המצווה המ"ה
האזהרה שהזהרנו מלשרוט את עצמנו, כדרך שעושים עובדי עבודה זרה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תתגדדו" (דברים יד, א).
וכבר נכפל לאו זה בלשון אחר, והוא אמרו: "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח).
וכבר נתבאר בגמרא יבמות: שגופיה דקרא "לא תתגדדו" מבעי ליה לגופיה, [מלבד הדרוש שיבאר לקמן "לא תעשו אגודות אגודות"] דאמר רחמנא: לא תעשו חבורה על מת [כפשוטו].
ובגמרא מכות אמרו:"שריטה וגדידה אחת היא".
ושם נתבאר:
שעל המת, בין ביד בין בכלי - חייב.
ועל עבודה זרה, בכלי חייב, ביד פטור.
כמו שבא בספרי הנביאים: "ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח, כח).
וכבר אמרו שבכלל לאו זה, גם האזהרה [על ההמנעות] מפילוג העם ומחלוקת הרבים ואמרו: "לא תתגדדו - לא תעשו אגדות אגדות".
אבל גופיה דקרא הוא כמו שביארו ואמרו: "לא תעשו חבורה על המת", וזה מעין דרש.
וכן אמרם:"כל המחזיק במחלקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו" (במדבר יז, ה),שגם הוא על דרך הדרש.
- אבל גופיה דקרא הרי הוא איום, כמו שביארוהו חכמים שהוא שלילה, לא לאו -
[ביאר שפשטות לאו זה שלא יהי' כקרח, הוא לא לאו אלא איום, כמו שביאר בשרשים באריכות. ועכשיו מבאר איך שהוא ע"ד הדרש שהזכיר לפני"ז]
לפי שהם ביארו שעניין דבר זה: שה' מודיע שהחולק על הכהנים וטוען לעצמו את הכהונה בדורות הבאים לא יארע בו מה שארע לקרח ולא יהיה עונשו, הבליעה, אלא יהא עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה לו", כלומר: הצרעת, באמרו יתעלה למשה: "הבא נא ידך בחיקך וגו'" (שמות ד, ו), וכמו שנתבאר בעזיה.
אחזור לעניין המצווה ואמר, שכבר נתבארו דיני מצווה זו בסוף מכות; והעובר על לאו זה - לוקה.