המצווה הכ"ו
האזהרה שהזהר אדם מלהתנבא בשמה, והוא: שיאמר שה' ציווהו לעבדה או שהיא עצמה ציוותה על עבודתה והבטיחה גמול ועונש, כמו שמדמים נביאי הבעל ונביאי האשרה.
ולא בא בכתוב לאו ברור מיוחד בעניין זה. כלומר: אזהרת מתנבא בשמה; אבל נתבאר בכתוב העונש, שכן נידון המתנבא בשמה במיתה.
והוא אמרו: "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" (דברים יח, כ).
מיתה זו בחנק, לפי שהכלל אצלנו שמיתה האמורה בתורה סתם - חנק.
וכבר ידוע לך היסוד שבארתי לך בכלל י"ד מן הכללים שקדמו למאמר זה, והוא אמרם: לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר.
והנה אזהרתו ממה שנאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג).
כי אינו מן הנמנע שלאו אחד מזהיר על ענינים רבים.
ואין דינו דין לאו שבכללות, כיון שנתבאר העונש בכל עניין ועניין.
ומזה יבואו דוגמאות במקומן.
וכבר נתבאר דין מצווה זו בפרק י"א מסנהדרין.