Video part 1 Video part 2 Video part 3 Audio part 4 Video part 5 Video part 6 Video part 7 Video part 8 Video part 9
בס"ד. ש"ק ומוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשל"א*)
באתי לגני אחותי כלה, ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא בהמאמר דיום ההסתלקות ויום ההילולא שלו, דאיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שע"י הענינים הבלתי רצויים (מתחיל מחטא עץ הדעת) נסתלקה השכינה מלמטה למעלה עד לרקיע השביעי, ואח"כ עמדו צדיקים (מתחיל מאברהם אבינו) והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, והורידה למטה בארץ. דענין זה (המשכת וירידת השכינה למטה בארץ) נעשה בעיקר ע"י המשכן שעשה משה כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי', שצדיקים הם משכינים (ממשיכים) את השכינה שנק' עד, שוכן עד מרום וקדוש, שתהי' בגילוי למטה.
ולהעיר, שבמדרש שם מבאר תחלה פירוש הפסוק צדיקים יירשו ארץ גו' ולאח"ז אומר שעיקר השראת השכינה בארץ היתה ביום שהוקם המשכן, ובהמאמר משנה את סדר הענינים, שהפסוק צדיקים יירשו ארץ גו' מובא בהמאמר לאחרי שאומר שעיקר ההמשכה היתה ע"י עשיית המשכן. ויש לומר, שבזה מרמז, דזה שצדיקים ממשיכים השכינה למטה (וישכנו לעד עלי'), הכוונה בזה היא לא רק לההמשכה שע"י שבעה הצדיקים שמאברהם עד משה (ע"י עשיית המשכן), אלא גם לההמשכה שלאחרי ההמשכה שהיתה ע"י עשיית המשכן. שגם לאחרי ההמשכה שהיתה ע"י עשיית המשכן, אף שהיתה המשכה נעלית ביותר, ממשיכים צדיקים, ועמך כולם צדיקים,המשכה נעלית עוד יותר. דלאחרי ההמשכה שע"י שבעה הצדיקים, ובפרט ע"י משה שעל ידו נמשכה השכינה למטה בארץ, עי"ז ניתן הכח לכאו"א מישראל להמשיך עוד יותר.
ויש לומר, דכמו שהמשכת השכינה למטה שע"י עשיית המשכן היתה ע"י כל ישראל [כמ"ש דבר אל בני ישראל גו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שהציווי לעשות מקדש ולהמשיך עיקר שכינה למטה הוא לכל ישראל], ומ"ש במדרש שמשה המשיך השכינה למטה הוא, כי עיקר עשיית המשכן וההמשכה שעי"ז היתה ע"י משה, וגם על ידו נמשך הנתינת כח לישראל שע"י ועשו לי מקדש יהי' ושכנתי בתוכם, עד"ז הוא בנוגע להמשכת השכינה עכשיו, שהיא המשכה נעלית יותר גם מההמשכה שע"י עשיית המשכן, שהכח שבכאו"א מישראל להמשיך המשכה זו היא ע"י הצדיקים ראשי אלפי ישראל שבכל דור, אתפשטותא דמשה שבכל דור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא נשיא דורינו.
ב) והנה לאחרי שמבאר בהמאמר (בקיצור) מאמר המדרש בכללותו, מבאר בפרטיות יותר ובעומק יותר פרטי הענינים. בפרק הראשון דהמאמר (הפרק השייך לשנה זו) מבאר הענין דעיקר שכינה בתחתונים, ובהפרקים שלאחריו העבודה דועשו לי מקדש (וגם העבודה במשכן ומקדש לאחרי עשייתו) שעל ידה נעשה ושכנתי בתוכם, המשכת עיקר שכינה בתחתונים. ומבאר בפרק הראשון, דהטעם על זה שעיקר שכינה בתחתונים היתה הוא כי תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. ומבאר, דזה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים הוא שיהי' גילוי אלקות למטה (לא ע"י המשכה מלמעלה אלא) ע"י עבודת האדם, ושהעבודה שעל ידה נעשה גילוי אלקות בעולם היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא, כמאמר כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין. ומבאר, דפירוש בכולהו עלמין הוא אור שהוא בכולהו עלמין בשוה. והוא האור שלמעלה משייכות לעולמות. דבאור המתלבש בעולמות יש חילוק בין עולמות עליונים לעולמות תחתונים, כמאמר רז"ל נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ, שההמשכה בשמים (עולמות העליונים) היא מבחי' ימין, וההמשכה בארץ (עולמות תחתונים) היא מבחי' שמאל. ובחי' בכולהו עלמין, האור שהוא בכל העולמות בשוה, הוא האור שלמעלה משייכות לעולמות. וזהו כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, שע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא נמשך האור שהוא בכולהו עלמין בשוה, אור שלמעלה משייכות לעולמות.
וצריך להבין, דלכאורה, הטעם על זה שעיקר שכינה בתחתונים היתה הוא כי נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ומה נוגע כאן לבאר שעשיית הדירה צריכה להיות ע"י עבודת האדם, ושהעבודה שעל ידה נעשית הדירה היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא, ושע"י עבודה זו הוא המשכת האור שלמעלה משייכות לעולמות.
ויש לומר הביאור בזה, דבמאמר המדרש עיקר שכינה בתחתונים היתה, שני ענינים. המעלה דתחתונים (לגבי עליונים), שבהם דוקא היתה עיקר שכינה, ושדרגת השכינה שהיתה בתחתונים היא (לא שכינה סתם, אלא) עיקר שכינה. והענינים שבהמאמר (בפרק הראשון) הם ביאור על שני ענינים אלה. דזה שנתאוה שהגילוי אלקות למטה (דירה בתחתונים) יהי' ע"י עבודת האדם מדגיש מעלת התחתונים. דנוסף לזה שנתאוה שהדירה (גילוי אלקות) תהי' בתחתונים, נתאוה שגם עשיית הדירה תהי' ע"י עבודת התחתונים. דע"י שהגילוי אלקות בהתחתונים נמשך ע"י עבודתם, הם כלים להגילוי, ויתירה מזה, שהגילוי שנמשך בהם הוא מצד ענין התחתונים גופא. ומוסיף, שהעבודה שעל ידה נעשית הדירה היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא, כי עי"ז מודגש עוד יותר שהגילוי שנמשך בהתחתונים הוא מצד ענינם. דנוסף לזה שהגילוי שנמשך בהם הוא ע"י עבודתם, גם העבודה (שעל ידה נמשך הגילוי) היא עבודה שמצד ענין התחתונים. וזה שההמשכה שע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא הוא המשכת האור שהוא בכולהו עלמין בשוה הוא ביאור על הלשון עיקר שכינה בתחתונים, וכמבואר במק"א שעיקר שכינה הוא האור שלמעלה מעולמות.
