המצווה השל"והאזהרה שהזהרנו מלבוא על הבת עצמה, וזה לא נתבאר בלשון התורה, לא נאמר לנו: ערוות בתך לא תגלה; אלא שתק ממנה מחמת פשטות העניין, לפי שכבר אסר בת הבן ובת הבת - כ"ש הבת. ובגמרא יבמות אמרו:"בתו עיקר איסורא מדרשא אתיא, דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבדימי: אתיא הנה הנה ואתיא זמה זמה",כלומר: שהוא אמר בבת בנך ובת בתך 'ערותך הנה' (שם, י), ואמר באיסור אשה ובתה ובת בנה ובת בתה 'שארה הנה זמה היא' (שם, יז), כשם שבאיסור אשה ובת בנה ובת בתה נאסרה בתה, כך באיסור בת בנו ובת בתו נאסרה גם בתו.ואמר בעונש: "אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אתו ואתהן" (שם כ, יד), וכן גם אשה ובת בנה ובת בתה בשרפה, לפי שנאמר בהן 'הנה' כמו שנאמר באשה ובתה. ולשון גמרא כריתות:"אל תהי גזרה שווה קלה בעיניך, שהרי 'בתו' אחד מגופי תורה, ולא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה: אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה".והתבונן באמרם: לא למדה הכתוב, ולא אמרו לא למדנוה, לפי שכל הדברים האלה קבלה מפי השליח והוא פירוש מקובל, כמו שביארנו בהקדמת חיבורנו בפירוש המשנה, ולא שתק הכתוב מלהזכירה אלא מפני שאפשר ללמדה בגזרה שווה. וזהו עניין אמרם:"לא למדה הכתוב אלא בגזרה שווה". ומספיק אמרם "גוף תורה".היוצא מכל מה שקדם כאן שהעובר על בתו או בת בתו או בת בנו - בשרפה; ואם לא נודע או שלא נתקיימה עליו העדות - בכרת אם היה מזיד; ואם היה שוגג באחת מהן - מקריב חטאת קבועה.