ב"ה, י"ז שבט, תשי"ד
ברוקלין.
ש"ב[1] הרה"ג הרה"ח והרה"צ בנש"ק[2] גזע תרשישים חו"ב[3] כהדר"ג מוה"ר יהודא ארי' שליט"א[4]
שלום וברכה!
מאשר הנני קבלת המכתב מיום ד'. כן נתקבלו שני הספרים לב ארי' החדש ח"א וח"ב. ות"ח ת"ח על תשורתו יקרה זו. ולחביבותא דמילתא, וכהודאה על התשורה, ונשען על מרז"ל (ב"מ פ"ד סוף ע"א) כי הוי אמינא מילתא הוה מקשי לי כ"ד קושייתא כו' אטו לא ידענא דשפיר קאמינא, הנני בזה בהחפזי באיזה הערות עכ"פ, ובאו בשולי מכתבי.
בשבועות האחרונים הו"ל - בפעם הראשונה בארצוה"ב, ובכלל בחצי כדור התחתון - את ספר התניא (הנקרא בהסכמת רבני קראקא הס' תניא קדישא) והוריתי לשלחו לכהדר"ג שליט"א, יחד עם הקונטרס בו מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע פתגם רבינו הזקן בעל התניא שבחצי כדור התחתון לא הי' מתן תורה. ובטח ע"י עושי רצונו יאשרו קבלתם.
בהוקרה וכבוד וברכה כרו"ע,[5] ש"ב.
נ.ב.
בתחלת חלק א' ע' א. בהדיוק במה שלפעמים כתיב דברי התורה הזאת ולפעמים ספר התורה הזה (וכבר ידוע פירוש רש"י בזה שכשנאמר הזאת קאי על התורה וכשנאמר הזה קאי על מלת ספר או דבר, אבל ה"ז גופא צריך ביאור מפני מה מקשרים התיבה לפעמים באופן שיהי' כתוב בל' נקבה ולפעמים בל' זכר). ומבאר כהדר"ג שזה תלוי באופן לימוד התורה, אם הלומד הוא כדבעי, שלומד לשמה, משפיע, אז נכתב - הזה. וזה הי' בימי יהושע. אבל אם הלומד שלא כדבעי, בבחי' מקבל - אז הל' הוא - הזאת. והוא בימי משה. וצע"ק פירושו, כי הרי הזה והזאת שבכתוב מדבר בהתורה ולא בהלומד.
ולפענ"ד נראה ביאור הנ"ל, כי הרי לימוד תורה לשמה כפשוטו הוא לשם ובשביל התורה. היינו שהתורה היא בבחי' מקבל מהלומד, והוא ע"ד שבכמה מדרז"ל נקראים - ישראל חתן והתורה כלה, ומבואר בתורת החסידות - בארוכה בלקו"ת (ברכה צד, א. שה"ש לט, ג) - משא"כ לימוד שלא לשמה דקדושה הוא לימוד אליבא דנפשי' (כפסחים סח, ב. ועייג"כ שער הגלגולים סוף הקדמה ד), שאז התורה משפיע, בבחי' חתן - וישראל בבחי' כלה. ולכן במדבר שהיו דור דעה ואוכלי המן, הי' לימודם יותר קרוב להיות לשמה, וגם לא לשם קבלת שכר, משא"כ כשבאו לארץ ופרנסתם היתה בדרך ארץ, אדם חורש וכו', שזה תלוי בתנאי דאם בחוקותי תלכו, וכפי' הספרא שתהיו עמלים בתורה, במילא הי' אז מקום ללימוד שלא לשמה. ולכן בנוגע ליהושע כתיב הזה, כי אז התורה משפיע, ובנוגע למשה כתיב הזאת, כי אז התורה מקבל.
ב) בתחלת החידושים על הש"ס (חלק ב' ע' רנ"ג) בענין חזקי' שנענש על שלא עסק בפו"ר ותפלתו היתה אשר הטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה.
ע"פ המבואר בתורת החסידות ובקבלה י"ל השייכות דשני הענינים חטאו ותפלתו וכן השייכות דהטוב בעיניך עשיתי וסמיכות גאולה לתפלה, כי גאולה היא ספירת היסוד ותפלה - ספירת המלכות. וכן הטוב, מדת היסוד. בעיניך עשיתי, מלכות. וסמיכות גאולה לתפלה ויחודם הוא ענין יחוד עליון, תפלה אריכתא, שעי"ז אח"כ בתפלת שמו"ע - ובפרט בברכת שים שלום - יחוד זו"ן ומילוי הבקשה בפועל ובגשמיות. וזו היתה הצטדקות חזקי' שעסק בפו"ר ברוחניות, ובאופן כזה שנמשך ג"כ בגשמיות (שזהו המעלה ויתרון דתפלה על תורה, וכמבואר באגרת הקודש לרבנו הזקן קונטרס אחרון דף קנ"ח ע"א), וז"ל אדמו"ר הצמח צדק בספרו אור התורה סד"ה המלאך הגואל: והטוב בעיניך עשיתי, שחיבר בחי' הטוב במלכות הנק' עין. ומציין שם לזח"ב קכח, ב ובמק"מ שם.
