(א) נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ

נוטל אדם את בנו - בחצר:

וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ,

והאבן בידו - ולא אמרינן דמטלטל לאבן:

וְכַלְכָּלָה

כלכלה - סל:

וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ.

והאבן בתוכה - והוא שיהיו פירות בסל. שאם אין בו פירות, נעשה בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטלו. וצריך נמי שיהיו בתוכו פירות, שאם ישליכם בארץ ימאסו. כגון תותים וענבים וכיוצא בהם. אבל אם היו בו פירות, כגון אגוזים ושקדים, מנער את הפירות, והן נופלים. ופירות הנמאסים נמי, כגון תותים וענבים, אם אפשר לסלקם לצדי הכלכלה, ולנער האבן לבדה, ולהשליכה - אסור לטלטלה עם האבן. ומתניתין איירי, כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה, והאבן דופן לה, שאי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן:

וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין.

תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין - אגב הטהורה ואגב החולין. אבל טמאה באנפי נפשה, לאו בת טלטול היא:

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה:

אף מעלין את המדומע באחד ומאה - סאה של תרומה שנפלה במאה סאים של חולין, מותר להעלות לסאה של תרומה מהן בשבת, ויהיו כולן חולין, ומותרים לזרים. ולא אמרינן מתקן הוא. דתרומה שנפלה בחולין, חשבינן לה כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת, וכשעולה באחד ומאה, התרומה עצמה שנפלה עולה, הילכך לאו מתקן הוא. ואין הלכה כרבי יהודה:

(ב) הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת.

מטה על צדה - מטה החבית על צדה, אם צריך לטול מן היין, והאבן נופלת, ולא יטול אותה בידים:

הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהָהּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת.

היתה בין החביות - ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם, מגביה לחבית כולה, ומסלקה מבין החביות, ושם מטה אותה על צדה:

מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת.

נוער את הכר והן נופלות - כשהוא צריך לכר ואינו צריך למקום הכר. אבל אם צריך למקומו, מגביה הכר עם המעות שעליו. ולא אמרן אלא כששכח המעות על הכר מערב שבת, אבל הניחן שם במתכוין, נעשה הכר בסיס לדבר האסור, ואסור לטלטלו ולא לנער המעות שעליו:

הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת,

לשלשת - דבר של טנוף, כגון רוק או רעי או צואה:

מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט.

מקנחה בסמרטוט - ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא, ובגד שרייתו במים, זהו כבוסו:

הָיְתָה שֶׁל עוֹר,

היתה על כר של עור - דלאו בר כבוס הוא:

נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:

נותן עליה מים עד שתכלה - ותלך הלשלשת. אבל כבוס ממש לא. דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו, שייך בהו כבוס בעורות רכים. ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן:

(ג) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין.

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ.

בית שמאי אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין - בגמרא קאמר, שאין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה, אלא מוחלפת השיטה. שבית הלל אומרים, מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, ובית שמאי אומרים, מסלק את הטבלא, שיש עליה תורת כלי, אבל לא יטלטל העצמות והקליפין בידים. דבית הלל כרבי שמעון, ובית שמאי כרבי יהודה. ומיהו לא שרו בית הלל אלא בעצמות וקליפין, דחזו למאכל בהמה אע"ג דלא חזו למאכל אדם. אבל אי לא חזו אף למאכל בהמה, מודו בית הלל דאסורים לטלטל. דבכהאי גוונא, אפילו רבי שמעון מודה:

מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת

מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית - אפילו פחות מכזית. וטעמא כדמפרש בסמוך, שהן ראויין למאכל בהמה:

וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין

ושער של פולין - שרביטים שהקטנית גדל בהן:

וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים,

מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה.

סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה,

עור בית אחיזה - בית אחיזה של עור שיאחזנו בו:

מְקַנְּחִין בּוֹ,

וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ.

אין מקנחין בו - שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו, והוי פסיק רישיה ולא ימות, דמודה ביה רבי שמעון:

(וַחֲכָמִים אוֹמְרִים) בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ,

בין כך ובין כך - בין יש לו בית אחיזה בין אין לו בית אחיזה:

נִטָּל בַּשַּׁבָּת,

ניטל בשבת - כשהוא נגוב:

וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:

ואינו מקבל טומאה - דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת: