יב לֹֽא־תֹאמְר֣וּן קֶ֔שֶׁר לְכֹ֧ל אֲשֶׁר־יֹאמַ֛ר הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה קָ֑שֶׁר וְאֶת־מֽוֹרָא֥וֹ לֹא־תִֽירְא֖וּ וְלֹ֥א תַֽעֲרִֽיצוּ׃

לא תאמרון קשר - אַתֶּם, סיעתו של חזקיה, אע"פ שהם מועטים מסיעת שבנא, "לא תאמרו" אחרי רבים להטות.
לכל אשר יאמר העם הזה - שעם שבנא. לפי שהוא קשר רשעים ואינו מן המנין. וכן בקשר של עשרת השבטים שיתקשרו עם מלכי מצרים.

ואת מוראו - העם הזה שהם אומרים לכם, לירא מסנחרב ולהשלים עמו.
לא תיראו ולא תעריצו - לא תאמרו חזק הוא. כן ת"י: "לא תימרון תקוף".

יג אֶת־יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֹת֣וֹ תַקְדִּ֑ישׁוּ וְה֥וּא מוֹרַֽאֲכֶ֖ם וְה֥וּא מַעֲרִֽצְכֶֽם׃

והוא מעריצכם – מחזיקכם.

Pasuk 14 

יד וְהָיָ֖ה לְמִקְדָּ֑שׁ וּלְאֶ֣בֶן נֶ֠גֶף^[4] וּלְצ֨וּר מִכְשׁ֜וֹל לִשְׁנֵ֨י בָתֵּ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לְפַ֣ח וּלְמוֹקֵ֔שׁ לְיוֹשֵׁ֖ב יְרֽוּשָׁלִָֽם׃

והיה למקדש - אותה עצה שיעץ שבנא, ושיעץ פקח להשבית מלכות בית דוד, יהיה לסימן פורענות לבא עליהם.

למקדש - כמו התקדשו למחר (יהושע ג, גם בבמדבר יא, יח נמצא לשון זה וצריך לברר מי הכניס המ"מ ברש"י זה).

"ולאבן נגף", שהרגלים נגפים בם. לשון מכשול כמו: "בטרם יתנגפו רגליכם". (ירמיהו יג) "פן תגוף באבן רגלך". (תהלים צא)

"ולצור מכשול" - הוא לשון "אבן נגף", שהצור הוא אבן.

"לשני בתי ישראל" - שבאו, להיות לפח ולמוקש ליושבי ירושלים.

ומי הם שני הבתים?

פקח בן רמליהו וסיעתו, ושבנא וסיעתו.

טו וְכָ֥שְׁלוּ בָ֖ם רַבִּ֑ים וְנָֽפְל֣וּ וְנִשְׁבָּ֔רוּ וְנֽוֹקְשׁ֖וּ וְנִלְכָּֽדוּ׃ {פ}

וכשלו בם רבים - ואותן האבנים יכשלו אלו וסיעתם.

שניהם יפלו ביד שונאיהם.

פקח נהרג, שהרגו הושע.

וי' השבטים נפלו ביד סנחריב.

ושבנא יצא מירושלים. כשעלה סנחריב מעליה לילך על תרהקה מלך כוש, שטף שבנא וסיעתו והלך לו.

[ובסדר עולם אומר:  כשהלך לכוש שטף שבנא וסיעתו והלך לכוש. ובדברי רז"ל: כשבא סנחריב וצר על ירושלם כתב שבנא כתב והשליכו עם החץ שירד למחנה שור והיה כתוב בו שבנא וסיעתו השלימו, חזקיהו וסיעתו לא השלימו, וכאשר יצא עם סיעתו בא גבריאל וסגר דלתות העיר בפני סיעתו, כשבא אצל סנחריב אמר לו: היכן סיעתך?  אמר להם: חזרו בהם, נקבוהו בעקביו ותלאוהו בזנבי הסוסים והיו מגררים אותו על הקוצים ועל הברקנים.]

