בס"ד. יום ב' פ' יתרו, ט"ו בשבט, ה'תשל"ח*
באתי לגני אחותי כלה[1], ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר [בעל ההילולא דיו"ד שבט, שהשלימות דכל ימי החודש היא ביום הט"ו, שבו קיימא סיהרא באשלמותא[2]] במאמרו הידוע ד"ה זה[3], דאיתא במדרש[4] דפירוש באתי לגני הוא המשכת וירידת עיקר שכינה למטה בארץ. ועיקר המשכה זו היתה כשהוקם המשכן, כדאיתא במדרש שם ואימת שרתה שכינה עלי' (בארץ) ביום שהוקם המשכן. וכמ"ש[5] ועשו לי מקדש (ואז) ושכנתי בתוכם. והגם שגם במתן תורה היתה המשכת וירידת השכינה למטה בארץ כמ"ש[6] וירד הוי' על הר סיני, יש לומר[7], שעיקר הענין דהמשכת וירידת השכינה למטה בארץ הוא כשההמשכה למטה היא בפנימיות (באופן שהמטה מזדכך ומתעלה עי"ז[8]), שזהו דוקא כשההמשכה היא ע"י עבודת המטה, ולכן אומר שעיקר המשכת השכינה בארץ הי' כשהוקם המשכן, כי ההמשכה שהיתה במתן תורה היתה מצד למעלה, שלכן הי' הגילוי לפי שעה, והעילוי דהמשכת השכינה במשכן היא שההמשכה (ושכנתי בתוכם) היא ע"י עבודה ועשי', ועשו לי מקדש.
ויש להוסיף, דמעלת ההמשכה במשכן ומקדש (על ההמשכה שהיתה במתן תורה) היא לא רק מצד זה שההמשכה היא ע"י עבודה (בכלל), אלא גם מצד זה שהעבודה דועשו לי מקדש היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא (הפיכת השטות דלעו"ז לשטות דקדושה)[9]. דגם בהמשכה שבאה ע"י עבודה, ההמשכה שע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא היא נעלית יותר מההמשכה שע"י עבודה בעניני קדושה[10], כי יתרון האור הוא מן החושך דוקא, דע"י שהחושך נהפך לאור נעשה יתרון בהאור, כמבואר בארוכה בהמאמר[11].
ב) והנה ידוע שבמתן תורה ניתן הכח על כללות ענין העבודה. דהגם שההמשכה שע"י עבודה, ומכש"כ שע"י העבודה דהפיכת החושך לאור, יש לה יתרון על ההמשכה שהיתה (בפועל) במתן תורה, זה גופא שע"י עבודה יוכלו להמשיך המשכות אלו, הוא בכח ההמשכה שהיתה במתן תורה.
ויש לומר, דזה שבההמשכה דמתן תורה הי' (בכח) גם העילוי דההמשכה שע"י עבודה וגם העילוי דיתרון האור הבא מן החושך, הוא, כי ההמשכה דמתן תורה היתה לאחרי שאמר יתרו[12] עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים, כדאיתא בזהר[13], שע"י שהודה יתרו ואמר עתה ידעתי כי גדול הוי' גו' אסתלק ואתייקר[14] קוב"ה ביקרי' עילא ותתא ולבתר יהיב אורייתא, ועי"ז (שההמשכה דמתן תורה היתה לאחרי הודאת יתרו) נעשה יתרון (כביכול) בהתורה שניתנה במתן תורה (אף שניתנה מצד מלמעלה) בדוגמת יתרון האור הבא מן החושך. אלא שבמתן תורה, כיון שנתינת התורה היתה מצד למעלה (והודאת יתרו היתה רק הקדמה למתן תורה), היתרון (כביכול) בהתורה שנעשה ע"י הודאת יתרו הי' רק בכח, ועי"ז נמשכה הנתינת כח, שע"י העבודה דהפיכת החושך לאור יהי' יתרון בהאור (גם) בפועל.
