ב"ה, ז' תמוז, ה'תשט"ו
ברוקלין, נ.י.
לכבוד המשתתפים בכינוס השנתי של איגוד הרבנים
ה' עליהם יחיו
שלום רב וברכה!
במענה על הודעתם אודות כינוסם השנתי, אביעה בזה איחולי שיהי' כינוסם כינוס לשם שמים, אשר אז מובטחים שיהי' בהצלחה, היינו שההתעוררות דימי הכינוס תביא לידי פעולות ממשיות משך כל השנה כולה, פעולות מצד כל אחד מהמשתתפים - הן בהנוגע לעצמו והן, והוא העיקר, בהנוגע לקהלתו בה מכהן ובכל מקום שהשפעתו מגעת.
למותר לעורר על האחריות המוטלת על שכמו של כל רב, ובטח גם למותר לעורר על החוב הקדוש המוטל על כל אחד מאיגוד הרבנים בפרט, שכן רובם ככולם ילידי ארצות-הברית הם, שזה מאפשר להם להשפיע באופן ישיר על בני קהילתם וצאן מרעיתם, אשר הדאגה לפרנסתם וצרכיהם הרוחניים מחובתם וזכותם ביתר שאת וביתר עז. ואשרי משכיל אל דל, וענייך קודמים, ואין עני אלא בדעת תורה, שפירושה (על פי הזהר) תורה מל' הוראה, הוראה בחיים היום-יומיים - שיהיו על פי תורת חיים, במעשה ובדבור ואפילו במחשבה.
כידוע, הסבה העקרית לכל דבר בלתי מתוקן בחיי היהודים באה"ב, הנה שרשה בחסרון הידיעה, וכפשוטו - עם הארצות המבהילה שהשתלטה בחיים; וכשמתחקים לסיבת העם-הארצות הנוראה הזאת, מוכרחים להסיק שהרבה מן הגורם לזה הוא - טרדתו של הרב ומשפיע רוחני בקהלתו בכמה ענינים, ומהם ענינים עוברים ושוטפים, כגון השתתפות במאורעות משפחתיים או בחגיגות שונות ומשונות בהסביבה והחברה, ועוד ענינים כמו אלה שאין להם שייכות לענינים דתיים; וכתוצאה מזה, הנה ברצון או באונס מזניח הוא עיקר תפקידו, שהוא לנהל צאן מרעיתו במסילה העולה בית א-ל ע"י הרבצת לימוד התורה והחזקת היהדות והפצתה. ותחת להקדיש עתותיו כחו ומרצו להיות מורה הוראה כפשוטו וכמשמעו, הנה כל עיקר הרבנות נצטמצמה להיות נאה דורש, ובמשך הזמן - לא בשביל המוסר השכל שבדרשה, אלא כדי שלהשומע יונעם, וכן נעשה הרב לדרשן שחובתו לתת "גוט טיים" לבני עדתו לחצי שעה בשבת ומועד וביחד עם זה להיות "סאושל וואָרקער" מוצלח בקהלתו.
ובהתבונן אשר מוכרח שינוי עקרי במצב המדאיב הזה, ולאידך גיסא - אין שינוי בחברה מן הקצה אל הקצה חל בין לילה, הנה לדעתי העצה היעוצה היא, אשר אחד מהתפקידים הראשיים של רב באה"ב, ובפרט של רב צעיר המתחיל פעולתו בקהלה וסביבה חדשה, יהי' לחפש בתוך אנשי קהלתו אנשים בעלי כח השפעה ואשר היהדות קרובה ללבם, ולעשותם מעין "עוזרים" להרב במילוי תפקידיו העקריים, היינו החזקת הדת והפצתה בכל חוגי הקהלה בחיים היום-יומיים; זאת אומרת, לחנך בעלי-בתים דתיים לעסקנים בהפצת הדתיות בקהלה. ומסוגלים יהודי ארה"ב ביחוד לזה, כי אחת מתכונות תושבי מדינה זו ברובם המכריע היא - המרץ והפעילות האינדיווידואלית והשאיפה להיות מנהיג בחוג פחות או יותר רחב. ואם בענינים טפלים כן, הרי על אחת כמה וכמה בעניני דת, שלב כל אחד ואחת מישראל ער הוא להקב"ה ולתורתו ומצוותי', אף כשישנה בגלותא - כמאמר רז"ל הידוע.
