המצווה הע"ה
הציווי שנצטווינו שכל אשה זבה, אם נתרפאה מן הזיבות, תקריב קרבן.
וקרבן זה הוא: "שתי תרים או שני בני יונה" וזהו קרבן זבה, והיא מחסרת כפרה עד שתביאנו.
ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: כיון שקרבן הזב כקרבן הזבה, והרי אתה מונה את מין הקרבן - יהיה החייב בו מי שיהיה-כמו שעשית בקרבן חטאת וקרבן אשם ודאי וקרבן אשם תלוי וקרבן עולה ויורד, שמנית כל אחד מצווה בפני עצמה, לא חששת לריבוי החטאים שעל כל אחד מהם חייבים אותו הקרבן - כך גם כאן אל תחוש למספר האנשים, שכל אחד מהם נתחייב קורבן העוף?!
ידע [המקשה] שקרבן זב וזבה אינו בא על חטאים, אלא הוא קרבן חובה במצב מסוים. אילו היה מצב הזוב באיש ובאשה דבר אחד - כמו שהם אחד בשם, שהשם של זה "זב" ושל זו "זבה" - כי אז היה צריך למנותם כאחד; אבל אין הדבר כן, כי הגרת שכבת זרע מן האיש היא שחייב עליה קרבן, אך אם נגר כעין שכבת זרע מן האשה אינה זבה, אלא זוב הדם מן האשה הוא שחייבת עליו קרבן; ואם זב הדם מן האיש אינו חייב עליו קרבן. ומלה "זיבות" אין עניינה אלא הנזילה, ואין כל הנוזלים אותו הדבר עצמו. ובפרוש אמרו: "האיש מטמא בלבן והאשה באדם", ואין דין זב וזבה כדין מצורע ומצורעת.
והראיה הברורה לזה אמרם בכריתות: "ארבעה מחסרי כפרה, ואלו הם: הזבה והזבה והיולדת והמצורע" הנך רואה, איך מונים זב וזבה כשנים ומונים מצורע כאחד בין שהוא איש או אשה לפי שזיבות האיש אינה כזיבות האשה. והפסוק הנאמר על קרבנה: "ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני תקח לה שתי תרים וגו'" (ויקרא טו, כח-כט).