ג) ולהוסיף, דשני ענינים הנ"ל מובנים גם מלשון רז"ל נתאוה כו' דירה בתחתונים, נתאוה דוקא. והענין הוא, דבזהר ובע"ח איתא, שישנם טעמים על בריאת העולמות [דבזהר איתא שהטעם הוא בגין דישתמודעון לי' ובע"ח איתא דהטעם הוא בכדי שיתגלו שלימות כחותיו ופעולותיו], ובמרז"ל הנ"ל איתא דבריאת העולמות היתה לפי שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, דענין נתאוה הוא למעלה מטעם, ובלשון אדמו"ר הזקן אויף אַ תאוה איז קיין קשיא, היינו שענין התאוה הוא במקום (דרגא) שאין שייך שם קושיא לפי שהוא למעלה מהשכל. וידוע הביאור בזה, דבזהר ובע"ח מדבר בענין בריאת העולמות כמו שהיא מצד בחינת הגילויים, וכיון שגילויים גם גילויים הכי נעלים הם מוגדרים באיזה גדר, הרצון לעשיית איזה דבר הוא מפני שאותו הדבר הוא בהתאם להגדר שלהם (טעם), ובמארז"ל הנ"ל מדבר בענין הבריאה שמצד העצמות, דכיון שאינו מוגדר בשום גדר, הרצון לבריאת העולמות שבהעצמות הוא לא מפני שיש איזה עילוי בהבריאה אלא שכך נתאוה, למעלה מטעם. וכמו שהענין דנתאוה הוא בהעצמות, גם הענין שהוא מתאוה אליו הוא שיהי' לו דירה בתחתונים, דענין דירה הוא ע"ד דירת האדם שעצמות האדם דר בהדירה, היינו שבהתחתונים תהי' המשכת וגילוי העצמות.
והנה ידוע דההוכחה על זה שהסיבה לבריאת העולמות היא לפי שנתאוה (למעלה מהטעם), היא, כי בכדי שיהי' הענין דישתמודעון לי' (ידיעת אלקות) הי' מספיק בהתהוות עולמות העליונים (עולם האצילות ועולמות הא"ס שלמעלה מאצילות) ולא הי' צריך להיות התהוות עולמות התחתונים. ואדרבא, עיקר הענין דישתמודעון לי' הוא דוקא בעולמות העליונים. דהידיעה וההשגה באלקות שבעולמות התחתונים (עולמות בי"ע הרוחניים) היא רק בהמציאות דאלקות ולא בהמהות. ומכש"כ בעולם העשי' הגשמי שאין נרגש בו גם המציאות דאלקות. ועד"ז הוא בהטעם דיתגלו שלימות כחותיו ופעולותיו, שבכדי שיתגלו שלימות כחותיו הי' מספיק בהתהוות עולמות העליונים, דכיון שגם עולמות העליונים הם מציאות והתהוותם היא בדרך התחדשות (יש מאין), לכן ע"י שאוא"ס מהווה אותם מתגלה הכח שבו (שבכחו להוות דבר חדש). ויתירה מזו יש לומר, שעיקר גילוי שלימות כחותיו הוא דוקא בהתהוות עולמות העליונים. דכיון שהתהוות עולמות התחתונים (בי"ע) הוא ע"י שהכח האלקי שמהווה אותם הוא מתעלם מהם, הרי בפעולה זו דהכח (התהוות בי"ע), אין מתגלה הכח. ומכש"כ שאינו מתגלה בהתהוות עוה"ז התחתון, שההעלם דכח המהווה הוא עוד יותר. ומזה שנתהוו (גם) עולמות בי"ע הרוחניים, ומכש"כ מההתהוות דעוה"ז הגשמי, שאין בו (מצד עצמו) שום מעלה, ובלשון אדמו"ר הזקן תחתון שאין תחתון למטה ממנו, מוכח, שתכלית כוונת הבריאה היא (לא מצד הטעם, אלא) לפי שכך נתאווה שעוה"ז התחתון יהי' דירה לו ית', לו לעצמותו.
ויש לומר דזה שיש הוכחה בשכל על הענין דנתאוה (למעלה מהטעם) ושההוכחה היא מהתהוות עוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, הוא, כי התהוות עוה"ז התחתון מזה שנתאוה היתה [לא באופן שהענין דנתאוה נשאר בעצמותו וזה שמהענין דנתאוה נתהווה עוה"ז התחתון הוא באופן דהבדלה, אלא] שהענין דנתאוה נמשך בההתהוות דעוה"ז התחתון. [וע"ד התענוג שבאדם (דנתאוה שייך לתענוג), דהגם שהתענוג הוא למעלה מכל הכחות, למעלה גם מרצון, מ"מ (ומצד זה גופא), הוא נמשך בכל כחות הנפש וגם באברי הגוף, ועד שהמרחב דהתענוג נמשך ומתפשט גם בהעצמות שברגל, שמועה טובה תדשן עצם]. ולכן ההתהוות דעוה"ז התחתון עצמה (זה שנברא תחתון שאין תחתון למטה ממנו) מוכיחה הענין דנתאוה. ולהוסיף, דזה גופא שההתהוות דעוה"ז התחתון היתה באופן שהענין דנתאוה נמשך בההתהוות, הוא, כי בכדי שתושלם הכוונה דדירה בתחתונים, שהתחתונים יהיו דירה לעצמותו מצד ענין התחתונים גופא, צריך שתהי' להם איזו שייכות להעצמות (עוד לפני שנעשים דירה), ולכן ההתהוות דעוה"ז התחתון מזה שנתאוה היתה באופן שבהעולם עצמו (בהתהוותו) יהי' הענין דנתאוה, רצון העצמות.
