א וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד מִן־הָרָֽמָתַ֛יִם צוֹפִ֖ים מֵהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וּשְׁמ֡וֹ אֶ֠לְקָנָה בֶּן־יְרֹחָ֧ם בֶּן־אֱלִיה֛וּא בֶּן־תֹּ֥חוּ בֶן־צ֖וּף אֶפְרָתִֽי׃

ויהי איש אחד - הכל לפי הסדר: משה מסר את התורה ליהושע, ויהושע לזקנים, ושופט מסר לשופט, עד שהגיע לעלי, וממנו לשמואל, כמו ששנינו (אבות א, א) "וזקנים לנביאים".

מן הרמתים צופים - שתי רמות היו, שצופות ורואות זו את זו.

ויונתן תרגם: "צופים", מתלמידי נביאים.

אלקנה - לוי היה, מבני אביאסף בן קרח.

כן נתייחס בדברי הימים (א' ה, ח).

אפרתי - יונתן תרגם: "בטורא דבית אפרים" (בהר אפרים).

ומדרש אגדה (ילקוט שמעוני שמואל א, רמז עז): "אפרתי - בן פלטין אבגינוס", אדם חשוב.

כמו (בבא מציעא קיט, א): "אפריון נמטייה לרבי שמעון", לשון חן:

ב וְלוֹ֙ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֔ים שֵׁ֤ם אַחַת֙ חַנָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פְּנִנָּ֑ה וַיְהִ֤י לִפְנִנָּה֙ יְלָדִ֔ים וּלְחַנָּ֖ה אֵ֥ין יְלָדִֽים׃

ג וְעָלָה֩ הָאִ֨ישׁ הַה֤וּא מֵֽעִירוֹ֙ מִיָּמִ֣ים ׀ יָמִ֔ימָה לְהִֽשְׁתַּחֲו֧‍ֹת וְלִזְבֹּ֛חַ לַֽיהוָ֥ה צְבָא֖וֹת בְּשִׁלֹ֑ה וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י חָפְנִי֙ וּפִ֣נְחָ֔ס כֹּֽהֲנִ֖ים לַֽיהוָֽה׃

ועלה האיש - לשון הוה הוא, היה עולה, מזמן מועד למועד, לשילה.

ומדרש אגדה (ילקוט שמעוני שם): בדרך שהיה עולה בשנה זו, לא היה עולה בשנה אחרת, כדי להשמיע ישראל, ויעשו כמותו:

ד וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיִּזְבַּ֖ח אֶלְקָנָ֑ה וְנָתַ֞ן לִפְנִנָּ֣ה אִשְׁתּ֗וֹ וּֽלְכָל־בָּנֶ֛יהָ וּבְנוֹתֶ֖יהָ מָנֽוֹת׃

ויהי היום - תירגם יונתן, "והוה יום מועדא":

ה וּלְחַנָּ֕ה יִתֵּ֛ן מָנָ֥ה אַחַ֖ת אַפָּ֑יִם כִּ֤י אֶת־חַנָּה֙ אָהֵ֔ב וַֽיהוָ֖ה סָגַ֥ר רַחְמָֽהּ׃

מנה אחת אפים - תירגם יונתן, "חולק חד בחיר", הראוי להתקבל בסבר פנים יפות:

ו וְכִֽעֲסַ֤תָּה צָֽרָתָהּ֙ גַּם־כַּ֔עַס בַּֽעֲב֖וּר הַרְּעִמָ֑הּ כִּֽי־סָגַ֥ר יְהוָ֖ה בְּעַ֥ד רַחְמָֽהּ׃

צרתה - אשת בעלה, פנינה.

גם כעס - כעס אחר כעס, תמיד, לכך נאמר 'גם כעס'.

היתה אומרת לה, "כלום קנית היום מעפורת לבנך גדול? או חלוק לבנך קטן?"

בעבור הרעימה - שתתאונן.

ורבותינו אמרו (בבא בתרא טז, א): "בעבור הרעימה, שתתפלל", ולשם שמים נתכוונה.

בעד רחמה - כנגד רחמה, וכן כל לשון 'בעד':

ז וְכֵ֨ן יַֽעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית יְהוָ֔ה כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל׃

וכן יעשה - אלקנה.

שנה בשנה - נותן לה חלק מובחר, להראותה שמחבבה.

וצרתה, לפי חבה שבעלה מראה לה, כן תרבה גם היא להכעיסה:

ח וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֨מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ הֲל֤וֹא אָֽנֹכִי֙ ט֣וֹב לָ֔ךְ מֵֽעֲשָׂרָ֖ה בָּנִֽים׃

אנכי טוב לך - מחבבך.