Pasuk 16 

טז צ֖וֹר תְּעוּדָ֑ה חֲת֥וֹם תּוֹרָ֖ה בְּלִמֻּדָֽי׃

ציר תעודה - כל זה מן הנבואה שנאמרה למעלה: "כי כה אמר ה' אלי". ועוד זאת אמר לי: "צור תעודה" לשון: "העדותי בכם היום", לשון התראה.

קשור התראתי, וחתום התורה על לב לימודי, תלמידך ויראי שמים, הנקראים "לימודי ה'".

ואם תאמר אין לשון קשירה נופל בלימוד תורה?

נופל הוא בו. שנאמר: "קשרם על לבך תמיד". (משלי ו)
יז וְחִכִּ֨יתִי֙ לַֽיהוָ֔ה הַמַּסְתִּ֥יר פָּנָ֖יו מִבֵּ֣ית יַֽעֲקֹ֑ב וְקִוֵּ֖יתִי־לֽוֹ׃

וחכיתי לה' - אמר ישעיהו: "אני המחכה לה', המסתיר פניו מי' השבטים.

"קויתי לו" לאמת דברי אלה ולהושיע את בית דוד".
וחכיתי לה' המסתיר פניו וגו' - אין לך נבואה קשה כאותה שעה שאמר משה: (דברים לא) "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". ואף בו ביום הבטיחם: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (שם)
יח הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִ֗י וְהַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֣ר נָֽתַן־לִ֣י יְהוָ֔ה לְאֹת֥וֹת וּלְמֽוֹפְתִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל מֵעִם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הַשֹּׁכֵ֖ן בְּהַ֥ר צִיּֽוֹן׃ {ס}

הנה אנכי והילדים וגו' לאותות - לשני אותות: פורענות פקח, כמו שנקרא הילד: "מהר שלל חש בז", ותשועת בית דוד, כמו שנקרא הילד: "עמנו אל".

זהו הישוב בענין לפי פשוטו.

ומדרש אגדה בבראשית רבה על אחז, שאחז בתי כנסיו ובתי מדרשות, שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה.

אמר: "אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין צאן, אין רועה. אגרום לו לסלק שכינתו".

אמר לו הנביא: "כל מה שאתה קושר התעודה וחותם התורה לסותמה, שלא תמצא בישראל - לא יועיל לך".

הנה אנכי והילדים וגו' - הם תלמידים, שחביבין עלי כבנים - יהיו לאותות ולמופתים, שתתקיים תורה בישראל על ידם:
יט וְכִֽי־יֹאמְר֣וּ אֲלֵיכֶ֗ם דִּרְשׁ֤וּ אֶל־הָֽאֹבוֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים הַֽמְצַפְצְפִ֖ים וְהַמַּהְגִּ֑ים הֲלוֹא־עַם֙ אֶל־אֱלֹהָ֣יו יִדְרֹ֔שׁ בְּעַ֥ד הַֽחַיִּ֖ים אֶל־הַמֵּתִֽים׃

וכי יאמרו אליכם - אמר רבי סימון: בארה אביו של הושע בן בארי: נבא שני מקראות הללו. ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיהו.

וניבא אותם, לגלות עשרת השבטים.

כשהגלה סנחריב לראובני ולגדי (והגלוהו עמהם). כמה שנאמר: (דברי הימים א ה) "בארה בנו נשיא לראובני, ההוא אשר הגלה תגלת פלאסר".

וכי יאמרו אליכם – האומות.

דרשו אל האבות וגו' המצפצפים והמהגים - לשון גנאי הוא.

שאף הדבור אין בהם אלא כעופות הללו, שמפטפטין בקולם.

לשון ציפצוף והגה נופל בעופות.

"כסוס עגור, כן אצפצף, אהגה כיונה" (לקמן לח, יד)..

