המצווה המשלימה תשעים
האזהרה שהזהרנו מלשחוט שום דבר מן הקדשים בחוץ.
וזה נקרא: "שוחט בחוץ".
וכשמנו בריש כריתות כל מחייבי כרת, מנו השוחט והמעלה - שניים.
וזה שהשוחט בחוץ חייב כרת, אף על פי שלא העלה, אלא מששחט בלבד, הוא לשון התורה.
והוא אמרו יתעלה: "אשר ישחט שור או כשב או עץ במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת" (דברים יז, ג-ד).
והאזהרה שלו, כלומר: האזהרה על שחיטת קודשים בחוץ אינה בפירוש, אבל נלמדת בדין: "לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר", כפי הכללים שקבענו בהקדמות שהקדמנו למצוות אלו.
וזה לשון גמרא זבחים: "השוחט והמעלה בחוץ - חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה.
בשלמא "העלאה" כתיב עונש וכתיב אזהרה: - 'השמר לך פן תעלה עלתיך'. וכדר' אבין, דאמר ר' אבין אמר רב ליא: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" - אינו אלא מצוות לא תעשה.
אלא שחיטה, בשלמא עונש כתיב: 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת', אלא אזהרה מנא לן?"
ואחר משא ומתן מרבה הוחלט הדבר בלשון זה, אמרו: "שם תעלה ושם תעשה" - מקיש עליה לעשיה: מה עליה עונש והזהיר, אף עשיה עונש והזהיר.
יורו באומרם "שם תעלה ושם תעשה" על אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" -וזו היא ההקרבה, כלומר: ההקטרה על גבי האש; ואמר: "שם תעלה כל אשר אנכי מצווך" - זה כולל ההקרבה והשחיטה, לפי שהוא גם ציווה בשחיטה.
ודע שהשוחט בחוץ בשוגג - חייב גם הוא חטאת קבועה.
וממה שאתה צריך לדעת, שהמקריב קדשים בזמן הזה חוץ למקום העזרה - חייב כרת.
ובפירוש אמרו: "המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אומר: חייב".
וכן הלכה, מפני שהוא ראוי לקרב, לפי שהכלל הנכון אצלנו: מקריבין אף על פי שאין בית.
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.