המצווה הל"ב
הציווי שנצטווינו לגדל זרע אהרן ולכבדם ולרוממם, ולייחס להם מעלת קדושה וכבוד: ואפילו יסרבו לכך - לא נשמע להם.
כל זה לשם כבוד לה' יתעלה, כיון שלקחם לעבודתו והקרבת קרבנותיו.
והוא אמרו: "וקדשתו כי את-לחם אלוהיך הוא מקריב קדוש יהיה-לך" (ויקרא כא, ח).
ובא הפירוש: "וקדשתו" - "לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון (בתורה), ולברך ראשון, לטול מנה יפה ראשון".
וגם לשון ספרא: "וקדשתו" - "על כרחו"; כלומר, שמצווה זו נצטווינו בה אנחנו ואינה תלויה ברצון הכהן.
וכך אמרו: "קדושים יהיו לאלהיהם" (ויקרא כא, ו) - "על כרחם"; "והיו קדש" - לרבות בעלי מומין"; שלא נאמר, כיון שזה אינו ראוי להקריב לחם אלוהיו, מדוע נעדיפנו ונחלק לו כבוד וגדולה? לפיכך אמר: "והיו קדש" - הזרע המכובד כולו - תמים ובעל מום.
וכבר נתבארנו התנאים הראויים להם, ואז צריך לנהוג עמהם מנהג זה, במקומות מפוזרים בגמרא מכות וחולין ובכורות ושבת וזולתן.