ג) ועפ"ז יש לבאר מ"ש בכמה דרושים[15] שבכדי לבאר מה שקודם מ"ת הוצרכה להיות הודאת יתרו, יובן זה בהקדים מ"ש[16] וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך [דלכאורה אינו מובן, וכמו שמדייק בזהר[17] אמאי אמר וראיתי אני [שלמה המלך, החכם מכל אדם[18]], והלא כו"ע ידעי דא שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. והביאור בזה[19]], שהכוונה בסכלות (כאן) היא (לא לשטות כפשוטה, אלא) לחכמות חיצוניות שהם סכלות לגבי חכמת התורה. ועל זה אומר וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך, דכמו שיתרון האור הוא מן החושך דוקא, דע"י שהחושך נהפך לאור נעשה יתרון בהאור (כמבואר בארוכה בההמשך דההילולא), עד"ז הוא בחכמה (חכמת התורה) וסכלות (חכמות חיצוניות), שע"י בירור והפיכת החכמה דלעו"ז לקדושה, נעשה יתרון והוספה בחכמה דקדושה. וזהו מה שקודם מתן תורה הוצרכה להיות הודאת יתרו, כי יתרו הי' חכם גדול בחכמות חיצוניות, ועל ידי שהודה יתרו כי גדול הוי' מכל האלקים נעשה הבירור של חכמה דלעו"ז שנהפכה לחכמה דקדושה, ועי"ז נעשה יתרון והוספה בחכמה דקדושה, למעלה יותר מכמו שהיא מצד עצמה. [ועפ"ז יש לבאר מה שארז"ל[20] דהטעם שנקרא בשם יתרו הוא לפי שיתר פרשה אחת בתורה, דלכאורה הרי גם השם יתר הוא מלשון יתרון, ולמה נקרא בשם יתר לפני שיתר פרשה בתורה. וע"פ הנ"ל יש לומר[21], דהשם יתר (מלשון יתרון) שהי' נקרא בו מקודם הוא מצד יתרון ומעלת השכל, דיתרון ומעלת השכל (על המדות) הוא גם בחכמה דלעו"ז. אלא שבחכמה דלעו"ז, להיותה תכלית הישות, והנפילה שע"י המוחין דלעו"ז היא נפילה גדולה יותר מהנפילה שע"י המדות דלעו"ז[22], היתרון שבה הוא ע"ד שאמרו[23] כל יתר כנטול דמי. ולאחרי שנתגייר ויתר פרשה אחת בתורה נקרא בשם יתרו בתוספות וא"ו, דוא"ו מורה על תורה[24] כדאיתא בזהר[25] שוא"ו הוא אות אמת ואין[26] אמת אלא תורה, להורות שהיתרון שבו הוא (לא בחכמה דלעו"ז אלא) בחכמת התורה].
וצריך להבין, דמלשון הכתוב (שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך) משמע, דזה שיתרון האור הוא מן החושך (דע"י שהחושך נהפך לאור נעשה יתרון בהאור) הוא דבר ידוע, והכתוב מחדש, דכמו"כ הוא בחכמה וסכלות, שע"י בירור החכמה דלעו"ז נעשה יתרון בחכמה דקדושה. וצריך ביאור, דלכאורה, לאחרי שיודעים כבר שע"י בירור הלעו"ז (חושך) נעשה יתרון בקדושה (אור), מהו החידוש בזה שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, ועד שאומר על זה וראיתי אני (שלמה המלך, החכם מכל אדם). וע"פ הנ"ל יש לומר, דזה שע"י שהחושך נהפך לאור נעשה יתרון בהאור הוא בהאור הבא ונמשך ע"י עבודה, שבזה שייך לומר שהעבודה דאתהפכא חשוכא לנהורא ממשיכה המשכה נעלית יותר מההמשכה שנמשכה ע"י העבודה בעניני קדושה. והחידוש דשלמה (וראיתי אני) הוא, שע"י בירור והפיכת הלעו"ז לקדושה נעשה יתרון גם בחכמת התורה. דהגם שהמשכת וירידת התורה למטה היא המשכה מצד עצמה, מצד למעלה [וכהלשון מתן תורה, מתנה מלמעלה, שלא מצד עבודת האדם], וגם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ע"י היגיעה שלו בעסק התורה כבר ניתן למשה בסיני[27] (והיגיעה שלו היא לגלות[28] זה שניתן כבר בדרך מתנה, המשכה מלמעלה), מ"מ, ע"י בירור הסכלות דחכמות חיצוניות והפיכתה לחכמה דקדושה [כשלומד חכמה זו[29] בכדי להוסיף עי"ז ידיעה בעניני התורה, שעי"ז מתבררת חכמה זו ונכללת בתורה[30]], נעשה יתרון בחכמת התורה, למעלה יותר מכמו שהיא מצד עצמה. ויתירה מזו, שע"י הודאת יתרו (קודם מתן תורה) נעשה יתרון גם בכללות הענין דמתן תורה. דהגם שמתן תורה היתה בדרך המשכה מלמעלה [דהענינים שבתורה שמתחדשים ע"י התלמיד ותיק שבכל דור, הגם שהענינים עצמם ניתנו כבר בסיני, המשכתם מהעלם לגילוי היא ע"י העבודה והיגיעה של התלמיד ותיק, משא"כ ההמשכה דמתן תורה היתה בדרך המשכה מלמעלה, שלא ע"י עבודה ויגיעה], מ"מ, ע"י הבירור והפיכת החכמה דלעו"ז לחכמה דקדושה שע"י הודאת יתרו, נעשה יתרון (כביכול) גם בהתורה שניתנה במתן תורה.
