המצווה הרנ"א
האזהרה שהזהרנו מלהונות זה את זה בדברים.
והוא שנאמר לו דברים המדאיבים אותו ומעליבים אותו ולא יוכל לאושש עצמו מהם. כגון שקדמו לו מעשי נעורים ושב מהם, ונאמר לו: תודה לה' שהעבירך מדרך פלונית אל דרך טובה זו. וכיוצא בכך, מאמירה פוגעת של מומים מכאיבים.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך" (ויקרא פרק כה, יז). אמרו: "זו אונאת דברים".
ולשון ספרא: "כשהוא אומר 'ולא תונו איש את עמיתו' - הרי אונאת דברים אמורה. כיצד? אם היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים וגו', היו חלאים וכו' ראה חמרים וכו', לא יאמר לו בכמה חפץ זה וגו'".
ואמרו: "גדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שבאונאת דברים הוא אומר: 'ויראת מאלהיך'".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מבבא מציעא.