ב"ה, כ"ח מ"ח, תשי"ד
ברוקלין.
הרה"ח הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו' מוה"ר ניסן שי'[1]
שלום וברכה!
...מה שמזכיר במכתבו שכיון שהתלמידים הגדולים נשארו במספר קטן בכמות ובמילא פעל זה עליהם - על אחדים מהם - שבירה מזה שאינם זוכים להמצא כאן. הנה עליו להסביר להם שאין כאן ענין וטעם לשבירה כזו כלל וכלל, ואדרבה צריכים הם להביט על עצמם כשלוחיי להאיר במקומם את האויר ואח"כ גם את האנשים הנמצאים באוירם במאור שבתורה זוהי תורת החסידות אשר במילא יקרבום עי"ז ג"כ לנר מצוה ותורה אור, (עיין בלקו"ת ויקרא בהתחלתו בענין שלוחו של אדם כמותו עפ"י תורת הדא"ח) מה שאין לומר זה בנוגע לכל התלמידים הנמצאים בברוקלין, כמובן וד"ל.
ובהביאם בחשבון פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אז א סאלדאט גייט אין מלחמה דארף ער גיין מיט א מארש און א פרייליכען.. הרי עאכו"כ בנדון דידן שנחוצה שמחה ושיהי' הלוכם - מהלכים בין העומדים דוקא בשמחה, ומלבד שזהו דרישת הבעש"ט, עבדו את הוי' בשמחה ומרומז בפסק הרמב"ם סוף הלכות לולב, הנה הכרח הוא - השמחה - במילוי השליחות שלהם ותפקידם בעלמא דין והאריכות בזה אך למותר, ובודאי ימצא האותיות המתאימות להרחיב הדבור בהנ"ל באופן המתאים למצבם עתה. ולמותר להעיר שזהו גם בהנוגע להתלמידים שאין בהם שבירה ג"כ, כיון שעל כולם חל הענין דזבחי אלקים רוח נשברה דוקא, ולאידך גיסא הציווי דעבדו את ה' בשמחה...
כל נשמתא ונשמתא הווה קיימא קמי' מלכא קדישא ואח"כ ירדה בגוף והכל בשביל לשמש את קונו כמאמר המשנה ולהאיר את חלקו בעולם כמבואר הענין בתניא ובכ"מ, והוסיפו ביאור רבוה"ק זי"ע ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אז מען מוז טאן ניט נאר מיט זיך והקרוב אליו אלא אפילו גם עם הרחוקים כדי שיפוצו גם המעיינות (ולא רק מי באר ומים שאובים) חוצה.
מעצמו מובן אשר גם זה לא הושיטו לו מן המוכן המכשירים לזה צריך הוא להתאזר בכל כחותיו למצוא אופן לפעול בזה ועאכו"כ מי שזכה שההשגחה הפרטית העמידתו על חלק היפה ואומרת לו ובחרת בחיים, שצריך לעבוד עבודתו בשמחה אמיתית הפורצת כל הגדרים אפילו של השכל והרגש שבמילא תהי' עבודתו בהצלחה מופלגה.
והביאור אך למותר עד כמה גדולה הרחמנות על נשמה שנסעה וירדה כמה מדריגות מקמי מלכא קדישא ונתלבשה בגוף עכור ובעוה"ז הגשמי שהרשעים גוברים וסו"ס לא מלאה תפקידה או אפילו לא בקירוב למה שהי' נדרש ממנה, ולאידך גיסא אינו צריך ביאור עד כמה גדלה אשרה כשמשתדל למלאות התפקיד ומשתדל לעשות את זה בפנימיות ובהידור וכמבואר בכ"מ ומהם בהמשך רס"ו באופן העבודה של העבד האמיתי.
והוא הדין בנוגע לכת"ר ועוזריו אשר זכו שההשגחה הפרטית ונשיאנו נשיא הדור כ"ק מו"ח אדמו"ר העמידו על התורה והעבודה להאיר את אירופא כולה במאור שבתורה עצמות א"ס ב"ה תורת החסידות שלהם שייך כל האמור לעיל.
ולא המדרש עיקר אלא המעשה עיקר שצריכים לחפש כל תחבולות עצות ודרכים להגדיל את ישיבת תומכי תמימים אשר בברונא הן באיכות והן בכמות, ואולי לע"ע נוגע ביותר הכמות ע"פ מרז"ל שכשאלף נכנסים למקרא הרי סו"ס אחד יוצא להוראה, (עיין בלקו"ת לג' פרשיות במרז"ל זה). ובהתאם לזה לנצל את כל הכחות האפשרים וכל האנשים שיוכלו לנצל וכל הענינים שיוכלו לנצל ובכל אופנים שונים שסו"ס זאל דורכגעפירט ווערן הרצון אז אידן זאלן זיין חסידים וכפתגם רבינו הזקן ששמענוהו מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שאמר, שחסידות הוא בשביל כל ישראל כולם, ובמילא כל אנ"ש הנמצאים בהשפעתו דארפמען זיי איינשפאנען שכחותיהן יכולתם וזמנם ינצלו בהנ"ל ולא יוכל אחד מהם לומר, אז איך בין איבעריק און עם קען מען ניט אויסניצען, והראי' שאין נותנים לו עבודה וכו' וכו', אף שהחובה מוטלת על כל אחד ואחת וכפי דרישת נשיאי חב"ד שכאו"א צריך לעבוד בעצמו בחלקו בעולם. אבל כמה דרגות באחריות זו וכל מי שחוננו השי"ת בהשפעה יותר גדולה הרי גם אחריותו גדלה פי כמה.
תקותי ששורותי אלה המועטות בכמות יספיקו כדי שיגייס מאביליזירן - את כל אלו שתחת השפעתו ואפי' שמחוץ לה אבל יכולים להביא תועלת בהנ"ל. פשוט ארבעטען להפצת החסידות, וההתחלה בזה הגדלת ישיבת תו"ת אשר בברונא הן ע"י תלמידים אשכנזים והן ע"י תלמידים ספרדים וכו' בהמקסימום בכמות ובהטבה האפשרית באיכות, ולא לבד שאלה שעובדים בזה עד עתה ימשיכו בעבודתם ותנתן להם היכולת להמשיך בזה, אלא אדרבה כאו"א יוסיף אומץ בהנ"ל לא רק באיכות אלא גם בכמות.
ובודאי אפשר לסדר שלא יבלבלו האחד את חבירו ושיהי' הסידור באופן כזה שהעובד ימצא קורת רוח באופן עבודתם ולא יצטרכו להענין דקב"ע על כל צעד ושעל, ובודאי אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' שתהי' עבודתם בהצלחה ושתהי' פרנסתם ופרנסת ב"ב שיחיו כדבעי למהוי.
המחכה לבשו"ט בהקדם וחותם בברכת הצלחה בעבודתו בקדש ובפ"ש כל אנ"ש שי'.