' – הושע בסופו. נזיר כג, א. הוריות יו"ד, ב. זוהר וביאוה"ז ר"פ וישלח. ועוד.
56) ראה "היום יום" כז טבת (אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ב ע' רסה). סה"מ ה'ש"ת (הוצאת קה"ת תשמ"ו) ע' עח. אגרות-קודש הנ"ל חי"א ע' לד.