ד) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בהמאמר דהטעם על זה שעיקר שכינה בתחתונים היתה הוא כי נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, דלכאורה, ע"פ הביאור (בהמאמר) דזה שנתאוה דירה בתחתונים הוא שהגילוי אלקות למטה (דירה בתחתונים) יהי' (לא ע"י המשכה מלמעלה אלא) ע"י עבודת האדם, איך הענין דנתאוה כו' דירה בתחתונים הוא טעם על זה שבתחלת הבריאה (לפני שהיתה עבודת האדם) עיקר שכינה בתחתונים היתה. וי"ל הביאור בזה, דזה שעיקר שכינה בתחתונים היתה (בתחלת הבריאה) הוא שהתהוות עוה"ז התחתון היתה באופן שהענין דנתאוה נמשך בההתהוות שלו (כנ"ל), שעי"ז נעשה בו ההכשרה שע"י עבודת האדם יהי' דירה להעצמות גם מצד ענינו (דהעולם).
ויש לומר, דזהו שע"י החטאים נסתלקה עיקר שכינה, כי כיון שחטא הוא היפך הרצון והתענוג דלמעלה, לכן, ע"י החטאים נסתלקה עיקר שכינה מהארץ, שלא הי' בו הענין דנתאוה. ועפ"ז, בההמשכה למטה בארץ ע"י המשכן שעשה משה, שני ענינים. המשכת עיקר שכינה למטה, באתי לגני למקום שהי' עיקרי בתחלה, שעי"ז נעשה העולם מוכשר להיות דירה לו ית', כמו שהי' בתחלת הבריאה. ונוסף לזה, ע"י העבודה דועשו לי מקדש, נעשה גם העולם דירה לו ית', שנמשך בו (בהמשכן, ועל ידו בכל העולם) גילוי אלקות.
ה) והנה ידוע שכל ירידה היא לצורך עלי'. דירידת הנשמה למטה היא בכדי שעל ידי זה תתעלה הנשמה למדריגה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה למטה, ועד"ז הוא בהירידה (וההשתלשלות) דהעולמות, דזה שירדו ממדריגה למדריגה (מעולם לעולם) עד שנתהווה מהם עוה"ז התחתון, הוא בשביל העלי' שנעשית עי"ז [שעוה"ז התחתון דוקא הוא דירה לו ית', דירה להעצמות]. ומזה מובן, שעד"ז הוא בנוגע להירידה שבעוה"ז עצמו, שהירידה שנעשתה בו ע"י חטא עה"ד והענינים הבלתי רצויים שלאח"ז היא צורך עלי', בכדי שהמשכת עיקר שכינה למטה עכשיו (לאחרי שנסתלקה) תהי' נעלית יותר מהמשכת עיקר שכינה בתחתונים שהיתה בתחלת הבריאה.
ולכאורה הי' אפשר לומר, דזה שירידה היא לצורך עלי' הוא כשהירידה היא ברצונו ית' [שאז מוכרח לומר, שהרצון בהירידה הוא בשביל העלי' שע"י הירידה]. משא"כ ירידה שע"י חטא, שהוא היפך רצון העליון [דע"י כח הבחירה שניתן להאדם ביכלתו לבחור היפך הרצון והכוונה שבשבילם נברא], אין הכרח לכאורה שגם ירידה זו היא לצורך עלי'. והגם שאין שייך שבחירת האדם תעכב שלא תושלם ח"ו הכוונה דדירה בתחתונים, ובחירת האדם קובעת רק את מהירות השלמת הכוונה, דמזה מוכח, שהסילוק דעיקר שכינה שע"י חטא עה"ד והחטאים שלאחריו הי' (מלכתחילה) רק לפי שעה, הרי ענין זה הוא רק הוכחה דזה שע"י החטאים נסתלקה עיקר שכינה הי' זה (מלכתחילה) רק לפי שעה, ובהכרח שאח"כ תהי' המשכת עיקר שכינה למטה. אבל, מהי ההוכחה שההמשכה למטה לאחרי הסילוק היא נעלית יותר מההמשכה שהיתה בתחלת הבריאה.
והענין הוא, דאיתא במדרש עה"פ נורא עלילה על בני אדם, עלילה נתלה בו (באדם הראשון) שהוא הביא את המיתה לעולם (כי ביום אכלך ממנו מות תמות), שהרי התורה קדמה אלפים שנה לעולם וכתיב בה זאת התורה אדם כי ימות באוהל. ומבאר אדמו"ר האמצעי, דזה שעלילה נתלה בו (באדה"ר) הוא לא רק בנוגע להמיתה שבאה ע"י חטא עה"ד אלא גם בנוגע להחטא עצמו. כי זה שלפעמים גובר הרע דיצה"ר על האדם, הוא לפי שמלמעלה הסיתו עליו היצה"ר להביאו לחטא זה. [אלא שהעזר מלמעלה להרע שבאדם להתגבר על הטוב שבו, וכן העזר מלמעלה להטוב שבאדם להתגבר על הרע שבו, הוא מובדל מהאדם ואינו נרגש בו, ולכן אינו מכריח את האדם, וזה שהאדם בוחר בטוב או ברע הוא בחירה חפשית]. וכיון שהירידה דעולם (סילוק עיקר שכינה) שבאה ע"י חטא עה"ד (אף שהחטא הוא היפך הרצון) היתה בכוונה, בהכרח לומר, שהכוונה דהירידה היא צורך עלי', בכדי שהמשכת עיקר שכינה לאחרי שנסתלקה תהי' נעלית יותר מכמו שהיתה בתחלת הבריאה.
וע"פ הנ"ל (סעיף ב) שבעיקר שכינה בתחתונים מודגשים שני ענינים – עיקר שכינה (שלמעלה מעולמות), ובתחתונים (דזה שעיקר בתחתונים הוא (גם) מצד ענינם דהתחתונים) – יש לומר, שהיתרון בהמשכת עיקר שכינה בתחתונים לאחרי שנסתלקה לגבי כמו שהיתה בתחלת הבריאה, הוא בשני הענינים. שהגילוי אלקות שנמשך ע"י עבודת האדם עכשיו הוא גילוי נעלה יותר מהגילוי שנמשך ע"י עבודת אדה"ר קודם החטא, ושהמשכת הגילוי בעולם (בתחתונים) עכשיו הוא בפנימיות יותר.