עוד נקודה אופיינית במדינה זו היא - הגשמיות והחומריות שהחיים בכלל שקועים בהן, שמן הנמנע שלא ישפיע על היחס אל דת תורה ומצותי', שנעשו "מגושמים" ביותר. ואין רצוני להאריך בדבר המכאיב ומצער, ובודאי כל אחד ואחד המתבונן בצורת החיים הדתיים במדינה זו מכיר בזה, ואין נצרך לביאור נוסף. אשר על כן מוכרח הדבר, במדינה זו עוד במדה גדולה יותר מאשר בעבר לים, אשר כל אחד ואחד יהי' לו שיעור קבוע בכל יום בלימוד המחדיר רוחניות בחיים היום-יומיים ומברר ומזכך אותם, וכל' רבינו הזקן בעל התניא והשו"ע - מאכן פון גשמיות רוחניות, שזה בא על ידי לימוד בתורת המוסר והחסידות. וכיון שתפקידו של רב להיות מורה הוראה לא רק בדבור אלא, ובעיקר - בהנהגת עצמו לשמש דוגמא להבעלי-בתים, הרי על הרבנים לקבוע שיעור זה ולא רק קביעות בזמן אלא גם קביעות בנפש. ואף שתקותי ובטחוני אשר רובא דרובא של המשתתפים בכינוס זה גם בלאו הכי יש להם שיעור כהנ"ל, הרי גם בשביל נפש אחת מהמשתתפים, שהוא עולם מלא, כדאית החלטה זו, והעיקר - שהחלטה המתקבלת ברבים ע"י רבים (אף שהוא בל"נ, ולא נדר על דעת רבים) יש לה קיום יותר ולאורך זמן יותר. וכנראה במוחש.
מובן מעצמו שלא כל הדיעות שוות, ובמילא אין מקום לקבוע את הספר או השיטה בה ילמדו לימוד הנ"ל, אבל כן יש לקבוע המינימום של הזמן להקדיש לזה. ואולי גם להציע שורת ספרים, והבוחר יבחר מתאים לתכונת נפשו ובאותם הענינים שצריך הוא להיות בהם זהיר טפי.
ומידי דאתינא להכי:
פליאה בעיני זה כמה שנים - שהרי כל האמור בשו"ע הלכה פסוקה היא למעשה בפועל. ואפילו דבר השנוי בשו"ע במחלוקת - הרי ישנם כללים הלכה כדברי מי ועושים ומקיימים דבריו. ויוצא מן הכלל, בחוגים מסויימים מבני ישראל ואפילו בין אלו המדקדקים במצות - דין המפורש ומבלי כל חולק בזה, אשר קודם התפלה מחוייב כל אחד לחשוב "מרוממות הא-ל יתעלה ובשפלות האדם ויסיר כל תענוגי האדם מלבו" (שו"ע או"ח סי' צ"ח, סוף סעיף א'. ומיוסד על דבר משנה, וכמצויין שם). וכיון שחיוב התפלה הוא פעמים ביום, והאידנא קבעוה חובה גם פעם השלישית - תפלת ערבית, הרי גם דין הנ"ל חיובו הוא לכה"פ שלוש פעמים בכל יום, ומחויב בזה כל אחד ואחד המחויב בתפלה.
ועד מתי ולמה מחשים הרבנים, מורי הוראה, הר"מ ור"י מלהודיע על הלכה זו, הלכה שכל כך נתמעטו המקיימים אותה ואפילו אלו היודעים אודותה?
אחתום מכתבי באיחולי לבבים, אשר חפץ הוי' בידם יצליח.
הוי', שם המעיד - דאיהו בתוך כל הוי', והי' הוה ויהי' (זהר ח"ג רנ"ז סוף ע"ב), היינו - בכל מקום ובכל זמן, שנצחיים הם חפצי שמים,
לחזק קהלות ישראל אשר בארצות הברית,
שבעוונותינו הרבים הנה, בזמננו דחשך הגלות ההולך וכבד ואין לך יום שאין כו', נשארו הם רוב מנין ורוב בנין של כללות אומתנו, ואין להם להשען לקבל חיזוק רוחני ממדינה אחרת, כי אדרבה כל אלו זקוקות לעידוד בעניני התורה ומצוותי' וקיומם ברוח ישראל סבא - לבנ"י דאה"ב, ולעת עתה הנה עליהם האחריות והזכות לראש וראשונה - להרביץ תורת אמת ביראת שמים, ולחזק בדק בית ישראל מבלי פשרות,
עדי ירחם הוי' את שארית עמו ויקויים היעוד, שכל המאמינים בתורה ובמשה רבנו מחכים עליו,
שיעמוד איש הוגה בתורה ועוסק במצות, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, והוא יקבץ נדחי ישראל ויוציאנו מגלותנו - בגאולה האמיתית והשלימה.
בכבוד ובברכה.
מנחם שניאורסאהן