המצווה הקע"ט

האזהרה שהזהרנו מלאכול איזה שרץ שיהיה, בלי ייחוד [מין מסוים], בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ.

והוא אמרו יתעלה: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג).

זה לאו בפני עצמו ולוקין עליו, והוא כעין איסור כולל.

[בסוף הרמב"ם דוחה הביאור הבא]

לפיכך האוכל דבר משרץ הארץ - לוקה שתים: אחת משום "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (ויקרא יא, מא), ואחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ"(ויקרא יא, מג).

וכן האוכל דבר משרץ העוף - לוקה שתים: אחת משום "שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" (דברים יד, יט), ואחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ"(ויקרא יא, מג).

ואם אכל בעל חי אחד בלבד, והיה אותו החי מעופף ושורץ על הארץ, כך שהוא שרץ העוף ושרץ הארץ - יהיה חייב עליו ארבע מלקיות.

ואם נוסף על כך שהוא גם משרץ המים - יהיה חייב עליו שש מלקיות: המלקות החמישית משום דג טמא שנאמר בו: "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא, יא), [עיין בסוף המצוה, שהרמב"ם מסביר ששייך שיהיה גם דג וגם שרץ] והמלקות הששית משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ", לפי שהוא כולל גם שרץ המים.

ואין לנו פסוק לאיסור שרץ המים חוץ ממה שנאמר: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ"(ויקרא יא, מג).

ולפי הכללים האלה אמרו בגמרא מכות [טז, ב]:"אכל פוטיתא - לוקה ארבע; נמלה - לוקה חמש; צרעה - לוקה שש".

זהו הפירוש שפירש כל מי ששמתי פירושו או ראיתי דבריו בעניין זה, שהוא: "אכל פוטיתא וכו'".

וזה פירוש שאינו נכון, לא יהיה, ולא יתקיים אלא בהפוך הכללים האמיתיים המבוארים בלשון התלמוד.

והוא: שאם תתבונן במה שהקדמנו כאן תמצא, שחייבו שלוש מלקיות מלאו אחד והוא: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ"(ויקרא יא, מג).

וכבר נתבאר ביטול דבר זה, ושאין לוקין שתי מלקיות על לאו אחד בשום פנים, כמו שביארו בגמרא חולין.

וכבר הקדמנו כלל זה וביארנוהו כמה פעמים, ויבואו לך ממנו דגמאות לקמן.

והדבר הנכון שלא תסתפק בו ולא תשתבש הוא: שהאוכל בעל חיים שהוא בעצמו שרץ העוף ושרץ המים ושרץ הארץ - לוקה שלוש בלבד: אחת משום שרץ העוף שנתבאר בו הלאו, ואחת משום שרץ הארץ שגם בו נתבאר הלאו, ואחת משום 'אל תשקצו את נפשתיכם'(ויקרא יא, מג), שגם שרץ המים נאסר בכלל "כל שרץ".

ואם אכל שרץ הארץ בלבד - לוקה אחת משום שרץ הארץ. וכך גם על שרץ העוף - אחת משום שרץ העוף. וכך על שרץ המים לבדו - אחת משום "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ"(ויקרא יא, מג).

ומחמת שלאו זה כולל שרץ הארץ לא ילקה על שרץ הארץ שתים, לפי שאפילו באו לנו אלף לאווין מפרשים כולם ב"שרץ הארץ" - אינו לוקה עליהן אלא מלקות אחת, לפי שכולם נכפלו בעניין אחד בעצמו.

ואפילו אמר: "שרץ הארץ לא תאכלו", "שרץ הארץ לא תאכל", אלף פעמים - לא יתחייב עליו אלא מלקות אחת.

האם ראית שאלה שקבעו את הכלל המשובש הזה סוברים, שהלובש שעטנז לוקה שתים כיון שבאו בו שני לאווין מפרשים?!

לא ראיתי שהם סוברים כן, אלא זה היה מוזר בעיניהם אילו אמרו מי שהוא.

ואין דבריהם מוזרים בעיניהם באומרם ששרץ הארץ או שרץ העוף לוקין עליו שתים: אחת מחמת הלאו המפרש בו ואחת משום 'אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ'?!

וזה ברור בתכלית עד שלא יעלם אפילו מן החרשים והאלמים.

[עכשיו בא לבאר הגמרא מכות "פוטיתא וכו'", איך אפשר שיהי' ד, ה', וו' לאווין, כיון שעל שרץ בין שהוא מארץ או מעוף או ממים ישנו לאו אחד?]

אחזור להשלים את העניין שהתחלתי לבארו ואומר: שאם ארע שנתהווה חי באיזה זרע מן הזרעים או בפרי מן הפירות ויצא לאויר העולם, אף על פי שלא נגע בפני האדמה - הרי האוכלו חייב מלקות אחת, לפי שנאמר בו לאו בפני עצמו, (ויקרא יא, מב) כמו שביארנו במצווה שקדמה לזו [מל"ת קעח].

ואם רחש על פני הארץ ורמש בה - חייב על אכילתו שתים: אחת משום: "לכל השרץ השרץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא יא, מב), [שהוא הלאו לשרץ שנתהווה מן הזרעים] ואחת משום: "ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ" (ויקרא יא, מד)

[כמבואר לעיל מל"ת קע"ז, שברמישה בלבד בלי שריצה יש לאו, (ולפעמים אין יכולים לשרוץ כמובאר שם כשנולדו מן העיפוש)].