מעשרה בנים - שילדה לי פנינה:

ט וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה אַֽחֲרֵ֛י אָכְלָ֥ה בְשִׁלֹ֖ה וְאַֽחֲרֵ֣י שָׁתֹ֑ה וְעֵלִ֣י הַכֹּהֵ֗ן יֹשֵׁב֙ עַל־הַכִּסֵּ֔א עַל־מְזוּזַ֖ת הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃

אכלה בשילה - לא מפיק ה"א, והאל"ף חטף קמ"ץ, והוא כמו: אחרי אכול בשילה ואחרי שתה.

והלשון נופל בין לזכר בין לנקבה, "אחרי אכלה", לשון פעול, כמו לאכלה, לשון לפעול.

ועלי הכהן ישב על הכסא - אותו היום ישב על כסא גדול, שנתמנה שופט, (ובילקוט שמעוני: כהן גדול) על ישראל.

על מזוזת - כמו: אצל מזוזת:

י וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל־יְהוָ֖ה וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה׃

יא וַתִּדֹּ֨ר נֶ֜דֶר וַתֹּאמַ֗ר יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אִם־רָאֹ֥ה תִרְאֶ֣ה ׀ בָּֽעֳנִ֣י אֲמָתֶ֗ךָ וּזְכַרְתַּ֨נִי֙ וְלֹֽא־תִשְׁכַּ֣ח אֶת־אֲמָתֶ֔ךָ וְנָֽתַתָּ֥ה לַאֲמָֽתְךָ֖ זֶ֣רַע אֲנָשִׁ֑ים וּנְתַתִּ֤יו לַֽיהוָה֙ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֔יו וּמוֹרָ֖ה לֹֽא־יַעֲלֶ֥ה עַל־רֹאשֽׁוֹ׃

ה' צבאות - למה נתייחד שם זה כאן?

אמרה לפניו, "רבונו של עולם! שני צבאות בראת בעולמך.

העליונים, לא פרים, ולא רבים, ולא מתים.

והתחתונים, פרים, ורבים, ומתים.

אם אני מן התחתונים, אהיה פרה ורבה ומתה.

ואם אני מן העליונים, לא אמות".

זו מצאתי באגדה של רבי יוסי הגלילי (פסיקתא רבתי).

ורבותינו דרשו במסכת ברכות (לא, ב) מה שדרשו, עד הנה לא היה אדם שקראו להקב"ה 'צבאות'.

אלא כך אמרה לפניו, "רבונו של עולם, מכל צבאות שבראת בעולמך, קשה בעיניך ליתן לי בן אחד?!".

אם ראה תראה - רבותינו דרשו בו במסכת ברכות (שם) מה שדרשו.

אמתך - האמור ג' פעמים במקרא, כנגד שלשה דברים שהאשה מצווה עליהם.

זרע אנשים - צדיקים.

כמה דאת אמר (מלכים א' ב, לב) "בשני אנשים צדיקים".

אנשים - חשובים.

כמה דאת אמר (דברים א, יג): "אנשים חכמים וידעים".

ונתתיו לה' - שיהא ראו י לתתו לה'.

ומורה - תרגם יונתן: "ומרות אנש, לא תהא עלוהי":

יב וְהָיָה֙ כִּ֣י הִרְבְּתָ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְעֵלִ֖י שֹׁמֵ֥ר אֶת־פִּֽיהָ׃

שומר את פיה - מצפה מתי תפסיק.

כך תרגמו יונתן, "ועלי אוריך לה, עד דתפסוק".

שומר - לשון המתנה.

כמו (בראשית לז, יא): "שמר את הדבר".

(איוב יד, טז): "לא תשמור על חטאתי":

יג וְחַנָּ֗ה הִ֚יא מְדַבֶּ֣רֶת עַל־לִבָּ֔הּ רַ֚ק שְׂפָתֶ֣יהָ נָּע֔וֹת וְקוֹלָ֖הּ לֹ֣א יִשָּׁמֵ֑עַ וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ עֵלִ֖י לְשִׁכֹּרָֽה׃

ויחשבה עלי לשכורה - שלא היו רגילין להתפלל בלחש:

יד וַיֹּ֤אמֶר אֵלֶ֨יהָ֙ עֵלִ֔י עַד־מָתַ֖י תִּשְׁתַּכָּרִ֑ין הָסִ֥ירִי אֶת־יֵינֵ֖ךְ מֵֽעָלָֽיִךְ׃

טו וַתַּ֨עַן חַנָּ֤ה וַתֹּ֨אמֶר֙ לֹ֣א אֲדֹנִ֔י אִשָּׁ֤ה קְשַׁת־ר֨וּחַ֙ אָנֹ֔כִי וְיַ֥יִן וְשֵׁכָ֖ר לֹ֣א שָׁתִ֑יתִי וָֽאֶשְׁפֹּ֥ךְ אֶת־נַפְשִׁ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃

לא אדוני - "לא אדון אתה בדבר הזה.

