המצווה הששית
האזהרה שהזהרנו מלעבוד עבודה זרה אפילו בזולת ארבע העבודות הנזכרות - אך בתנאי שיהא זה כדרכה, כלומר: שיעבדנה במה שדרך אותו הנעבד להעבד, כגון שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס.
והוא אמרו יתעלה באזהרה על כך: "ולא תעבדם" (שמות כ, ה).
ולשון המכילתא:"לא תשתחוה להם ולא תעבדם" - לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוויה בפני עצמה.
לפיכך מי שזורק אבן לפעור או פוער עצמו למרקוליס - אינו חייב לפי שאין זו עבודתו, שהרי אמר יתעלה: "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל).
העובר על לאו זה במזיד - חייב סקילה וכרת, ובשוגג קרבן.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. ושם אמרו:"שלש כרתות בעבודה זרה למה? אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למלך".
כלומר: שהעובד לאיזה דבר שהוא ממיני עבודה זרה באיזה מין שיהיה ממיני העבודה - הרי זה חייב כרת, בתנאי שיעבד כדרכה, כלומר: בדבר שדרכה להעבד בו, כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס, ומעביר שערו לכמוש.
וכן מי שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שיהיה - הרי זה חייב כרת, אף על פי שאין דרך עבודתו בכך, כגון אם הקריב לפעור או השתחווה למרקוליס - וזהו 'שלא כדרכה'.
והכרת השלישי הוא ב'במעביר באש למלך' כמו שאבאר.