ויש לומר, דהיתרון (כביכול) שנעשה בהתורה ע"י הודאת יתרו הוא, דהתורה מצד עצמה ענינה הוא המשכה מלמעלה, שעבודת המטה אינה מגיעה לשם, ומכש"כ שהעבודה דהפיכת החושך דלעו"ז לקדושה אינה מגיעה לשם כי לגבי האור דתורה אין (מלכתחילה) החושך, ועי"ז שמתן תורה היתה ע"י הודאת יתרו, נמשך בה העצמות שלמעלה מגדר דמעלה ומטה, אור וחושך, ועי"ז נתחדש, שע"י העבודה ויגיעה יוכלו לחדש בתורה[31], לאפשה לה[32], ושע"י בירור הסכלות דחכמות חיצוניות יהי' יתרון בחכמת התורה.
ד) וביאור הענין (דהיתרון שנעשה ע"י שהודה יתרו שגדול הוי' מכל האלקים) בעומק יותר, יובן בהקדים שלכאורה אינו מובן, דלפי פשוטו שהכוונה ב"מכל האלקים" היא לע"ז, כדפירש רש"י עה"פ מכל האלקים מלמד שהי' מכיר בכל ע"ז שבעולם, מהי הרבותא בזה שהודה שהוי' גדול מכל האלקים. ויש לומר הביאור ע"פ מ"ש הרמב"ם[33] שהתחלת ענין ע"ז הוא מה שחשבו שמכיון שהקב"ה ברא את הכוכבים והגלגלים להנהיג את העולם והם המשמשים לפניו לכן ראוי לחלוק להם כבוד [וטעותם הי' בזה שחשבו שיש שלטון להכוכבים להשפיע בבחירתם, ולא ידעו האמת שהוא ית' משפיע על ידם כגרזן ביד החוצב[34]]. ומזה יובן, ששלילת ענין ע"ז שייך לא רק בנוגע לכוכבים ומזלות אלא גם בנוגע לכל המדריגות דסדר ההשתלשלות (מלאכים[35], ספירות וכו'[36]) שעל ידם נמשך השפע למטה. ואדרבא, כל שהממוצע הוא נעלה יותר צריך לשלול את הטעות שראוי לחלוק לו כבוד, כי הוא אינו אלא כגרזן ביד החוצב. וכמובן גם ממה דאיתא במדרש[37] משל למלך שנכנס למדינה והיו עמו דוכסין ואפרכין כו', ככל שהשר הוא גדול יותר, ובפרט המשנה למלך, צריך לפקחות יתירה להיות אנא נסיב מלכא. וזהו שהודאת יתרו כי גדול הוי' מכל האלקים היתה תלוי' בזה שהי' מכיר כל ע"ז שבעולם, כי ע"י שהי' לו ידיעה והכרה בכל סדר ההשתלשלות, עד במדריגה הכי עליונה, עי"ז דוקא[38] הי' יכול להיות אצלו הידיעה (עתה ידעתי) כי גדול הוי' מכל האלקים.