גלית בעצמך, שאין רוח הקודש שורה עליך, שתדע שאיני שכורת יין":

טז אַל־תִּתֵּן֙ אֶת־אֲמָ֣תְךָ֔ לִפְנֵ֖י בַּת־בְּלִיָּ֑עַל כִּֽי־מֵרֹ֥ב שִׂיחִ֛י וְכַעְסִ֖י דִּבַּ֥רְתִּי עַד־הֵֽנָּה׃

אל תתן את אמתך - כלפי שאמרה לו דבר קשה, חזרה ופייסתו, שלא יתננה הפקר ובזיון לפני צרתה בת בליעל.

כי מרוב שיחי - דברתי לפניך קושי.

שיחי - יש מקומות שהוא לשון אנינות לב.

דבר אחר:

מרוב שיחי, כתרגומו: "ארי מסגי אקניותי וארגיזותי, אורכית בצלו עד כען.

וכעסי - שצרתי מכעסת אותי".

אל תתן - לשון מסירה.

כמו (תהלים כז, יב): "אל תתנני בנפש צרי":

יז וַיַּ֧עַן עֵלִ֛י וַיֹּ֖אמֶר לְכִ֣י לְשָׁל֑וֹם וֵֽאלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל יִתֵּן֙ אֶת־שֵׁ֣לָתֵ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתְּ מֵֽעִמּֽוֹ׃

את שלתך - חסר א', לדרוש בו לשון בנים.

כמו (דברים כח, כז): "ובשליתה היוצאת וגו'".

יתן את שלתך - בשרה שנתקבלה תפלתה:

יח וַתֹּ֕אמֶר תִּמְצָ֧א שִׁפְחָֽתְךָ֛ חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וַתֵּ֨לֶךְ הָֽאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָֽיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד׃

תמצא שפחתך חן - לבקש עליה רחמים.

ופניה לא היו לה - פנים של זעם:

יט וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֗קֶר וַיִּֽשְׁתַּחֲווּ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיָּשֻׁ֛בוּ וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־בֵּיתָ֖ם הָֽרָמָ֑תָה וַיֵּ֤דַע אֶלְקָנָה֙ אֶת־חַנָּ֣ה אִשְׁתּ֔וֹ וַֽיִּזְכְּרֶ֖הָ יְהוָֽה׃

ויבואו אל ביתם וידע אלקנה - מכאן לאכסנאי, שאסור בתשמיש המטה:

כ וַֽיְהִי֙ לִתְקֻפ֣וֹת הַיָּמִ֔ים וַתַּ֥הַר חַנָּ֖ה וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן וַתִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמוֹ֙ שְׁמוּאֵ֔ל כִּ֥י מֵֽיְהוָ֖ה שְׁאִלְתִּֽיו׃

לתקפות הימים - מיעוט "תקופות" שתים, מיעוט "ימים" שנים, לששה חדשים ושני ימים.

מכאן, היולדת לשבעה, יולדת למקוטעים.

שמואל - על שם אל, ועל שם המעשה הוא נקרא, כי ממנו שאלתיו:

כא וַיַּ֛עַל הָאִ֥ישׁ אֶלְקָנָ֖ה וְכָל־בֵּית֑וֹ לִזְבֹּ֧חַ לַֽיהוָ֛ה אֶת־זֶ֥בַח הַיָּמִ֖ים וְאֶת־נִדְרֽוֹ׃

את זבח הימים - תירגם יונתן, "ית דבח מועדיא".

ואת נדרו - נדרים שנדר בין רגל לרגל, היה מקריב ברגל:

כב וְחַנָּ֖ה לֹ֣א עָלָ֑תָה כִּֽי־אָמְרָ֣ה לְאִישָׁ֗הּ עַ֣ד יִגָּמֵ֤ל הַנַּ֨עַר֙ וַהֲבִֽאֹתִ֗יו וְנִרְאָה֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וְיָ֥שַׁב שָׁ֖ם עַד־עוֹלָֽם׃

עד יגמל - לסוף כ"ב (ספרים אחרים: כ"ד) חדשים, שכך זמן תינוק לינק.

וישב שם עד עולם - עולמם של לוים חמשים שנה.

שנאמר (במדבר ח, כה): "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה".

וכך היו ימיו של שמואל, חמשים ושתים.

שהרי עלי שפט את ישראל ארבעים שנה.

וביום תפלת חנה נתמנה שופט.

צא אותה שנה לעיבורו של שמואל.

נשתיירו ל"ט.

ושמואל פירנס את ישראל משמת עלי י"ג שנה.

שהרי יום שמת עלי, גלה הארון וישב בשדה פלשתים ז' חדשים (לקמן שמואל א' ו, א).

משם בא לקרית יערים.

עד שהעלהו דוד, משמלך שבע שנים בחברון על יהודה, והמליכוהו כל ישראל עליהם.