וכן מצינו לשון ציפצוף בקול נמוך.

שנאמר: (לקמן כט) "והיה כאוב מארץ קולך, ומעפר אמרתך תצפצף".

הלא עם אל אלהיו ידרוש - זו תהא תשובתכם: "הלא עם כמונו, אשר לו אלהים כאלהינו, "אל אלהיו ידרוש". שמא תאמרו לנו להיות כמותכם לדרוש צורכי החיים מן המתים?"
הלא עם אל אלהיו ידרוש - עובדים עבודת כוכבים, ודורשים בעד החיים אל המתים, אף אתם יש לכם לעשות כן.
כ לְתוֹרָ֖ה וְלִתְעוּדָ֑ה אִם־לֹ֤א יֹֽאמְרוּ֙ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־ל֖וֹ שָֽׁחַר׃

לתורה ולתעודה - מחובר למעלה הימנו, שמא נדרוש אל המתים, "לתורה ולתעודה" בעד החיים, להורות לנו מה נעשה.

כל זה לפי המדרש.

ולפי פשוטו יש לפתור, "וכי יאמרו אליכם וגו'" גמר נבואתו הוא.

שאמר: "ויסרני מלכת בדרך העם הזה".

והוכיחו הקב"ה לנביא ולסיעתו של חזקיה.

כשיאמרו אליכם: שבנא וסיעתו, שיראו את חזקיה מבעט בעבודת כוכבים: "דרשו אל האבות ואל הידעונים" ובררו בעבודת כוכבים, כאשר עשו אבות הראשונים, והשיבו את המלוכה אל סנחרב.

לתורה ולתעודה - זו תהא תשובתכם: שתשמרו את התורה.

כמה שנאמר למעלה: "צור תעודה חתום תורה", ולא תאמינו לדבריהם.
אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר - מאחר שתשיבו לו תשובה זו, תראו ותשמעו, אם לא יהיו מודים כשרים שבהם לדבריכם.

ויאמרו כדבר הזה: "אמת אשר אין לו אלוה אוב וידעוני שום שחר". אין ראוי לשחר פניו. כן תירגם יונתן.

ומדרש אגדה: על עצמו אינו מזריח השחר, שהרי: עינים לו ואינו רואה, ואיך יזריח על אחרים?!

ענין אחר: "אם לא יאמרו כדבר הזה": עתה תראו אם לא יאמרו אליכם כדבר הזה: "דרשו אל האובות אע"פ שאין לו שחר ולא ממש" בדבר הזה, לא יבושו מלומר אליכם.

כא וְעָ֥בַר בָּ֖הּ נִקְשֶׁ֣ה וְרָעֵ֑ב וְהָיָ֨ה כִֽי־יִרְעַ֜ב וְהִתְקַצַּ֗ף וְקִלֵּ֧ל בְּמַלְכּ֛וֹ וּבֵֽאלֹהָ֖יו וּפָנָ֥ה לְמָֽעְלָה׃

ועבר בה נקשה ורעב - מוסב למעלה.

מה אמור בתחלת הענין: "ויסרני מלכת בדרך העם הזה".

ופירש מה הוא הדרך?

"לא תאמרו קשר לקשר עשרת השבטים שיתקשרו עם מלכי מצרים".

ופירש את עונשן: "והיה למקדש וכשלו בם", וכל העניין.

ועבר בה - העובר באותה הדרך, שעוזבים את הקב"ה וסומכין על מלכי מצרים.

נקשה - מאורע קשה.

נקשה ורעב - נלאה בצרות קשות ורעב.

כי קושי, ומצור, ומציק, ורעב, יבא עליהם בימי מצור. שלש שנים שצר סנחרב על שומרון:

והיה כי ירעב וקלל - בעגלים ובעלים, שהיו עובדים להם:

ופנה למעלה - לבקש מאת הקב"ה. ולא ישמעב - כי יתחתם גזר דין. וכן תירגם יונתן:

כב וְאֶל־אֶ֖רֶץ יַבִּ֑יט וְהִנֵּ֨ה צָרָ֤ה וַֽחֲשֵׁכָה֙ מְע֣וּף צוּקָ֔ה וַֽאֲפֵלָ֖ה מְנֻדָּֽח׃

ואל ארץ יביט - אולי ימצא עזר.