ויש לומר, דזהו גם הפירוש (בפנימיות הענינים) בזה שיתרו הי' כהן מדין, דמדין הוא מלשון מדון ופירוד[39], והתחלת ענין הפירוד הוא (כביכול) בדקות וכו' מהמדריגות הכי עליונות שבאצילות. כמרז"ל[40] עד שלא נברא העולם הי' הוא ושמו בלבד, וידוע שבעד שלא נברא העולם נכלל גם עד שלא נאצל[41], והיינו שדוקא קודם שנאצל הי' הוא ושמו בלבד [שהגילוי (שמו) הי' בתכלית היחוד בעצמותו ית'[42]], אבל לאחרי שנאצל (ע"י הצמצום), נעשה הגילוי בבחינת מציאות (בערך הביטול והיחוד שהי' עד שלא נאצל), כביכול ענין מדון ופירוד[43]. אלא שזה שנעשה מציאות הוא מצד הצמצום דשם אלקים, ומכיון שההעלם דהצמצום הוא רק לגבינו (היינו לגבי הגילויים שלאחרי הצמצום), והוי' ואלקים כולא חד[44], לכן, גם עכשיו הם (באמת) בתכלית היחוד כמו שהי' קודם שנאצל. וזהו מה שיתרו הי' כהן מדין, שהיתה לו ידיעה והכרה בכל המדריגות שנאצלו, אלא שידיעתו בהם היתה כמו שהם (מצד הצמצום) בבחינת מציאות, מדון ופירוד. ומזה נשתלשל[45] שהי' כהן מדין כפשוטו, והי' מכיר בכל ע"ז שבעולם, ע"ז כפשוטה. וע"י שהי' לו ידיעה והכרה בכל הדרגות (לאחרי שנאצל), בא אח"כ לידי ידיעה והכרה [והודעה והכרזה] כי גדול הוי' מכל האלקים.
ה) וע"פ כל הנ"ל יש לומר, דזה שהיתרון נעשה בתורה ע"י הודאת יתרו הוא שנמשך בה העצמות (כנ"ל סעיף ג), הוא מפני שהודאת יתרו עתה ידעתי כי גדול הוי' מכל האלקים היא הידיעה בהפלאת העצמות שהוא למעלה מגילויים (גדול הוי' מכל האלקים). ומכיון דזה שהגיע לידיעה זו (בהפלאת העצמות) היתה ע"י הידיעה וההכרה שהיתה לו (לפני זה) בכל הדרגות דגילויים שנאצלו, לכן, היתרון בתורה (המשכת העצמות) הוא באופן ששייך לגילויים, הנתינת כח לכל אחד מישראל לאפשה לה, לגלות את חלקו בתורה[46], וכפסק אדמו"ר הזקן[47] שכל אחד צריך להשיג בידיעת התורה, ולחדש בה[48], הן בפשט והן ברמז הן בדרוש והן בסוד.
ויהי רצון שכן תהי' לנו, שכל אחד יעשה כהנ"ל, ונזכה לראות בגלוי איך שכל ישראל הם ממלכת כהנים וגוי קדוש[49], שכל אחד מישראל יהי' במעמד ומצב של שר[50] כפשוטו, כי ע"י ההחלטה ללמוד את התורה ולקיימה גם כשהוא במצב של עוני, הרי כהבטחת חז"ל[51] כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר, שכשמחליט ללמדה ולקיימה מעוני הנה מיד לאחרי ההחלטה[52] הוא לומדה ומקיימה מעושר, מעושר אמיתי בגשמיות וברוחניות גם יחד, ומוסיף בלימוד התורה בנגלה ובחסידות, ולימוד מביא לידי מעשה[53] – קיום המצוות בהידור, און מ'ברענגט אַראָפּ משיח צדקנו למטה מעשרה טפחים בקרוב ממש, ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל[54], והיתה לה' המלוכה[55], בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
**********
*) יצא לאור בקונטרס כ"ב שבט – תשמ"ט, "לקראת ש"ק פ' יתרו, כ"ב שבט – יום ההסתלקות של הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע זי"ע . . עש"ק כ"ב שבט תשמ"ט".