ב"ה, כ"ט אייר, תשי"ד
ברוקלין.
הרה"ג והרה"ח אי"א נו"נ צמ"ס[1] מוה"ר אברהם יעקב שי'[2]
שלום וברכה!
בנועם קבלתי הפ"ש ע"י הרה"ח נו"נ כו' מוה"ר ליב שי' זלמנוב וכן תשורתו ספרו אשל אברהם ע"ס נשים חלק ב'. והשי"ת יצליח את כת"ר להגדיל תורה ולהאדירה.
ונפלא הדבר אשר מובא זה בנודע ללימוד תשב"ר שאף שהוא הבל שאין בו חטא הרי בכ"ז הוא תחלת הלימוד ממדריגות התחתונות שבלימוד (רמב"ם ת"ת ב, ז. יד מלאכי כללים ד') ולאידך גיסא בהנוגע ללימוד שאינו משנה בדין ורק מוסיף הידור ויופי בהלימוד (חולין סו, ב) היינו מדריגה עליונה שבלימוד. והוא מתאים ג"כ להידוע שלכאו"א מישראל יש חלק בתורה. ומובן מזה שאפי' עם הארץ מחויב במצות תלמוד תורה ולו יהא באמירת פסוק אחד שבזה יוצא ידי חובתו ולאידך גיסא אפי' הגדול שבגדולים אם היתה שעה קלה שאפשר לו לעסוק בתורה ולא עסק עליו הכתוב אומר וכדרז"ל בסנהדרין (צט, א). והנקודה פנימית שבזה כי באמת התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה אלא שבחסד חנם נתנה במתנה למטה כי לולא זאת הרי גם משה רבנו הי' משכחה אף שלמדה מפי הקב"ה בהר שלא הי' שייך לחומריות ואפילו לגשמיות כי לחם לא אכל ומים לא שתה, ובמילא היותר גדול והיותר קטן שוים בזה. והוא ע"ד המבואר בכ"מ שלגבי בלי גבול הנה אחד ואלף אלפין וריבו רבבן בשוה ממש.
בברכת הצלחה לכת"ר בכל הנ"ל ולאריכות ימים ושנים טובות.
נ.ב.
כדרכי ולחביבותא דמילתא אבוא עכ"פ באיזה הערות בספרו זה, והם:
בתחלת הספר ונשנה בע' שנח במה דשקיל וטרי בש"ס קדושין ט"ז ע"א יש להעיר:
א) בספר העיטור הועתק ג"כ באוצר הגאונים על אתר, דמביא לשון הש"ס משמע דלא גריס התיבות אי נמי באפי בי דינא זיל.
ב) במה דמסיים בהשקו"ט דילי'. יש להעיר מנדרים מ"ה ע"א, כדי שיהי' אחד זוכה ושניים מעידין, שבנדון דידן הוא אמירה באפי תרי, ומגיטין לג. מ' סע"ב.
ג) בהנוגע לדעת הנו"ב, אי גט בעי בי"ד, ראה שו"ת הצ"צ סי' קס"ב.
ד) שם בתוס' למס' סוטה דף ע"ח ע"א, ד"ה במתניתין ובעשור שבחומש הפקודים במש"כ דברי התוס' ישנים. הנה י"ל בהענין דקריאת התורה דשני סוגים בזה א) חובת הצבור ולא חובת היחיד וכסברת המלחמות מגילה פ"א ד"ה ועוד אמר, וראה ג"כ צפנת פענח להגאון הרגצובי על הרמב"ם הלכות תפלה פי"ב הלכה ה'. וכיון שזהו חובת הצבור ה"ה בדוגמא דנתינת התורה שניתנה לכלל ישראל, ולכן דברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וכו' כי צריך להיות כנתינתה, עיין שו"ת הרדב"ז חלק רביעי סי' א'רה. סוג ב) שזהו חלק מהתפלה וע"ד ונשלמה פרים שפתינו או הוספה להקרבת הקרבן, וזהו כוונת התוס' ישנים דצורך עבודתו הוא, והוא מהירושלמי ובמילא אין זה בדוגמת נתינת התורה לכלל ישראל ולכן לא חל ע"ז הדין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ, וה"ה בכל קריאת הקרבנות ביום טוב ר"ה ויוהכ"פ דמחולקים משאר קריאת התורה, וראה תוס' מגילה ל, ע"ב וכן ברמב"ם הל' תפלה דחילק ענין קריאת התורה בשני הלכות ולדכוותי' יספיק הקיצור.
בסוף הספר בפי' מרז"ל האידנא דדשו בה רבים ושואל בצדק באיזה אופן בא המצב דדשו בה רבים, ורוצה לבאר שהי' זה בזמן הגזירה על מצות מילה ולא הי' בידם להמתין ליום בהיר כי דוקא אז השגיחו עליהם יותר ולכן עשו זה דוקא ביומא דעיבא היינו בזמן שלא הורגלו לעשות ברית מילה. אבל קשה לקבל את זה דכיון שסכנה יש בדבר איך מלו את בניהם ומגופא דעובדא ג"כ ראי' להיפך שהרי בהענין דדור המדבר הרי לאחר שידעו מהגזירה דארבעים שנה יהיו במדבר ובמילא יהיו ענני הכבוד מ' שנה ולא תנשב רוח צפונית - ובכ"ז לא מלו את הבנים ועאכו"כ בגזירה דגזירה עבידא דבטלה שלא הי' להם למול את בניהם ולסכנם. ומה שנראה לי לומר בזה שהוא ע"ד פירוש התוספת שבזה מבוארת קושיא כעין זו ואולי עוד יותר אי מובנת דאותיות מנצפ"ך שכחום (מגילה ב"ב) שהי' זה לאחר ששרף אמון את התורה ועד"ז יש לפרש בנדון דידן אשר דשו בה רבים הי' זה בבבל אשר בקעה היתה בכמה ענינים וכשירד רב לשם וכן שאר האמוראים מצא המצב דדשו בה וה"ה בהנוגע להקזת דם ביום ששי (שבת קכט, ע"ב) ועיין ג"כ באגרת רב שרירא גאון בהמצב בבבל קודם ירידת רב לשם.