ג הנהגת בית הכסא ובו י"א סעיפים:
א וגם כשיכנס לבית הכסא, יהא צנוע.
ולא יגלה בשרו אלא כמה שצריך. ובעת הצורך, ולא קודם לכן, אפילו רגע.
ולכן לא יגלה עצמו עד שישב.
ולא יגלה מלאחוריו, כי אם טפח. ומלפניו, טפחיים. משום קילוח מי רגלים הניתז למרחוק.
ויש גורסים בהפך.
ובאשה, מלפניה ולא כלום, ומלאחריה טפח או טפחיים, לפי חילוף הגרסאות.
ולענין מעשה, יש לצמצם כל מה שאפשר:
ב ולא יכנסו שני אנשים יחד, אלא ישב יחידי ויסגור הדלת בעדו, שלא יכנס אחר לשם.
ואם מפחד לישב יחידי, יניח אחר ידו על ראשו דרך חלון.
אך לא יספר עמו.
שאין מספרים בבית הכסא, משום צניעות.
ולכך, אם אי אפשר לסגור הדלת, ואיש אחר רוצה ליכנס, ינחרו זה לזה, ולא ידברו.
רק הנשים, כשהולכות לבית הכסא הקבוע לרבים, כמו בית הכסא שבשדה בימיהם, או בחצר בית הכנסת במדינות אלו, תיקנו חכמים להיות נכנסות שתים יחד, או אפילו יותר. ולהיות מספרות זו עם זו שם, כדי שישמע קולן מבחוץ ולא יכנס איש לשם ויתייחד עמהן:
ג וכשנפנה במקום מגולה, כמו בשדה, צריך להתרחק עד שלא יוכל חבירו לראות את פירועו, מה שמגלה מבשרו מלפניו או מלאחריו.
וא"צ להתרחק יותר עד שלא יראנו, אלא אע"פ שרואהו מרחוק, אין בכך כלום.
ואחורי הגדר, נפנה מיד.
וכן בחצר, אחורי כותל הבית.
ואע"פ שחבירו שומע קול עיטושו שלמטה, אין בכך כלום.
שבהשמעת קול עיטוש שלמטה אין בו איסור כלל משום צניעות.
(אלא שהיא חרפה ובושה לרוב בני אדם.
ומי שאינו מקפיד, אינו מקפיד.
וכן בימי חכמי התלמוד [עיין סי' ק"ג ובתרומת הדשן סימן ט"ז] לא היו מקפידין על זה):
ד ובכל הלכות צניעות של בית הכסא, צריך ליזהר בלילה כמו ביום, לבד מריחוק מקום בשדה וכיוצא בה.
שבלילה א"צ להתרחק כלל, ויוכל ליפנות אפילו ברחוב העיר.
ואם יש שם איזו קרן זוית, יפנה שם.
והוא כשאין שם אדם.
אבל כשיש שם אדם, אפילו נכרי, אסור ליפנות בפניו, כל שהוא בסמוך לו, עד שיוכל לראותו, אפילו אינו יכול לראות את פירועו, כי מאחר שרואהו מקרוב, אין זו צניעות:
ה וכל זה ליפנות, אבל להטיל מים התירו, אפילו בפני רבים, וביום. משום חשש סכנה, שלא יהא עקר.
ולכן אסור לו לנהוג צניעות ולהמתין אם צריך לכך.
ומכל מקום, יש לו להסתלק לצדדים.
ואפי' אשה מבנה הקטן:
ו הנפנה במקום מגולה שאין בו מחיצות, צריך לכוין, פניו לדרום ואחוריו לצפון, או להפך.
אבל לא יפנה באחוריו למערב ולא למזרח, מפני כבוד השכינה.
שהשכינה במערב, ופני השכינה למזרח.
ולכך נקרא מזרח, "קדם", ומערב, "אחור".
כמ"ש, "אחור וקדם צרתני".
ודרום נקרא "ימין", ו"תימן".
ואם נפנה ואחוריו לקרן מערבית דרומית או צפונית, או לקרן מזרחית דרומית או צפונית:
אם משוכה כלפי צפון או דרום יותר מכלפי מזרח או מערב, מותר.
ואם לאו, אסור.
ובמקום שאפשר, טוב ליזהר שיהיו פניו לדרום ואחוריו לצפון ולא להפך, כדי שלא ליפנות נגד ירושלים והמקדש, ברוב מדינות אלו שהן משוכות ונטויות לצפון ירושלים יותר מלמערבה.
וכל שכן במדינות המכוונות לצפון ירושלים ממש:
ז וכל זה במקום מגולה, אבל במקום שיש בו מחיצות, ואפילו אין שם רק מחיצה אחת במערב, יושב בצד המחיצה בסמוך לה ונפנה ואחוריו למערב כלפי המחיצה.
ואם היא במזרח, יושב בצדה ואחוריו למזרח.
ועל כן אין להקפיד כלל בבתי כסאות הבנוים בבתים או בחצרות.