ואם ארע נוסף לאלו שיהא פורה ורובה - חייב עליו שלש מלקיות: השתים שהזכרנו לעיל, ושלישית משום: "וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (ויקרא יא, מא). [לעיל מל"ת קע"ו,]

ואם נוסף לכך שיהא מעופף יתחייב עליו מלקות רביעית משום: "כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל" (דברים יד, יט). [לעיל מל"ת קע"ה,]

ואם נוסף לכך שיהא שוחה במים עם שהוא מעופף, כמו שאנו רואים תמיד במינים רבים - יתחייב עליו חמש מלקיות, מלקות חמישית זו משום: שרץ המים, שבא לאו הכוללו והוא אמרו: "אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם" (ויקרא יא, מג).

ואם נוסף לכך שיהא חי מתהוה זה בעצמו גם עוף - יתחייב במלקות שישית משום: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו" (ויקרא יא, יג). [לעיל מל"ת קע"ד,]

ואל תתמה על כך שיתהווה עוף מעיפוש הפירות, [כי בכדי להגיע לשש לאוין מנה הרמב"ם, שבעל חי הזה הוא עוף ובא מעיפוש] לפי שאנו רואים לעיתים קרובות עופות מתהווים מן העיפושים והם יותר גדולים מן ה"בנדק".

ואל תתפלא על שמין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף? [כי בכדי להגיע לשש לאוין מנה הרמב"ם, שבעל חי הזה הוא שרץ העוף וגם עוף טמא]

כי אין זה דבר רחוק, שיהיו לו תכונות העוף ופעולותיו ותכונות שרץ העוף.

הלא תראה פירושי כל הראשונים שמנו בכלל אלו השש מלקיות דג טמא ושרץ המים, [ובתחילת דברין הרמב"ם הביא מדברי הראשונים שלהגיע לשש לאוין צריך לומר שבעל חי זה הוא גם דג וגם שרץ.] וזה נכון לא אכחישנו, לפי שאפשר שיהא דג ויהיה שרץ המים.

כך גם כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו הפוטיתא, שהיה עוף, ושרץ העוף, ושרץ הארץ, ושרץ המים - ולפיכך חייבין עליה ארבע.

[ובשביל שהוא שרץ הארץ יש בו לאו אחד, כיון שפוטיתא לא נתהווה מן העיפוש, או מן הפירות יש בו רק לאו אחד של שרץ הארץ, אבל אם נתהווי מן העיפוש יש בו שני לאוין נוספים כדלקמן משום שרץ שפרש מן האוכל, ומשום שרומש על הארץ]

ונמלה זו האמורה, [בגמרא, שחייבין עליה חמש, וכיון שנמלה איננה עוף א"כ בכדי להגיע ל5 צריך להוסיף שני לאוין יותר מהפוטיתא] היא הנמלה המעופפת המתהוה מעיפוש הפירות שאינה פורה ורובה - חייב עליה [1] אחת משום שרץ שפרש מן האוכל, [2] ואחת משום: שורץ על הארץ, [3] ואחת משום: רומש על הארץ, [4] ואחת משום: שרץ העוף, [5] ואחת משום: שרץ המים.

והצרעה שגם היא מתהווה מן העיפוש, נוסף בה על אלו שהיא עוף ושרץ העוף.

ואין מן הנמנע שתתהווה הצרעה או הנמלה וזולתן ממיני המעופפים והשורצים מן העיפושים ובתוך הפירות אלא אצל ההמון, שאין להם ידיעה במדעי הטבע, אלא מדמים שכל מין אי אפשר שיתהווה דבר ממנו אלא מזכר ונקבה כיון שהם רואים שהדבר כך על הרב.

וזכור כללים אלו והבן עניין זה, לפי שהוא דבר דבר על אופניו (משלי כה, יא).

וכבר ביארתי לך את עניינים שבהם תבחון ותאמר: בעל חי זה חייבים על אכילתו כך וכך מלקיות, וזה אין חייבין עליו אלא כך וכך.

ומן הלשונות האלה יתבאר לך שהאוכל בעל חי שלם אין חוששין לשיעורו ואין אומרים בו "כזית", אלא אפילו אוכל יתוש - לוקה שלש: משום שרץ השרץ, ומשום רומש, ומשום שרץ העוף.

ואמרו עוד: המשהה נקביו - עובר משום: אל תשקצו את נפשתיכם.

וכן מאן דשתי מיא בקרנא דאמנא, והוא כלי של מקיז דם - עובר משום: אל תשקצו את נפשתיכם.

והוא הדין באכילת הלכלוכים ודברים המאוסים ושתיית דברים המגעילים, שנפש רוב בני אדם קהה מהם - כל זה מוזהרים עליו, אבל אין חייבים עליו מלקות, לפי שפשטיה דקרא אינו אלא בשרץ בלבד; אבל מכין אותו על אלו מכת מרדות.

הנה נתבאר לך מכל מה שהקדמנו שפסוק זה, שהוא "אל תשקצו את נפשתיכם", למדנו ממנו איסור שרץ המים בלבד, שלא בא עליו לאו מיוחד חוץ מזה, והבן זאת.