links to additional classes on bottome of page

(א) כֵּיצַד מְבָרְכִין עַל הַפֵּרוֹת?

עַל פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹמֵר, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ,

חוּץ מִן הַיַּיִן,

שֶׁעַל הַיַּיִן אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן.

חוץ מן היין - שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו. וכן הפת:

וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה,

חוּץ מִן הַפַּת,

שֶׁעַל הַפַּת הוּא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

וְעַל הַיְרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹרֵא מִינֵי דְשָׁאִים:

בורא מיני דשאים - לפי שיש בכלל פרי האדמה דשאים וזרעים כגון קטניות, ור' יהודה בעי היכר ברכה לכל מין ומין. ואין הלכה כר' יהודה. והא דתנן על הירקות אומר בורא פרי האדמה, הני מילי ירקות שדרכן לאכלן חיין ואכלן חיין, או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן מבושלים. אבל אותן שדרכן לאכלן חיין ואכלן מבושלים, או שדרכן לאכלן מבושלים ואכלן חיין, אינו מברך עליהן אלא שהכל. וירקות שאוכלין אותם בין חיין בין מבושלים, מברכין עליהן בורא פרי האדמה בין חיין בין מבושלים:

Recording of class Mishnah 2

(ב) בֵּרַךְ עַל פֵּרוֹת הָאִילָן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה - יָצָא.

ברך על פירות האילן וכו' - כל היכא דכי שקלי לפירא איתיה לענף, ואותו הענף עצמו חוזר ומוציא פרי לשנה האחרת, מקרי אילן, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. אבל היכא דכי שקלת ליה לפרי לא ישאר ענף שיחזור ויוציא פרי לשנה האחרת, אין מברכין על הפירות אלא בורא פרי האדמה:

וְעַל פֵּרוֹת הָאָרֶץ בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ - לֹא יָצָא.

עַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל (נִהְיָה) - יָצָא:

על כולם אם אמר שהכל יצא - ואפילו על הפת ועל היין. ומיהו לכתחלה אין לאכול שום פרי, אם אינו יודע תחלה שיברך עליו ברכה הראויה לו:

(ג) עַל דָּבָר שֶׁאֵין גִּדּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל.

עַל הַחֹמֶץ

וְעַל הַנּוֹבְלוֹת

נובלות - פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן: 

וְעַל הַגּוֹבַאי

גובאי - חגבים טהורים: 

אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל

(עַל הֶחָלָב וְעַל הַגְּבִינָה וְעַל הַבֵּיצִים אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל).

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא מִין קְלָלָה

מין קללה - נובלות וגובאי על ידי קללה הן באים ואין הלכה כר' יהודה:  

אֵין מְבָרְכִין עָלָיו:

(ד) הָיוּ לְפָנָיו מִינִים הַרְבֵּה,

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶם מִמִּין שִׁבְעָה,

מין שבעה - חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון זית ותמרים. דהני עדיפי הואיל ונשתבחה בהן ארץ ישראל: 

מְבָרֵךְ עָלָיו.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה:

מברך על איזה מהן שירצה - דחביב עדיף. והלכה כחכמים:

(ה) בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.

פטר את היין שלאחר המזון - הני מילי בשבתות וימים טובים שרגילים לקבוע על היין לאחר המזון, וכשברך על היין לפני המזון אדעתא דהכי ברך, אבל בשאר ימים שאין רגילים לקבוע עצמן על היין לאחר המזון, אין היין שלפני המזון פוטר היין שלאחר המזון. וכל לאחר המזון דתנן במתניתין, היינו לאחר שסלקו ידיהם מן הפת, קודם שיברכו ברכת המזון: 

בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן,

פרפרת - כל דבר שמלפתים בו את הפת כגון בשר וביצים ודגים, קרויים פרפרת. ופעמים שהיו מביאים פרפראות קודם סעודה להמשיך האכילה, וחוזרים ומביאים פרפראות אחרות לאחר הסעודה, אחר שמשכו ידיהם מן הפת: 

פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן.

בֵּרַךְ עַל הַפַּת, פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת

עַל הַפַּרְפֶּרֶת, לֹא פָטַר אֶת הַפַּת.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה:

מעשה קדרה - כגון הריפות וגרש כרמל וקמח שנתבשל במים, כגון הלביבות וכיוצא בהן. ואית דמפרשי פרפרת דמתני', פת הצנומה בקערה שאין בה מראה לחם, דמברכים עליה בורא מיני מזונות. והשתא ניחא דאצטריך לאשמועינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, אע"ג דהיא נמי מין פת, אבל מעשה קדרה פטר. ובית שמאי סברי, כשם שאם ברך על הפרפרת לא פטר את הפת, כך לא פטר מעשה קדרה. ואין הלכה כבית שמאי:

(ו) הָיוּ יוֹשְׁבִין (לֶאֱכֹל),

היו יושבים - בלא הסיבה, וסימן הוא שלא נתוועדו לאכול יחד. שרגילים היו כשמתועדים חבורות אנשים לאכול, שהיו מסובים על המטות ואוכלים ושותים בהסבת שמאל:

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.