ואפילו אין מחיצה אחרת חוץ לבית הכסא רק כותל בית הכסא עצמו, נדון משום מחיצה.
ויש אומרים, שאין שום מחיצה מועלת לזה.
וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה, במקום שאפשר, שלא לבנות בית הכסא תחילה לפנות שם למערב או למזרח אלא לצפון.
וכל זה לפנות, אבל להטיל מים, מותר בכל ענין, אפילו למערב ומזרח במקום מגולה:
ח לא ישב ויפנה במהרה ובחוזק, לפי שנפתח הנקב בחזקה, וניתקין שיני הכרכשתא ויוצאת.
וכן מטעם זה לא יאנוס לדחוק את עצמו יותר מדאי.
וכן כשמקנח, לא יקנח בחתיכת חרס שאינה חלקה וכיוצא בזה, פן ינתק או ינקב הכרכשתא.
ומטעם זה התירו לטלטל בשבת צרורות, שהם אבנים דקים וחלקים, לקנח בהם, אע"פ שהם מוקצים, גם אם יש לפניו חתיכת חרס שאינה מוקצה.
והתירו להכניס לבית הכסא אבנים דקים הרבה עד כמלא היד לקנח בהן בזה אחר זה עד שיצא האחרון נקי. ושוב אסור לקנח בהם יותר בשבת.
וכן בחול א"צ לקנח יותר. כי זהו סימן שאין עוד ממשות צואה בפי הטבעת במקום שיכולה להיות נראית כשהוא יושב, מאחר שהוא מקנח עצמו ג"כ בעודו יושב והקינוח יצא נקי.
אך מדת חסידות לרחוץ פי הטבעת במים:
ט ומי שאינו איסטניס ומקנח באצבעותיו ממש, לא יקנח ביד ימין אלא בשמאל, מפני שבאצבעות ימינו קושר תפילין על שמאלו.
וטוב ליזהר מלקנח באצבע אמצעית, מפני שכורך עליה הרצועה.
ואיטר שמניח תפילין על ימין וקושרן עליה בשמאל של כל אדם, יקנח בימין של כל אדם.
וכל זה לקנח, אבל לשפשף נצוצות של מי רגלים, מותר גם בימין. וכן להרוג כנה:
י המטיל מים מעומד, ואם לא יגביה האמה יפלו נצוצות מי רגלים הרבה על רגליו, מותר לו לסייע בבצים מלמטה להגביהו.
ואם נפלו על רגליו, צריך לשפשפם בידיו מיד, ולא ילך כך בין הבריות.
אבל לא יאחז באמה להגביהו. שכל האוחז באמה כאלו מביא מבול לעולם. פן יתחמם ויוציא זרע לבטלה. אם לא שאוחז מעטרה ולמטה לצד הארץ, ששם אינו מביא לידי חימום, או שאוחז במטלית עבה שאינה מחממת.
ומי שהוא נשוי ואשתו עמו בעיר והיא טהורה, מן הדין מותר לו לאחוז גם מעטרה ולמעלה. כי מאחר שיש לו פת בסלו אינו בא לידי הרהור וחימום.
אך מדת חסידות להחמיר.
וגם מן הדין לא התירו לנשוי לאחוז אלא להשתין כדי שלא יפלו נצוצות על רגליו, אבל לא להתחכך. אם לא במטלית עבה שאינה מחממת כלל:
יא המשהה את נקביו, בין גדולים בין קטנים, עובר מדברי סופרים משום "אל תשקצו את נפשותיכם".
אך לא העמידו חכמים דבריהם במקום כבוד הבריות, כגון עד שימצא מקום צנוע.
וכן במקום הפסק בתפלה, ואפילו בברכות קריאת שמע, כמו שיתבאר בהלכות קריאת שמע ותפלה.
ויש אומרים, שבקטנים אין בהם משום בל תשקצו, אלא שאסרו משום סכנה. וגם, שלא יהא עקר.
וכל שיכול להעמיד עצמו עד כדי שיעור הילוך פרסה, אין בו משום "בל תשקצו", ולא משום סכנה, בין בקטנים בין בגדולים, לדברי הכל.
ויש אומרים, שאפילו אינו יכול להעמיד עצמו פחות הרבה מכשיעור הילוך פרסה, אין בו משום "בל תשקצו", כל זמן שאינו נצרך ומתאוה הרבה.
(בענין שאילו לא היה מעמיד עצמו בכח, ומגביר כח המחזיק על כח הדוחה, היה כח הדוחה גובר מאליו על כח המחזיק, ועושה צרכיו בלי שום סיוע דוחק, שידחוק האדם עצמו כלל אפילו מעט מזעיר.
אבל אם כח הדוחה לא היה גובר כל כך על כח המחזיק בלי סיוע דוחק שידחוק האדם עצמו מעט, נמצא כשמעמיד על עצמו ומונע מלדחוק אינו נקרא משהה נקביו, כי אינו אלא שב ואל תעשה, ואין בו משום "בל תשקצו"):