המצווה הנ"ד
הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים.
והוא אמרו יתעלה: "ושמחת בחגך" (שם שם, יד) והיא המצווה השלישית משלוש מצוות הנוהגות ברגל.
והעניין הראשי שאליו נרמז במצווה זו - הוא: שיקריבו קרבן שלמים בהכרח, ושלמים אלו נוספים על שלמי חגיגה, והם נקראים בתלמוד: שלמי שמחה. ועל הקרבת שלמים אלו, אומרים: "נשים חייבות בשמחה". וכבר אמר הכתוב: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה'" (שם כז, ז).
וכבר נתבארנו גם דיני מצווה זו ב[מסכת] חגיגה.
ובכלל אמרו "ושמחת בחגך" מה שאמרו עוד, והוא אמרם "שמח בכל מיני שמחה" מזה: אכילת הבשר בחגים, ושתית היין, ולבישת בגדים חדשים, וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים, והשחוק בכלי זמר ובריקוד במקדש במיוחד, והיא שמחת בית השואבה". וכל זה נכנס בכלל אומרו "ושמחת בחגך". והחמור שבהם הוא חיוב שתיית היין דווקא, כיון שהוא מיוחד לשמחה.
ולשון גמרא פסחים: "חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל. במה משמחם? ביין".
ושם אמרו: "תניא ר' יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת. עכשו אין שמחה אלא ביין, שנאמר: ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד, טו).
ואמרו עוד: "אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן" ולשון התורה הוא, שנתחייב לכלל בשמחה זו העניים והמסכנים והגרים, אמר יתעלה: "והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז, יד).