ו) ויובן זה בהקדים ביאור בהמובא לעיל דהגם שחטא (חטא עה"ד, וכן כל החטאים) הוא היפך רצון העליון, מ"מ הוא בכוונה. והענין הוא כמ"ש בעל ההילולא בהמאמרים דחג הגאולה, דכמו שכל דבר שלמטה יש לו שרש ומקור למעלה, עד"ז הוא בנוגע לחטא ועון, שיש סיבה ונתינת מקום על זה למעלה. ומביא הוכחה על זה מחטא הראשון שהי' בעולם, הוא חטא עה"ד.
דלכאורה יפלא, הרי אדה"ר הי' בתכלית העילוי הן מצד נפשו שחכמתו היתה גדולה יותר מחכמת שכלים הנבדלים והן מצד גופו שגופו של אדה"ר הי' יציר כפיו של הקב"ה ועקבו של אדה"ר הי' מכהה גלגל חמה, ואיך שייך שחטא ועבר על ציווי ה'. ולהוסיף, שע"פ מאמר רז"ל דהטעם שנברא האדם יחידי הוא ללמדנו שכל אחד מישראל הוא דוגמת אדה"ר, יש לומר, דהפלא איך שייך ענין החטא הוא גם בכאו"א מישראל. דכיון שנפש השנית שבו היא חלק אלוקה ממעל ממש, וגם בנוגע להגוף דישראל נאמר ובנו בחרת מכל עם ולשון ואיתא בתניא שזה קאי על הגוף החומרי שנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם, וע"פ הידוע שאמיתית ענין הבחירה הוא בהעצמות, מובן, שבהגוף דישראל יש יתרון גם לגבי הנשמה, שבו (בהגוף) דוקא הוא בחירת העצמות, איך שייך שיהי' בישראל חטא. והביאור בזה (במאמר הנ"ל דבעל ההילולא), שהסיבה והנתינת מקום לחטא (כפשוטו, למטה) בהענינים דלמעלה הוא מיעוט הירח. ולמעלה יותר, הסיבה ונתינת מקום לחטא הוא – שבירת הכלים דתוהו. היינו דבריאת עולם התוהו, עולם שלא אהנייא לי' (שלכן הי' בו השבירה), הוא (כמו) היפך הרצון. ולכן הוא סיבה ונתינת מקום לחטא. ולמעלה יותר, הסיבה ונתינת מקום לחטא הוא – צמצום הראשון שהי' בדרך סילוק. כי רצון העליון הוא שיהי' גילוי אור, וסילוק האור (צמצום הראשון) הוא (כמו) היפך הרצון [דהגם שכוונת הצמצום היא בשביל הגילוי, הרי הצמצום עצמו הוא היפך הרצון]. והענין דהיפך הרצון (כביכול) שבצמצום הראשון הוא סיבה ונתינת מקום (ע"י שבירת הכלים דתוהו ומיעוט הירח) לחטא, היפך הרצון כפשוטו.
ולהעיר, שההוכחה על זה שגם ענין דהיפך הרצון הוא בכוונה, הוא בעיקר מצמצום הראשון. כי מיעוט הירח, הגם שהקב"ה המעיט את הירח, הרי הסיבה לזה הי' קטרוג הלבנה. וגם שבירת הכלים דתוהו, הגם שבריאת עולם התוהו מלכתחילה היתה באופן דבונה על מנת לסתור, יש לומר, דע"י שהי' הצמצום, שהוא שרש התהוות העולמות, נקבע שהתהוות עולם התיקון תהי' לאחרי בנין וסתירת התוהו, בונה על מנת לסתור וסותר על מנת לבנות. ועיקר ההוכחה על זה שגם ענין דהיפך הרצון הוא שלא במקרה ח"ו אלא בכוונה הוא מצמצום הראשון. דבנוגע להצמצום א"א לומר שהי' הכרח כביכול בהצמצום בכדי שיוכל להיות התהוות העולמות, שהרי כל הענין דהתהוות העולמות (עולם לשון העלם) הוא מצד הצמצום. דהרצון לעולמות באוא"ס שלפני הצמצום הוא שיהיו עולמות שבהם יהי' גילוי האור. דכיון שענין האור הוא גילוי, גם הרצון לעולמות שהי' בהאור הוא (לא להעולמות עצמם, אלא) להגילוי שיהי' בעולמות. ומזה מובן, דהכוונה בהצמצום [סילוק האור, בכדי שיתהוו עולמות שענינם הוא העלם] היא לא רק בכדי שעי"ז יושלם הרצון לעולמות שהי' תחלה בהאור שקודם הצמצום, אלא שיש בזה עוד כוונה, שהיא היפך הרצון שהי' תחלה. והיינו, דכוונת הצמצום כמו שהיא בהאור (שאוא"ס צמצם עצמו) הוא שיהי' גילוי בהעולמות שיתהוו מהצמצום, וכוונת הצמצום כמו שהיא בהצמצום עצמו היא – שבו מתגלה ענין ההעלם שלמעלה מגילוי, והוא שהעצמות אינו מוכרח ח"ו בענין הגילוי וביכלתו להיות (גם) בהעלם. אלא שגילוי ענין ההעלם [שההעלם הוא מפני שהעצמות אינו מוכרח ח"ו בענין הגילוי] הוא ע"י הגילוי שנמשך אחרי הצמצום. דע"י הגילוי שנמשך בעולמות שנתהוו מהצמצום, יכולים הם להרגיש (נוסף על הרגש הגילוי) גם שרש וסיבת ההעלם שבהם, שהוא מצד יכולת העצמות. [ויש לקשר זה עם הענין דדירה בתחתונים, שעוה"ז התחתון נעשה דירה להעצמות, כי בעוה"ז הוא עיקר ההעלם, וע"י שמתגלה שההעלם שבו הוא מצד יכולת העצמות, הוא נעשה דירה להעצמות].