שערי אורה ש"ב (ודלא כזהרי חמה ר"פ ויגש). ועייג"כ סי' האריז"ל ובפע"ח קודם שמו"ע ובברכת שים שלום.
ג) בחלק החידושים על הזהר הק' עמוד רצ"ב. במ"ש בזהר יתרו וקדושים (ח"ב פט, א. ח"ג פא, א) זכור את יום השבת לקדשו וכתיב קדושים תהיו כו' היו לא כתיב כו' תהיו ודאי.
לכאורה י"ל הפירוש, דהחילוק דקדושת שבת ויו"ט הוא, דשבת מקדשא וקיימא ואינה תלוי' בתחתונים כלל, ויו"ט הרי תחתונים מקדשי לזמנים. ועם כ"ז הסדר דשבת הוא מונה ששה ימים תחלה ומקדש שביעי (שבת סט, ב ובטושו"ע או"ח סי' שד"מ).
ועד"ז הוא ג"כ קדושת ישראל אשר קדושים תהיו בודאי כי, סו"ס, לא ידח ממנו נדח, ולהחליפם באומה אחרת אי אפשר. אבל היו לו כתיב, כי מונה תחלה ששה ימים, הענינים דשית אלפי שני, שמהם ב' אלפים תהו, ב"א תורה וב"א ימוה"מ, ולבסוף ב"א אלו הוא תוס' מחול על הקודש, יום הז' ש"ק, אלף הז', וכפי הרמב"ן עה"ת (בראשית ב, ג) ואז קדושים תהיו.
ד) ובמה שהעיר בזהר בהר דף ק"ח ע"א, דעבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא.
בטח לא נעלם מכהדר"ג מה שעמדו ע"ז במפרשי הזהר וציינו לשער חדש ס' העיטור הלכות תפילין דמבאר זהר זה למעט עבד עברי מתפילין. וציינו ג"כ למס' קדושין כ"ב ע"ב, ירושלמי שם פרק א' סוף הלכה ב', ירושלמי ברכות פ"ג הלכה ג', ספר זכר יהוסף לחגיגה ד' סוף ע"א, ספר יקר תפארת להרדב"ז על הל' עבדים פרק א' הלכה א'. ועוד.
ה) בסוף הספר ביאור המדרש בקה"ר (ח, ה) עה"פ שומר מצוה גו' לב חכם.
והנה בילקוט שמעוני (ועייג"כ בקהלת זוטא) נמצא המדרש באריכות יותר (וד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א). ומפרש הכתוב על אהרן ומשה, יהושע ומשה, אסתר ומרדכי.
- הובא שם גם פי' דקאי על יוסף אבל פי' זה הוא רק על תחלת הכתוב, משא"כ פי' הנ"ל דמבארים כל הכתוב - מזה מוכרח (בפרט מהפי' דיהושע ומשה) דדרז"ל היא דחכם דקרא הוא גדול משומר מצוה.
ויל"פ בקיצור דמשה ואהרן הם שושבינא דמלכא ושושדמ"ט[6]. משה ויהושע פני חמה ופני לבנה, משפיע ומקבל. וכן מרדכי ואסתר. ומובן שלמעלה אין ידיעת הרע מזקת, משא"כ האדם מצד הלמטה שלו יודעי טו"ר גורם לחטא ומיתה (נתבאר בארוכה בתורה אור - לבעל התניא - ד"ה והנחש הי' ערום). ולכן למשה שושדמ"ל לא הזיק ע"י שידע שיהי' ונקדש בכבודי כביל"ש שם משא"כ לשושדמ"ט ובניו וצריך הי' להעלים זה.
וכן עד"ז ענין מעשה העגל דמשה ויהושע, וגזירת המן דמרדכי ואסתר. והראי' אשר כשסיפרו לאסתר הרי פרסה נדה, דמים טמאים ויניקה לחיצונים. - והוא ע"ד מי שדעתו חזקה הרי בשורה לא טובה בנוגע לעתיד, ל"ע, לא תבלבלו מעניניו, משא"כ נשים שדעתן קלה. ואסתר נשמרה מידיעה זו ולא הי' מקום ליניקת החיצונים ע"י שעסקה בביעור חמץ דוקא, היינו ביטול הרע לגמרי. והוא ע"ד מרז"ל (פסחים יא, א) הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני'.
והשי"ת ישמר את כאו"א בתוך כלל ישראל, ויגאלנו מהיות עבדי דאחשורש להיות קדושים ודאי ולעשות הטוב בעיניו בשמחה בפנימיות ובשלימות.