המצווה הרצ"ג
האזהרה שהזהרנו מלחוס על נפש הרודף.
פירוש דבר זה: שזה שאמרנו במצווה שקדמה לזו, שלא יהרגו העדים את החוטא, עד שידינוהו בית דין במיתה - אין זה אלא אם עבר ועשה המעשה שהוא חייב עליו מיתה וסיים אותו.
אבל בשעת חפצו והליכתו לעשות, הרי אז הוא נקרא: "רודף" - וחובה עלינו למנעו ולעכבו מלעשות את העברה שהוא חפץ [לעשות].
ואם התעקש וסרב - אז נלחם בו.
ואם נוכל למנעו ממחשבתו בכך שנחסרו אבר מאבריו, כגון שנחתוך ידו או רגלו או נסמא את עינו - הרי זה טוב.
ואם אי אפשר למנעו אלא באיבוד נפשו - הרי זה נהרג קדם שיעשה.
ובאה האזהרה מלחוס עליו ומלהמנע מהריגתו.
והוא אמרו: "וקצתה את כפה לא תחוס עינך" (דברים כה, יב).
ולשון ספרי: "'וקצתה את כפה' - מלמד שאתה חייב להצילו בכפה.
מנין שאם לא תוכל להצילו בכפה הצילו בנפשה?
תלמוד לומר: 'לא תחוס עינך'".
ושם אמרו: "מה מבושיו מיוחד שיש בו סכנת נפשות והרי הוא ב'קצתה את כפה', כך כל דבר שיש בו סכנת נפשות - הרי הוא בקצתה את כפה".
וזה שאמרנו שיהרג הרודף על חפצו - אינו בכל מי שיחפץ לעשות איזו עברה שתהיה.
ואינו אלא, באדם הרודף אחר חברו להרגו, ואפילו הוא קטן.
או אחר אחת מכל העריות לגלות ערוותה.
ופשוט שהזכור מכלל העריות.
אמר יתעלה: "צעקה הנערה המאורשה, ואין מושיע לה" (דברים כב, כז), הא יש לה מושיע - מושיעה בכל דבר שהוא יכול להושיעה.
והשווה דין רודף אחריה ורודף אחר חברו להרגו.
אמר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כב, כו).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ח' מסנהדרין.