ז) ועד"ז הוא בעבודת האדם, דזה שהאדם יכול לעשות היפך רצון העליון [שזה נעשה ע"י הצמצום, כנ"ל] הוא מפני שהעצמות אינו מוכרח בשום דבר. אלא שבענין זה [הכח שניתן לאדם לעשות היפך הרצון], הענין דיכולת העצמות הוא בתכלית ההעלם והסתר. וע"י שהאדם עובד את ה' והעבודה היא בכח עצמו ובבחירתו [דהגם שאוא"ס הוא בכל מקום ואין דבר חוץ ממנו מ"מ כיון שהוא ית' הוא כל יכול ברא את האדם באופן שיוכל לעבוד בכח עצמו], עי"ז מתגלה שכח הבחירה דהאדם (גם זה שיכול לבחור ח"ו בהיפך הרצון) הוא מצד יכולת העצמות.
ויש לקשר זה עם תורת הבעש"ט עה"פ ויהי ערב ויהי בוקר גו', דאיתא במדרש ויהי ערב אלו מעשיהן של רשעים ויהי בוקר אלו מעשיהן של צדיקים, ואיני יודע באיזה מהן חפץ, כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ. ותמוה, איך שייך קס"ד שהוא חפץ במעשה רשעים. ומבאר הבעש"ט, דיש תועלת ויתרון לאור מן החושך, היינו שמעלת יתרון האור ניכרת מצד החשך, וכן מעלת החכם ניכרת מצד הטיפש, מעלת הצדיק מצד הרשע וכו'. וזהו ואיני יודע באיזה מהן חפץ, דכיון שגם מעשה הרשעים הוא כסא למעשה צדיקים, יש מקום לומר שהכל נכנס באחדות אחד ח"ו, לכך נאמר וירא אלקים את האור כי טוב אלו מעשיהן של צדיקים, כי במעשה הרשעים צריך הבדלה [ועפ"ז מבאר שם הכתוב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, כדלקמן סעיף יג].
וצריך להבין, דזה שיתרון האור ניכר מהחושך הוא (לכאורה) שע"י הפחיתות דהחושך ניכר יתרון האור, ואיך שייך לומר שמפני זה גם מעשה הרשעים (חושך) נכנס באחדות אחד. ויש לומר, דהכוונה בזה שיתרון האור ניכר ע"י החושך היא שע"י האפשרות לבחור במעשה הרשעים ניכר שמעשה הצדיקים הוא בבחירתם החפשית, עבודה בכח עצמם. וכיון שע"י העבודה בכח עצמו מתגלה שגם האפשרות לבחור במעשה הרשעים הוא מצד יכולת העצמות, לכן מקום לומר שהוא חפץ במעשה הרשעים, היינו שהתענוג דלמעלה [וכן גילוי אחדותו ית' – נכנס באחדות אחד] הוא גם בהאפשרות לבחור במעשה הרשעים. ולכך נאמר וירא אלקים את האור כי טוב, שהוא חפץ במעשיהן של צדיקים דוקא.
ח) והנה נתבאר לעיל (סעיף ו) דבכוונת הצמצום שני ענינים. בשביל הגילוי, ושע"י הצמצום מתגלה ענין ההעלם (שלמעלה מגילוי) שמצד יכולת העצמות. ולהוסיף, דמבואר בכ"מ שגם בכוונת הצמצום בשביל הגילוי, שני ענינים. שכוונת הצמצום היא בכדי שהגילוי דאוא"ס שהאיר לפני הצמצום (האור שהי' ממלא מקום החלל) יהי' גם בעולמות. דקודם הצמצום, לא הי' אפשר להיות מציאות העולמות, ובמילא לא הי' הגילוי בעולמות, וע"י הצמצום נתחדש שהגילוי דאוא"ס יהי' גם בעולמות. ושע"י הצמצום יהי' הגילוי דפנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה מהאור שהי' ממלא מקום החלל. ומבואר שם, דהאור שהי' ממלא מקום החלל הוא ההעלם דאור הקו (היינו שהמשכת הקו מאור זה היא באופן דגילוי ההעלם), (שרש) אור הממלא, והאור שלמעלה מהאור שהי' ממלא מקום החלל הוא (שרש) אור הסובב. וצריך להבין, איך אפשר שיהי' בהעולם גילוי נעלה כזה שלא האיר אפילו קודם הצמצום, ואעפ"כ לא יתבטל העולם ממציאותו.
Part 7
ט) והנה ידועה תורת הרב המגיד עה"פ עשה לך שתי חצוצרות כסף, שהקב"ה והאדם אתם קרויין אדם הם שתי חצוצרות, שתי חצאי צורות. דאדם הוא אותיות אל"ף ד"ם, אל"ף הוא הקב"ה אלופו של עולם, וד"ם הוא האדם [שהאדם מצד עצמו, לפני שמתדבק בהקב"ה, הוא בחינת דם], דזהו שארז"ל מאי דכתיב לא תאכלו על הדם, לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, כי האדם מצד עצמו (לפני שמתדבק בהקב"ה ע"י התפלה) הוא בחינת דם. וכל אחד מהם [האל"ף זה הקב"ה והד"ם זה האדם] הוא רק חצי צורה, וכשמתדבקים יחד נעשה צורה שלימה, אדם. ומבאר שם, שההתחברות דהקב"ה עם האדם הוא ע"י שהקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהי' אחדות עם האדם. ועד"ז הוא מצד האדם, שבכדי שיתחבר עם הקב"ה צריך הוא לפרוש את עצמו מכל הגשמיות עד שיעלה דרך כל העולמות ויהי' אחדות עם הקב"ה עד שיבוטל במציאות, ואז יקרא אדם. ומבאר הצ"צ, דזה שהקב"ה עשה כמה צמצומים כו' והאדם צריך לפרוש את עצמו כו' הוא כמבואר בלקו"ת ד"ה תקעו השני שבכדי שיהי' החיבור דעליון ותחתון צריך העליון לירד למטה ממדריגתו והתחתון צריך לעלות למעלה ממדריגתו. ומבאר, דזה שהקב"ה עשה כמה צמצומים כו' הוא כי בא"ס נאמר כי לא אדם הוא, ובכדי להתלבש בעשר ספירות, ציור אדם, הוא ע"י כמה צמצומים. ומוסיף, דזה שהע"ס הם בציור אדם הוא לפי שע"ס הם ג' קוין, וגם לפי שע"ס הם בדרך כלל מחשבה דיבור ומעשה, א' ד' מ"ם. ומקשר זה עם ענין ג' בחינות אדם. ולכאורה הכוונה, דזה שג' האותיות אד"ם רומזים על מחשבה דיבור ומעשה, הכוונה בזה היא לא רק לג' הבחינות מחשבה דיבור ומעשה שבע"ס דאצילות, אלא גם לג' בחינות אדם, בי"ע הכלליים (א"ק, עתיק ואריך, ואצילות), שהם דוגמת מחשבה דיבור ומעשה. ועפ"ז, זה שהקב"ה עשה כמה צמצומים להתלבש בציור אדם, הכוונה בזה היא להצמצומים שעל ידם היא ההמשכה לבי"ע הכלליים, שהם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים. דכל צמצומים אלו הם בכדי שתהי' ההמשכה בציור אדם העליון. ולאח"ז, בכדי שתהי' ההמשכה מאצילות לבי"ע, הוא ע"י הפרסא. וכמ"ש בתורת הה"מ הנ"ל בפירוש הכתוב ועל דמות הכסא, שהוא ית' מכוסה שם, ומבאר הצ"צ,דכסא (מלשון כיסוי) הוא הפרסא שהיא דוגמת המשל שמכסה ומסתיר על השכל שבתוכו. וצריך להבין, דכיון שהחיבור דאוא"ס עם האדם הוא ע"י כמה וכמה צמצומים וגם ע"י פרסא, איך שייך שהאדם ע"י עבודתו ימשיך גילוי שלמעלה מהצמצום.