אשר שלח מלאכים הושע בן אלה אל סוא מלך מצרים (מלכים ב י):
והנה צרה"- כי לא יעזרוהו.

וגם שבנא, יצא לסנחריב לרעה לו:

מעוף צוקה - עיפות צוקה:

ואפלה מנודח - על ידי אפלה הוא מנודח.

שכן לשון נידוח נופל באפלה.

כמו: (ירמיהו כג) "לכן יהיה דרכם להם כחלקלקות, באפלה ידחו ונפלו בה".

ולאפלה הם מנודחים:

כג כִּ֣י לֹ֣א מוּעָף֮ לַֽאֲשֶׁ֣ר מוּצָ֣ק לָהּ֒ כָּעֵ֣ת הָֽרִאשׁ֗וֹן הֵקַ֞ל אַ֤רְצָה זְבֻלוּן֙ וְאַ֣רְצָה נַפְתָּלִ֔י וְהָאַֽחֲר֖וֹן הִכְבִּ֑יד דֶּ֤רֶךְ הַיָּם֙ עֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֔ן גְּלִ֖יל הַגּוֹיִֽם׃

כי לא מועף לאשר מוצק לה - כי מלך אשור, אשר ניתן למוצק ולהצר לה לארצכם, אינו עיף, ואינו עצל, מלבא עליהם, עד שלש פעמים:

אחת: בימי פקח (מלכים ב טו) "אשר לקח את עיון ואת אבל מעכה ואת קדש ואת הגליל כל ארץ נפתלי".

והגלות ההיא בשנת ד' לאחז.

ובשנת שתים עשרה: "ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור, ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה".

מקרא זה (בדברי הימים א ה').

וגלות זה בשנת שתים עשרה לאחז, תחלת מרדו של הושע בן אלה.

כענין שנאמר (מלכים ב יז) "וימצא מלך אשור בהושע קשר וגו'", לאחר שנשתעבד לו שמנה שנה.

ואין החשבון מפורש במקרא בגלוי, אבל יש ללמוד מברייתא דסדר עולם.

והשלישית: בשנת שש לחזקיה. שנת תשע למרדו של הושע, אשר נלכדה שומרון היא עיר המלוכה, וגלו כולם.

וזה האמור כאן: "כי לא עיפות לאויב, אשר הוא מוצק לה לארץ ישראל", האמורה בענין: "ואל ארץ יביט":
כעת הראשון הקל ארצה זבולן - הגלות הזה האמצעי, קלה תהיה, כאותה של עת ראשון, אשר הקל להגלות את ארץ זבולון ונפתלי. שאף בשנייה לא הגלה אלא שני המטות וחצי המטה, שבעבר הירדן.

אבל האחרון מסע השלישי הוא:
הכביד - טיאט את הכל, כמכבד את הבית.

ויש לפרשו אף לשון כובד לפי עניין המקרא, שפתח ראשונה בלשון הקל ארצה זבולן, והאחרון הכביד.

וכשאמר ישעיהו נבואה זו כבר גלו הראשונים:

דרך הים - אותן היושבים על ימה של טבריה, היא ארץ נפתלי. שנאמר: "ים ודרום ירשה" (דברים לג):

עבר הירדן - היא גלות שנייה, של ראובן וגד:

גליל הגוים - היא כל ארץ ישראל.

שהיתה גוללת אליה כל הגוים. שהכל מתאוין לה ובאין לה לסחורה.

כענין שנאמר" (ירמיהו ג) "נחלת צבי, צבאות גוים".

ויונתן תירגם לשון אחר: