(א) הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ, לֹא יָצָא.
קְרָאָהּ עַל פֶּה, קְרָאָהּ תַּרְגּוּם, בְּכָל לָשׁוֹן, לֹא יָצָא.
אֲבָל קוֹרִין אוֹתָהּ לַלּוֹעֲזוֹת בְּלַעַז.
וְהַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אַשּׁוּרִית, יָצָא:
(ב) קְרָאָהּ סֵרוּגִין, וּמִתְנַמְנֵם, יָצָא.
הָיָה כּוֹתְבָהּ, דּוֹרְשָׁהּ, וּמַגִּיהָהּ, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא.
וְאִם לָאו, לֹא יָצָא.
הָיְתָה כְּתוּבָה בַּסַּם, וּבַסִּקְרָא, וּבַקּוֹמוֹס וּבַקַּנְקַנְתּוֹם, עַל הַנְּיָר וְעַל הַדִּפְתְּרָא, לֹא יָצָא, עַד שֶׁתְּהֵא כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית עַל הַסֵּפֶר וּבַדְּיוֹ:
(ג) בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לִכְרַךְ וּבֶן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לְעִיר, אִם עָתִיד לַחֲזוֹר לִמְקוֹמוֹ, קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ.
וְאִם לָאו, קוֹרֵא עִמָּהֶן.
וּמֵהֵיכָן קוֹרֵא אָדָם אֶת הַמְּגִלָּה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כֻּלָּהּ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵאִישׁ יְהוּדִי.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מֵאַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
(ד) הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִלָּה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן.
הכל כשרים לקרות את המגילה - הכל לאתויי נשים:
חוץ מחרש - מתניתין ר' יוסי היא דאמר הקורא ולא השמיע לאזניו לא יצא:
רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן.
ר' יהודה מכשיר בקטן - ואין הלכה כר' יהודה:
אֵין קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה.
אין קורין את המגילה - שחייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולחזור ולקרותה ביום - וקריאה של יום לא תהא אלא לאחר הנץ החמה, דכתיב (אסתר ט) והימים האלה נזכרים ונעשים:
וְלֹא מָלִין.
ולא מלין - דכתיב (ויקרא יב) וביום השמיני ימול:
וְלֹא טוֹבְלִין.
וְלֹא מַזִּין.
ולא טובלין ולא מזין - דכתיב בהזאה (במדבר יט) והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, והוקשה טבילה להזאה - ודוקא כשטובל בשביעי אמרינן דאין טובלין אלא ביום, ולא אמרינן משחשיכה בתחילת [ליל] ז' ראוי לטבילה, אע"ג דלילה תחלת היום הוא. אבל משעבר יום שביעי מותר לטבול בלילה:
וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם, לֹא תִטְבּוֹל עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה.
שומרת יום כנגד יום - באחד עשר ימים שבין נדה לנדה, אם ראתה יום אחד, שומרת יום מחרתו וטובלת באותו יום עצמו משתנץ החמה:
וְכֻלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כָּשֵׁר:
משעלה עמוד השחר כשר - דמשעלה עמוד השחר אקרי יום, דכתיב בספר עזרא (נחמיה ד) ואנחנו עושים במלאכה [וגו'] מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וכתיב בתריה והיה לנו הלילה למשמר והיום למלאכה. ולא אמרו עד הנץ החמה אלא כדי לצאת מספק לילה, לפי שאין הכל בקיאין כשיעלה עמוד השחר:
(ה) כָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַמְּגִלָּה, וְלִקְרִיאַת הַהַלֵּל, וְלִתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְלִנְטִילַת לוּלָב, וְלִתְפִלַּת הַמּוּסָפִין, וְלַמּוּסָפִין, וּלְוִדּוּי הַפָּרִים, וּלְוִדּוּי הַמַּעֲשֵׂר, וּלְוִדּוּי יוֹם הַכִּפּוּרִים, לִסְמִיכָה, לִשְׁחִיטָה, לִתְנוּפָה, לְהַגָּשָׁה, לִקְמִיצָה וּלְהַקְטָרָה, לִמְלִיקָה, וּלְקַבָּלָה, וּלְהַזָּיָה, וּלְהַשְׁקָיַת סוֹטָה, וְלַעֲרִיפַת הָעֶגְלָה, וּלְטַהֲרַת הַמְצֹרָע:
(ו) כָּל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְצִירַת הָעֹמֶר וּלְהֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים.
זֶה הַכְּלָל, דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּיּוֹם, כָּשֵׁר כָּל הַיּוֹם.
דָּבָר שֶׁמִּצְוָתוֹ בַּלַּיְלָה, כָּשֵׁר כָּל הַלַּיְלָה:[1]