וכתיב (שם ז, ב): "ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה".

צא מהן שבע שנים שמלך דוד בחברון.

נמצא משגלה הארון עד שמת שאול, שלש עשרה שנה ושבעה חדשים.

ושמואל מת לפני שאול ארבעה חדשים:

כג וַיֹּ֣אמֶר לָהּ֩ אֶלְקָנָ֨ה אִישָׁ֜הּ עֲשִׂ֧י הַטּ֣וֹב בְּעֵינַ֗יִךְ שְׁבִי֙ עַד־גָּמְלֵ֣ךְ אֹת֔וֹ אַ֛ךְ יָקֵ֥ם יְהוָ֖ה אֶת־דְּבָר֑וֹ וַתֵּ֤שֶׁב הָֽאִשָּׁה֙ וַתֵּ֣ינֶק אֶת־בְּנָ֔הּ עַד־גָמְלָ֖הּ אֹתֽוֹ׃

אך יקם ה' את דברו - את ששאלת ממנו, "זרע אנשים", ועלי בישרך ברוח הקדוש "אלהי ישראל יתן את שלתך", "יקם ה' את דברו".

וזהו לפי פשוטו.

ומדרש אגדה:

רבי נחמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמר: בכל יום ויום, בת קול יוצאת ומפוצצת בעולם' ואומרת: "עתיד צדיק אחד לעמוד, ושמו שמואל".

וכל אשה שהיתה יולדת בן, היתה קוראה שמו "שמואל".

כיון שהיו רואים את מעשיו, היו אומרים, "אין זה שמואל".

וכיון שנולד זה, וראו מעשיו, אמרו, "דומה שזה הוא".

וזהו שאמר: "יקם ה' את דברו", שיהא זה שמואל הצדיק:

כד וַתַּֽעֲלֵ֨הוּ עִמָּ֜הּ כַּֽאֲשֶׁ֣ר גְּמָלַ֗תּוּ בְּפָרִ֤ים שְׁלֹשָׁה֙ וְאֵיפָ֨ה אַחַ֥ת קֶ֨מַח֙ וְנֵ֣בֶל יַ֔יִן וַתְּבִאֵ֥הוּ בֵית־יְהוָ֖ה שִׁל֑וֹ וְהַנַּ֖עַר נָֽעַר׃

ואיפה אחת קמח - שמעתי בשם רבינו יצחק הלוי, איפה אחת קמח, שלש סאין, להוציא ממנה שלשה עשרונים סלת הראוי לפר האחד.

כדתנן (מנחות עו, ב) לחם הפנים כ"ד עשרונים מכ"ד סאין, עשרון סולת לסאה חטין.

ונבל יין - לנסך.

והנער נער - תירגם יונתן "ורביא הוה יניק":

כה וַֽיִּשְׁחֲט֖וּ אֶת־הַפָּ֑ר וַיָּבִ֥אוּ אֶת־הַנַּ֖עַר אֶל־עֵלִֽי׃

ויביאו את הנער אל עלי - לראות שנתקיימה נבואתו.

ורבותינו דרשו מה שדרשו: שהורה הלכה, שאינו צריך כהן לשחיטת קדשים.

כדאיתא בברכות (לא, ב):

כו וַתֹּ֨אמֶר֙ בִּ֣י אֲדֹנִ֔י חֵ֥י נַפְשְׁךָ֖ אֲדֹנִ֑י אֲנִ֣י הָֽאִשָּׁ֗ה הַנִּצֶּ֤בֶת עִמְּכָה֙ בָּזֶ֔ה לְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃

בי אדני - לתת עיניך עליו, שיהא תלמידך.

ולפי מדרש רבותינו: שלא יענישהו מיתה:

כז אֶל־הַנַּ֥עַר הַזֶּ֖ה הִתְפַּלָּ֑לְתִּי וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לִי֙ אֶת־שְׁאֵ֣לָתִ֔י אֲשֶׁ֥ר שָׁאַ֖לְתִּי מֵֽעִמּֽוֹ׃

אל הנער הזה התפללתי - אל תאמר: זה ימות וינתן לך אחר:

כח וְגַ֣ם אָֽנֹכִ֗י הִשְׁאִלְתִּ֨הוּ֙ לַֽיהוָ֔ה כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֔ה ה֥וּא שָׁא֖וּל לַֽיהוָ֑ה וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁ֖ם לַֽיהוָֽה׃ {ס}

וגם אנכי השאלתיהו לה' - כאדם המשאיל כלי לרבו, או משאילו בנו לשמשו.

הוא שאול - אנפרוצטי"ץ בלע"ז, כלומר אין אתה רשאי לענשו, הקב"ה נעשה עליו שואל, כי השאלתיו לו, ועליו להחזירו לי.

וישתחו שם - שמואל, ויש אומרים אלקנה: