המצווה השנ"ב
האזהרה שהזהרנו מלבוא על אחי האב.
והוא אמרו: "ערות אחי-אביך לא תגלה". (ויקרא יח, יד).
עד שגם שוגג באחי אביו חייב שתי חטאת, כמו שביארנו באביו.
ובגמרא סנהדרין אמרו, הבא על אחי אביו - חייב שתים לדברי הכל, דכתיב: "ערות אחי אביך לא תגלה".
ודע שעניין אמרי: "נתקימה העדות" הוא, שיהיו שם שני עדים כשרים מתרים בו או יותר, ובית דין כשר של עשרים ושלשה, שהעדות נגבית לפניהם, ויהיה זה בזמן שדיני נפשות נוהגין.
ופשוט הוא, שכל העריות האלה שקדם זכרן נאמר בהן "הכרת" בלשון התורה. והוא אמרו אחר שמנן, "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (ויקרא יח, כט).
וכן כל מה שהזכרנו מהן שחייבים עליו מיתת בית דין, גם הוא לשון התורה.
אבל שינוי מיני המיתה שאמרנו, מקצתן בסקילה, ומקצתן בחנק, ומקצתן בשרפה, הרי יש מהם שבאו בקבלה, ומהם מפורשים בכתוב.
וכבר נתבארו דיני כל העריות האלה במסכת סנהדרין ומסכת כריתות ובכמה מקומות ביבמות וכתובות וקדושין.
וכבר נתבאר בריש כריתות, שכל חטא שחייבים על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת קבועה - חייבים על "לא הודע שלו" אשם תלוי.
ועניין אמרם "חטאת קבועה", הוא שתהיה מן הבהמה דוקא: כשבה או שעירה.
ואם תעיין בכל מצוות לא תעשה, ותתבונן בעונשים שנזכרו בכל מצווה ומצווה מהן, תמצא, שכל חטא שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת - אותה החטאת - חטאת קבועה.
חוץ משני חטאים, שחייבים על זדון כל אחד מהם כרת, ועל שגגתו חטאת שאינה קבועה, אלא היא "עולה ויורד".
ואותם שני החטאים הם, טומאת מקדש, וטמאת קדשיו.
כוונתי באמרי "טומאת מקדש": טמא שנכנס לעזרה. ו"טומאת קדשיו", טמא שאכל בשר קודש.
וכן יתבאר לך, שכל מצוות לא תעשה שחייבין על זדונה כרת, חייבין על שגגתה חטאת.
חוץ מחטא אחד, והוא, המגדף, שזדונו בכרת ואין חייבין על שגגתו חטאת.
וכן יתבאר לך, שכל אדם שחייב מיתת בית דין, איזו מיתה שתהיה, הרי אותו אדם בכרת גם כן, אם לא המיתו אותו בית דין, או שלא ידעו בו.
חוץ מעשרה, שהם מחייבי מיתת בית דין, ואין עליהם כרת.
והם: מסית, ומדיח, ונביא שקר, ומתנבא בשם עבודה זרה, וזקן ממרא, ובן סורר ומורה, וגונב נפש מישראל, ורוצח, ומכה אביו ואמו, ומקלל אביו ואמו.
כל אחד מאלו, אם נתקימה עליו העדות - נהרג, ואם לא ידעו בו, או שלא היה אפשר לבית דין להרגו, הרי הוא מתיר עצמו למיתה, אלא שאינו עומד בכרת.
דע כללים אלו, וזכרם.