יו"ד) והענין הוא, דכתיב ועבדתם את הוי' אלקיכם, ומדייק אדמו"ר מהר"ש, דענין עבודה הוא תיקון ושירות מה שהעבד עובד ומתקן לרבו, וכיון שהוא ית' הוא שלימותא דכולא, איך שייך ענין העבודה בנוגע למעלה. ומבאר, דבאמת אין שייך לומר שהעבודה היא צורך גבוה ע"ד שירות העבד לרבו, אלא שעלה ברצונו ית' שיתאוה להיות לו דירה בתחתונים, ושזה יהי' ע"י עבודת האדם. ומבאר שם, דעיקר ענין העבודה הוא כשעושה היפך רצונו, אתכפיא. וכדאיתא בגמרא עה"פ ושבתם וראיתם גו' בין עובד אלקים לאשר לא עבדו, דכששונה פרקו מאה פעמים נק' לא עבדו כי לימוד התורה שלו הוא כפי הרגילות (שבימיהם הי' הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים), וכששונה פרקו מאה פעמים ואחד, שינוי הרגילות, אתכפיא, נק' עובד אלקים. וזהו גם שעבודה הוא מלשון עורות עבודים, כי עיבוד עורות הוא ע"י שדורכים אותם. וזהו היתרון דאתכפיא לגבי אתהפכא, כי ענין העבודה הוא שמייגע עצמו נגד טבעו. ומבאר שם, שזהו גם המעלה שבתשובה, כדאיתא בתדב"א בנוגע לבעל תשובה, הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק אחד ישנה ב' פרקים.
Part 8
ויש להוסיף, דמזה שכתיב ועבדתם את הוי' (אלקיכם) מובן שהעבודה (השירות) היא לא רק לשם אלקים, אור הממלא, אלא גם להוי', אור הסובב. ולהוסיף, דע"פ מ"ש הרמב"ן שהתורה נכתבה בסגנון דשלישי המדבר [כמו וידבר הוי' אל משה], וידוע דשלישי המדבר הוא עצמות אוא"ס שלמעלה גם מהוי', יש לומר, דזה שהמצוה ועבדתם את הוי' הוא שלישי המדבר הוא מפני שענין העבודה נוגע גם לעצמות אוא"ס. ועפ"ז פירוש ועבדתם את הוי' אלקיכם הוא, שע"י ועבדתם, אתכפיא, נמשך גילוי הוי', אור הסובב. והמשכת הגילוי דהוי' היא בפנימיות, ועד שהוי' הוא אלקיכם, כחכם וחיותכם, יחוד סובב וממלא. ועי"ז נמשך גם הגילוי דעצמות אוא"ס (שלישי המדבר) שלמעלה גם מהוי' (סובב). ויש לומר, דהוי' שהוא בגדר גילוי אלא שהוא למעלה מעולם הוא בכללות האור שלפני הצמצום שהאיר בגילוי, ושלישי המדבר שלמעלה מהוי' הוא (בכללות) עצם האור שגם לפני הצמצום לא הי' בגילוי.
וביאור הענין (שע"י העבודה דאתכפיא, שינוי הרגילות והטבע, נמשך הגילוי דהוי' וגם הגילוי דבחינת שלישי המדבר) יש לומר ע"פ מ"ש בתורת הה"מ הנ"ל בפירוש הכתוב (ועל דמות הכסא דמות) כמראה אדם, שהקב"ה הוא כמו מראה אדם, כמו שנתעורר בו (בהאדם) כן נתעורר אצלו ית' [וכמ"ש ה' צלך, שה' הוא כמו הצל שלך]. ולכן, ע"י שהאדם כופה את עצמו לעשות כנגד רצונו וטבעו, המשכת הגילויים דלמעלה היא לא כפי הטבע שלהם. שגם האור שהגילוי שלו מצד "טבעו" הוא לפני הצמצום (למעלה מעולמות), מאיר בעולם, ויתירה מזו, שגם האור שמצד "טבעו" הוא למעלה מגילוי (גם מגילוי לפני הצמצום) נמשך בגילוי בעולם.
יא) והנה ענין הנ"ל הוא ביאור על זה שהגילויים נמשכים בעולם. אבל צריך להבין איך יכול העולם לקבל גילויים נעלים שלמעלה ממנו באין ערוך ולא יתבטל ממציאותו. וביותר אינו מובן, דמציאות העולמות וגילוי האור שלפני הצמצום (גם גילוי האור שהי' ממלא מקום החלל) הם שני הפכים, כמובן מזה שההתהוות דמציאות העולמות היא דוקא מסילוק האור, ואיך יכולים הם לקבל גילוי האור שקודם הצמצום.
