המצווה השמ"ז
האזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת איש.
והוא אמרו: "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע" (ויקרא יח, כ).
ויש בעונש העובר על לאו זה חילוק, והוא: אם הייתה אשת איש זו נערה מאורשה, חייבת סקילה, כמו שבאר הכתוב. ואם הייתה בת כהן, היא נשרפת. והוא, כלומר: הבועל - בחנק.
ואם הייתה בת ישראל והייתה בעולה, חייבים שניהם חנק.
כל זה אם נתקימה העדות. אבל אם לא נתקימה, הרי הוא בכרת.
במה דברים אמורים, כשהיה מזיד. ואם היה שוגג, מקריב חטאת קבועה.
וכבר נכפל הלאו בעברה זו. והוא אמרו בעשרת הדברות: "לא תנאף" (שמות כ, יד. דברים ה, יז).
וזהו הלאו על ביאת אשת איש.
ולשון המכילתא:"'לא תנאף', למה נאמר?
לפי שהוא אומר: 'מות יומת הנואף והנאפת' (ויקרא כ, י), עונש שמענו, אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: 'לא תנאף'".
וספרא:"'אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו וגו'' (שם), עונש שמענו, אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: 'לא תנאף', אחד האיש ואחד האשה".
ולא עשו "ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך" אזהרה?
לפי שהוא לאו שאינו כולל נואף ונואפת, אלא אזהרה לנואף בלבד.
וכן בשאר העריות אי אפשר להם שלא ילמדו אזהרה גם לאשה.
אמרו: "'לא תקרבו לגלות ערוה' (ויקרא יח, ו), הרי כאן שנים, להזהיר האיש על ידי האשה והאשה על ידי האיש".
ובגמרא סנהדרין אמרו: "הכל היו בכלל נואף ונואפת, הוציא הכתוב את בת כהן לשרפה, ואת נערה מארשה לסקילה".
וכבר קדם לנו פירוש דבר זה בהקדמת מאמר זה.