ב"ה, ט"ז סיון, תשי"ב
ברוקלין.
שלום וברכה!
בגודל צער קראתי מכתבו מב' סיון שכותב לי בפרט ע"ד... ע"ה, ובטח בינתים קבל מכתבי נחום אבלים, והשי"ת יעזור שמכאן ולהבא [נ]וכל לבשר רק בשורות טובות איש לרעהו.
גם מצער לקרות במכתבו שיש כאלו שמאשימים אנשים ידועים בהאסון ל"ע, ובמילא אי אפשר שלא יפעול זאת על היחס בין איש לרעהו, בטח יודע וקל להבין גם כן בשכל אנושי, שענין כזה אין לו כל יסוד, לפי שהעולם כולו מנהיג הקב"ה, ויהודי הוא בעל בחירה רק על עצמו, אבל לא שיוכל לפעול על ענינים ששייכים להשני אפילו בדברים קטנים ועאכו"כ בענינים הנוגעים בנפש, ועיין באגרת הקדש לרבינו הזקן סי' כ"ה, בטוח הנני שזה נכתב רק ברגע הצער, אבל אח"כ לא ישאר מזה שום רושם, לא רק במעשה ודבור אלא גם במחשבה.
זה שכותב דבר טיכל שניסה לדבר, ובחזקה ורעש לא חפץ ללכת, ח"ו וח"ו, ולא זהו הדרך ברוגזה, כ"א אדרבה ע"י רכות, ורק להסביר שזה ענין שמביא הצלחה לה, לבעלה ולילידיהם שיחיו, מיד הקב"ה, וא"כ מה ערך של הקושי (אם גם יכולים לקרות קושי) בלבישת טיכל לגבי זה שהקב"ה נותן בעד זה, ואם הדבר מונח (אפגעלייגט) אצל המדבר בפשטות, ה"ז נעשים דברים היוצאים מן הלב, והרי הדבור הוא עם ילידי ישראל שראו נסים בעיני בשר ממש, בהשגחה פרטית, ולכן אין ספק שסוף סוף פועלים, ועוד יותר שבמשך הזמן מודין לאלו שהם הועילו להעמידן על דרך הישר, אקוה שבראשונה יפעול אצל עצמו, שיהי' זה אצלו בפשטות, ובמילא יהי' הדבור בחום יותר, והשי"ת יתן לו האותיות המתאימות בשלום ורכות ומתוך נחת ואהבה.
הנני בצער ג"כ ממצב הישיבה, ולא מזה שלעת עתה מעט הוא מספר התלמידים - כמו שכותב במכתבו - רק מזה שנעשה פרוד בין אחדים מאנ"ש הנמצאים שם שהיו צריכים להיות אחודים אחד עם השני למלאות שליחותם באור תורה, ותמורת זה יצא ענין של סכסוכים וחיכוכים - רייבעניש - וכו' כתבתי עד"ז לאחדים מאנ"ש ואקוה שבעתיד הקרוב הנה כולכם תתאחדו ותראו שהכל כדבעי יהי' ובד"מ יומשך הצלחה בכל הענינים הכללים וגם בהענינים הפרטיים,
בברכה.