והנה אף שהאור שלא האיר גם לפני הצמצום הוא אור נעלה יותר מהאור שהי' ממלא מקום החלל, מ"מ, דיוק הנ"ל [דהצמצום שממנו נתהוו העולמות וגילוי האור שקודם הצמצום הם שני הפכים], הוא בעיקר בנוגע להאור שהי' ממלא מקום החלל. וכמו שמבאר אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תער"ב החילוק בין פעולת הצמצום באור הגבול (שרש הממלא) ופעולת הצמצום באור הבל"ג (שרש הסובב), דפעולת הצמצום באור הגבול היא בהאור עצמו, שע"י הצמצום בא במדה וגבול, ופעולת הצמצום באור הבל"ג היא (לא בהאור עצמו, אלא) שלא יאיר במקום החלל. וזהו שההתעלמות דאור הבל"ג היא (לא שנתעלם תוך העלם הצמצום, אלא) שנתעלם ונכלל במקורו, דענין ההתעלמות במקורו הוא זה שאינו מאיר במקום החלל, אבל בהאור עצמו לא נעשה שינוי [וע"ד המבואר במק"א דבאור הבל"ג לא הי' צמצום ממש ורק נגע בו הצמצום]. ויתירה מזו, שגם פעולה זו באור הבל"ג שאינו מאיר בגילוי במקום החלל, הוא רק בנוגע להעולמות (שאינו נרגש בהם), ולא בנוגע להאור. ושני ענינים בזה. שבידיעתו ית', גם עכשיו (לאחרי הצמצום) הוא מאיר במקום החלל בגילוי ממש, כמבואר בכ"מ. ויתירה מזו, דכיון שלגבי אור הבל"ג אין הצמצום מעלים, הרי מצד האור (הבל"ג) הוא יכול להיות בגילוי ממש שיורגש גם בהעולמות. דאור הגבול, כיון שבו פעל הצמצום שהגילוי שלו בעולמות יהי' לפי ערך העולמות, לכן, קשה כביכול שיתגלה בעולמות כמו שהוא בשרשו לפני הצמצום, כי שני ענינים אלה (פעולת הצמצום שהיתה בו, והגילוי שלא כפי הסדר שנקבע ע"י הצמצום) הם שני הפכים. משא"כ אור הבל"ג, כיון שלגבי' לא היתה פעולת הצמצום, בכדי שיהי' בגילוי שלא כפי הסדר שנקבע ע"י הצמצום (היינו שהגילוי שלו יהי' באופן שיורגש גם בהעולמות), אין זה דבר קשה.
והנה בהמשך הנ"ל, החילוק שבין אור הגבול ואור הבל"ג הוא בנוגע להמשכת וגילוי האור. דהמשכת גילוי אור הגבול כמו שהוא בשרשו הוא קשה, משא"כ המשכת גילוי אור הבל"ג. ויש לומר, שעד"ז הוא גם בנוגע לזה שהעולם מקבל גילוי שאינו בערכו. דבנוגע לגילוי אור הבל"ג, אפשר שהגילוי שלו בעולמות יהי' מצד זה שהאור הוא בל"ג, הגם שהעולמות (מצד ענינם) אינם כלים להגילוי. והדיוק איך אפשר שהעולם יקבל גילוי שאינו בערכו הוא (בעיקר) בנוגע לגילוי אור הגבול. דכיון שבאור זה פעל הצמצום שהגילוי שלו בעולמות יהי' לפי"ע העולמות, צריך להבין, איך אפשר שהעולם יקבל אור שאינו בערכו.
והענין הוא, כמבואר בהמשך הנ"ל, שעל ידי העבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא מהפכים את חושך הצמצום לאור, ועי"ז נעשים העולמות (שנתהוו מהצמצום) כלים לגילוי אור נעלה יותר, הן בנוגע לגילוי אור הגבול והן בנוגע לגילוי אור הבל"ג, וגם גילוי אור הבל"ג מאיר בהם בפנימיות.
יב) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בהמאמר שעשיית הדירה בתחתונים היא ע"י אתכפיא ואתהפכא כמאמר כד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, דבמאמר הזהר שמביא נאמר כד אתכפיא סט"א ובהמאמר אומר אתכפיא ואתהפכא. וי"ל הביאור בזה, דבמאמר הזהר מדבר בהמשכת הגילוי דלמעלה (אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, המשכת אור הסובב), וזה נעשה ע"י אתכפיא, ע"י שהאדם עושה נגד טבעו ורצונו (כנ"ל סעיף יו"ד), אבל בכדי שיהי' דירה בתחתונים, דענין דירה בתחתונים הוא שהגילוי שנמשך בתחתונים יהי' גם מצד ענינם דהתחתונים, שיהיו כלים לזה (כנ"ל סעיף ב), זה נעשה ע"י אתכפיא ואתהפכא.
וצריך להבין, דמבואר בהמאמר בענין המעלה דאתהפכא, שיתרון האור הוא מן החושך דוקא, דע"י שהחושך נהפך לאור נעשה יתרון האור. דמזה מובן, שהמעלה דאתהפכא היא לא רק בנוגע להתחתון (שע"י העבודה דאתהפכא נעשה כלי), אלא שע"י אתהפכא נעשה גם יתרון בההמשכה (יתרון האור). ובמאמר הזהר שמביא נאמר כד אתכפיא סט"א כו'. ויש לומר, דההמשכה שע"י אתכפיא היא גילוי, אלא שהגילוי הוא למעלה משייכות לעולמות. [דע"י שהאדם עושה כנגד טבעו, המשכת הגילוי היא לא כפי הטבע שלו, וגם האור שלמעלה משייכות לעולמות (אסתלק) נמשך בגילוי בעולם]. והעבודה דאתהפכא מגעת במקום שלמעלה מגילוי [כי זה שהחושך נהפך לאור הוא מצד העצמות שאור וחושך שוים לגבי'. וגם, לפי שע"י אתהפכא נעשה התחתון כלי (כנ"ל), שעי"ז נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, כוונת העצמות], ועי"ז נעשה יתרון גם בהאור והגילוי שנמשך משם. ולכן צריכים להיות שני הענינים, אתכפיא ואתהפכא, כי בתחלה צ"ל המשכת הגילויים ע"י אתכפיא, וע"י אתהפכא שלאחרי אתכפיא, נעשה התחתון כלי להגילוי, ונעשה יתרון גם בהגילוי שהמשכתו היא ממקום שלמעלה מגילוי.
