המצווה הל"ג

הציווי שנצטוו הכהנים ללבש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת, ואחר כך יעבדו במקדש.

והוא אמרו יתעלה: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב).

"ואת בניו תקריב והלבשתם כתנת" (שם כט, ח).

ואלו הם בגדי כהונה: שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט.

וכל פעם שעובד כהן בפחות מן הבגדים המיוחדים לאותה העבודה או יותר - עבודתו פסולה.

ונוסף לכך, חייב על כך מיתה בידי שמים, רצוני לומר, מחוסר בגדים שעבד.

וכך מנו אותו בגמרא סנהדרין, מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים.

ועל זה לא בא פסוק, אלא נאמר בכתוב:"וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה" (שם שם, ט).

ובא בפרושו: "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם, והוו להו זרים".

ויתבאר לקמן שזר ששמש - במיתה.

ואמרו בספרא: ""וישם עליו את החשן" - פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות.

למדה לשרות יום יום, ולשרות יום הכיפורים.

בכל יום בבגדי זהב, וביום הכיפורים משמש בבגדי לבן".

וכבר נתבאר בלשון ספרא, שלבישת בגדים אלו מצוות עשה.

והוא אמרם:"ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת המלך?

תלמוד לומר: ויעש כאשר ציווה ה' את משה" (ויקרא טז, לד)".

כלומר, שבגדים אלו, אף על פי שהם בתכלית היופי - שהם זהב ואבני שהם וישפה וזולתן, מן האבנים היקרות - לא יתכוון להתנאות בהם, אלא לקיום המצווה, שציווה ה' את משה, בלבד.

והיא, שילבש בגדים אלו תמיד במקדש.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו כלם בפרק ב' מזבחים ובמקומות בכיפורים וסוכה.