כל אחד מברך לעצמו - שלא היה להם קבע סעודה בלא הסיבה. ומיהו אם אמרו ניזיל ניכול נהמא בדוכתא פלן, אע"פ שלא הסיבו כהסיבו דמי, ואחד מברך לכולם, ומצטרפין נמי לזימון: 

הֵסֵבּוּ - אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּן.

בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן,

כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ.

בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו - הואיל ואין בית הבליעה פנוי, ואין לב המסובים פונה אל המברך, אלא לבלוע מה שבפיהם. אי נמי חיישינן שמא יחנק כשבא לענות אמן:

לְאַחַר הַמָּזוֹן, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם.

וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמֻּגְמָר,

והוא אומר על המוגמר - המברך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר בורא עצי בשמים. ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה, אפילו הכי כיון שהתחיל בחדא עביד לאידך:

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְבִיאִין אֶת הַמֻּגְמָר אֶלָּא לְאַחַר הַסְּעֻדָּה:

לאחר הסעודה - לאחר ברכת המזון, דהשתא לאו מצרכי הסעודה הוא, אפילו הכי כיון שהתחיל בברכות אחרונות, גומרן: 

מוגמר - רגילין היו להביא אחר הסעודה עצי בשמים במחתה על האש לריח טוב:

(ז) מליח - כל דבר מלוח: שהפת טפלה לו - מי שאכל אכילה גסה מפירות מתוקים ביותר אוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב הפירות, ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו, אוכל מן הפת עמו, אבל המליח לבדו עיקר, והפת טפלה לו:

(ז) הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ בַּתְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ,

מליח - כל דבר מלוח:

מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת,

שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ.

שהפת טפלה לו - מי שאכל אכילה גסה מפירות מתוקים ביותר אוכל אחריו דבר מליח לחתך הליחות הנדבקות בגופו מחמת רוב הפירות, ומפני שאינו יכול לאכול המליח לבדו, אוכל מן הפת עמו, אבל המליח לבדו עיקר, והפת טפלה לו:

זֶה הַכְּלָל,

כָּל שֶׁהוּא עִקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה,

מְבָרֵךְ עַל הָעִקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה:

(ח) אָכַל תְּאֵנִים עֲנָבִים וְרִמּוֹנִים,

מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶן שָׁלשׁ בְּרָכוֹת,

מברך אחריהן שלש ברכות - דכל שהוא משבעת המינים מברך אחריו שלש ברכות. דסבירא ליה לרבן גמליאל' ד"ואכלת ושבעת וברכת"' לאו אלחם בלבד קאי, אלא אכל שבעת המינין המוזכרים לעיל בפרשה. ובהאי קרא שלש ברכות רמיזי. "וברכת", זו ברכת הזן. "על הארץ", זו ברכת הארץ. "הטובה", זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר (דברים ג) ההר הטוב הזה:

דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּרָכָה אַחַת (מֵעֵין שָׁלשׁ).

וחכמים אומרים ברכה אחת - מעין שלש ברכות. אם ענבים תאנים ורימונים זיתים ותמרים אכל, מברך "על העץ ועל פרי העץ, ועל ארץ חמדה טובה וכו'", וחותם "על הארץ ועל הפירות". ובארץ ישראל חותם, "על הארץ ועל פירותיה". וברכה זו עצמה מברך על היין, אלא שפותח בה "על הגפן ועל פרי הגפן". ועל כל דבר הנעשה מחמשת מיני דגן, במקום "על העץ ועל פרי העץ", אומר "על המחיה ועל הכלכלה", וחותם "על הארץ ועל המחיה":

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ, מְבָרֵךְ אַחֲרָיו שָׁלשׁ בְּרָכוֹת.

אפילו אכל שלק - של ירק. "והוא מזונו", שסומך עליו למזון. "מברך שלש ברכות", ד"ואכלת ושבעת" אכל מאי דאכל קאי. והלכה כחכמים, שאין מברכין שלש ברכות אלא אלחם. ועל שבעת המינין, ברכה אחת מעין שלש. ועל כל שאר דברים, "בורא נפשות רבות וחסרונן". ופירוש "חסרונן", כמו לחם ומים שאי אפשר להתקיים בלא הם; "על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי", כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין הבריות להתקיים, ולא נבראו כי אם לתענוג ולתוספת טובה. ומפני שיש בברכה זו שני ענינים, הויא ברכה ארוכה, ופותחת ב"ברוך" וחותמת ב"ברוך", כדאיתא בירושלמי שחותמים "ברוך אתה ה' חי העולמים":

הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ, אוֹמֵר שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ.

השותה מים לצמאו - דוקא, מברך שהכל, אבל השותה מים לבלוע מאכל שנתחב לו בגרונו וכיוצא בזה, אינו מברך:

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת:

רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות - מברך לפני שתיית המים. ואין הלכה כר' טרפון, אלא לפניהם מברך "שהכל", ולאחריהם "בורא נפשות רבות".

Class 001

Class 002

Class 003

Class 004