יג) והנה שני ענינים הנ"ל הם בעיקר בבעל תשובה. דנוסף לזה שהבעל תשובה קורא ושונה יותר מטבעו ורגילותו כמובא לעיל (סעיף יו"ד) מדרושי אדמו"ר מהר"ש, הבעלי תשובה כובשים את יצרם יותר מצדיקים. ועד"ז הוא בהעבודה דאתהפכא. כי עיקר המעלה דאתהפכא חשוכא לנהורא היא כשהפיכת החושך לאור היא לא מצד האור אלא שהחושך מצד עצמו נהפך לאור, וענין זה הוא בעיקר בבעל תשובה. דבצדיקים, גם העבודה דאתהפכא שלהם היא ע"י שמרגישים אלקות, גילוי מלמעלה, והאתהפכא דבעל תשובה, שמשתנה ונהפך מן הקצה אל הקצה, היא מצד עצמו. ויש לומר, דענין זה מרומז בתורת הבעש"ט עה"פ ויהי ערב ויהי בוקר גו' (שהובאה לעיל סעיף ז), שמבאר שם [בהמשך להביאור בענין איני יודע באיזה מהן חפץ] מה שאמר דוד המלך חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, חשבתי דרכי הוא שדוד הי' חושב בדרכיו הגשמיים (כמבואר שם הטעם על זה), ואשיבה רגלי גו' – אשובה להרגיל (רגלי מלשון הרגל) אל עדותיך. ויש לומר, דענינו של דוד הוא שהקים עולה של תשובה. ובתורה הנ"ל דהבעש"ט מרמז שתי המעלות שבבע"ת. אשובה להרגיל – שינוי הרגילות, אתכפיא, וביאור הענין דאיני יודע באיזה מהן חפץ – ענין הבחירה והעבודה בכח עצמו (כנ"ל סעיף ז), אתהפכא.
וזהו שהמשכת עיקר שכינה למטה לאחר הסילוק היא נעלית יותר מכמו שהיתה בתחלת הבריאה, כי ההמשכה לאחרי הסילוק שע"י חטא עה"ד והחטאים שלאחריו היא דוגמת ענין התשובה. והיתרון שנתחדש בההמשכה שלאחרי הסילוק הוא בשני הענינים (כנ"ל סוף סעיף ה), הן בהמשכת הגילוי דלמעלה – כי המשכת הגילוי עכשיו היא ע"י העבודה דאתכפיא [ואתהפכא], והן בנוגע להתחתונים – כי העבודה עכשיו היא עבודה בכח עצמו [דזה שע"י הצמצום נתחדש ענין העבודה בכח עצמו הוא בעיקר לאחרי חטא עה"ד], וע"י העבודה בכח עצמו שהיא דוגמת הענין דאתהפכא, ובפרט ע"י העבודה דאתהפכא ממש, נעשה העולם כלי להגילוי.
יד) וע"י מעשינו ועבודתינו [דמעשינו הוא קיום התומ"צ כפי הטבע, ועבודתינו היא היגיעה בתומ"צ נגד הטבע (אתכפיא). ויש לומר, שבמעשינו נכלל גם שע"י היגיעה נעשה זה הטבע שלו (אתהפכא)], ובפרט בזמן הגלות, מתקנים הירידה שהיתה ע"י חטא עה"ד, ועד שיהי' נרגש בגילוי שהירידה היא רק בשביל העלי', ועד"ז הוא בכל החטאים [שנשתלשלו מחטא עה"ד], שע"י התשובה נהפכים לזכיות. ויש לומר שעד"ז הוא בנוגע למיתה שבאה ע"י חטא עה"ד, שלע"ל יתהפך לחיים. וכמבואר בכ"מ דענין תחיית המתים הוא שהמת יהי' חי. ועד"ז הוא בנוגע להתיקון דמיעוט הירח ודשבירת הכלים ועד לצמצום הראשון, שהצמצום לא יסתיר, ויתירה מזה, שהצמצום עצמו יאיר. ועי"ז יהי' עוה"ז הגשמי כלי לגילוי אלקות, כמ"ש ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שגם בשר הגשמי יהי' כלי להגילוי, הן להגילוי דכבוד הוי' (מקיף) והן להגילוי דפי הוי' (פנימי). וזהו שארז"ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתי', דהגם שעולם הבא קאי על זמן התחי' שאז יהיו נשמות בגופים ומ"מ לא יצטרכו לאכילה ושתי', כי גוף הגשמי יהי' ניזון מזיו השכינה. ויתירה מזה, שלע"ל יהי' הגוף למעלה גם מהנשמה, שלכן תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף.וכל זה נעשה ע"י מעשינו ועבודתינו עכשיו (כנ"ל), ובפרט ע"י עבודת התשובה, והבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, דמהענינים שיתחדשו בביאת המשיח הוא שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, והקיצו ורננו שוכני עפר131 ובעל ההילולא בתוכם, ויוליכנו קוממיות לארצנו בקרוב ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס יו"ד שבט – תנש"א, "לקראת יום הבהיר יו"ד שבט הבעל"ט, יום מלאות ארבעים ואחד שנה לנשיאות כ"ק אדמו"ר שליט"א, ויום הסתלקות-הילולא של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע . . ד' בשלח, ח' שבט, שנת ה'תנש"א". המאמר "מיוסד בעיקרו על פרק הראשון מהמשך ההילולא, ויוצא לאור לקראת יו"ד שבט שנה זו – בו לומדים פרק הנ"ל בפעם השלישית*". המאמר נאמר ב' פעמים: בהתוועדות דיום ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ובהתוועדות דמוצאי ש"ק – עם הוספות וכו' מאחד על השני. בהנדפס להלן נכללו ב' המאמרים.
*) ראה ב"פתח דבר" לד"ה זה ה'תשכ"ח – לעיל ע' שו ובשוה"ג ב.